ספר מתח מצוין, שלמרות שכתוב בשפה עניינית וללא תיאורים ספרותיים-מתנשאים-פיוטיים שיכולים להיות לעיתים מיותרים – ואולי אפילו בזכות כל אלו – הוא נכנס לדם, לראש וקשה להניחו מהיד.

בלילה הראשון, אחרי שקראתי אולי 40 עמודים כבר חלמתי על סנדל, ואחרי שלושה ערבים ו-100 עמודים לפני הסוף, חלמתי שוב על שוודיה ועל חברי לעבודה והבתים הגדולים, המפוארים ורחבי הידיים שלהם (אלוהים יודעת למה?!). קירות זכוכית, וילונות ארוכים, קירות גבוהים והרבה אור. אבל את פרויד נעזוב עכשיו....

שוודיה 1995, האי אלנד בים הבלטי - סבא ירלוף מקבל סנדל בדואר, במעטפה ללא שם השולח. הסנדל בן למעלה מ-20 שנה והיה שייך לנכדו ינס בן ה-6 שבספטמבר 1972 נעלם מחוץ לבית הסב ללא עקבות.
יוליה, אימו של הילד ובתו של ירלוף, לא התאוששה מאז, עובדת פה ושם, אוהבת יין אדום וגם קצת כדורים, שביחד עוזרים לה להכהות את הכאב והחור העצום שבלב... שהרי הילד מעולם לא נמצא, לא גופה, לא עצמות שנסחפו לחוף בין הסלעים ולא הייתה בכלל עילה לרצח.

עם הממצא החדש נקראת יוליה שלא דברה עם אביה תקופה ארוכה, לחזור אל אי ילדותה ומכאן מתחילה שרשרת של אירועים לא צפויים שבסופו של דבר יביאו מזור וסוף לסיפור היעלמותו של ינס.

רומן ביכורים של סופר שוודי, בלי שמות מורכבים ושוברי שיניים כמו אצל סטיג לרסון (שנערתו המקועקעת והוא כבודם במקומם מונח), שבמרכזו אי שוודי שקט ולא כ"כ מיושב, נופים רחבי ידיים, קצת ספינות ולא מעט רגעים לא צפויים שעושים את העבודה יפה בכדי להיות ספר מתח מהשורה הראשונה ולאו דווקא עוד קובן, באלדאצ'י או מרשל להיות ספרים אמריקאים בערים גדולות ומפורסמות בהם טיפוסים מוכרים ותרבות ידועה מראש. כתוב בגוף שלישי, כמעט בלי תיאורי רגש מנופחים לדמויות ומניירות מיותרות, כך שהכל נתון לנו להיות הבימאים כקוראי הספר.

יחד עם כל אלו, לא יכולה שלא להזכיר את הנגיעה המורגשת של רות שפירא המתרגמת, שדואגת לבאר ביטויים ושמות בעלי משמעות, ושעשתה עבודה טובה גם אצל לרסון.

שווה כל רגע!

יצא שקראתי לאחרונה מספר ספרי מתח סקנדינביים (טרילוגיית המילניום של לארסן, אדום החזה של נסבו, אחרית פולחן של סיגורדרדוטיר) אין שום קשר שאני יודעת עליו בין הסופרים שהם תושבי מדינות שונות, למרות זאת כולם מתייחסים בספריהם לארועים שקרו במלחמת העולם השניה. זה מקרה? אולי. ואולי הקשר בין נזק לסבל מסובך משאנו חושבים.

קראתי פה ביקורת שסיקרנה אותי (שוקולדה, את הופכת להרגל!). על העטיפה האחורית של הספר כתוב, שילד בן 6 נעלם ביום אחד של ערפל סמיך בשנות ה 70 ועקבותיו לא נודעו. 20 שנה מאוחר יותר מתחילה שרשרת של ארועים הנוגעים להעלמותו ולדברים נוספים שקרו באותו מקום, ארועים שבסופם חלק מהגיבורים יקבלו - אם ירצו - את חייהם בחזרה.

האווירה בספר עגומה, האבל והאשמה מורגשים כמו ענן כבד. הסיפור קורה בכפר קטן הממוקם באי אלנד, שהוא נטוש כמעט בחורף ומאוכלס בנופשים בקיץ. אוכלוסייה דלילה, קור, בתים נטושים ומוזנחים, קשרים אנושיים - כמו קשרי משפחה וקשרי חברות - רופפים, מאופיינים בחוסר אמון או אהבה ועל הכל מרחף ענן של עצב קיומי.

הספר כתוב היטב, בחסכנות (שלא כמו טרילוגיית המילניום המושמצת...) מאפשר הצצה לחיים השוודיים הכוללים ביטוח לאומי מעורר קנאה, שתייה, ביישנות חברתית ובדידות. פתרון התעלומה לא צפוי ומפתיע. נהניתי מקריאתו בעיקר כי הוא מתאר מציאות אחרת ממה שהורגלנו בספרי מתח אמריקאים. וגם כי ברור שהוא ספר בודד, לא סידרה ולא טרילוגיה...

פשוט התפקעתי מצחוק בסופו של המותחן הזה... לא משום שהספר מצחיק, להיפך! אלא בגלל שמעולם לא נתקלתי בסוף כל כך מ-ט-ו-מ-ט-ם למותחן. עד כדי כך מטומטם שהוא פשוט גרם לי להתפקע מצחוק.
בספר הזה בא הסופר החוכמולוג ומכריז: "אני ממציא לכם פתרון שאף אחד מכם לא חשב עליו!" WTF?.
נכון, גם אני לא ניחשתי את הפתרון, אבל זה רק בגלל שהפתרון המגוחך עמד בניגוד לכל כך הרבה עובדות שהובאו בספר קודם לכן... כך שפשוט התפוצצתי מצחוק...

הרעיון הבסיסי מאחורי המותחן הזה הוא סביר: ביום של ערפל כבד ילד בן 6 יוצא מבית סבו וסבתו ונעלם. החיים של אימו נעצרים באותו יום ומאז הסב מוכה רגשות האשמה, שבאותו יום לא שם לב לילד, מנסה לברר מה קרה. עברו למעלה מ-20 שנה כשהסב הזקן ומוכה השיגרון מקבל רמז בחבילה שנשלחה אליו והוא יוצא עם הבת לחפש אחר הבן-הנכד שנעלם. הסיפור הזה מצטלב עם סיפורו של רוצח צעיר ואלים שחי במישורים באי ואפילו אחרי שנקבר דמותו מהלכת אימים על התושבים שנשארו באי.
אם את הרעיון הבסיסי הזה היה מפתח סופר עם יותר כשרון ופחות פוזה היה יכול לצאת ממנו מותחן סביר. אלא שבמקרה הזה הסופר, שזה ספרו הראשון, מנסה להסוות את חוסר הכישרון שלו ביומרה "אומנותית" שמזכירה את כל אותם הסרטים ה"אומנותיים" והמשעממים (מכירים? אלו עם שוט ארוך על פרצופו של שחקן "מהורהר" שלאורך 5 דקות כל מה שהוא עושה זה להרים את הגבות).
התוצאה היא ספר ארוך, למעלה מ-400 עמודים, שהעלילה בו מתקדמת בקצב של צב עצלן ושיכור, רצופה תיאורים ארוכים ומדכאים ונדמה ששום דבר לא קורה לאורך עשרות עמודים. הדמויות, למרות שמתוארות באריכות, נותרות בעובי קרטון ועל מארג היחסים בינהן באמת שאין מה לכתוב.

היה הגיוני שאני אנטוש את הספר אחרי כמה עשרות עמודים, אבל משהו בלתי מוסבר משך אותי לקרוא אותו עד סופו... שכאמור שבר כל שיא של חוסר היגיון (וכאלו לא חסרים במותחנים שנכתבו בעשורים האחרונים).

לסיכום: ספר איטי, מדכא ומעצבן הכתוב ע"י סופר חסר כשרון ונפוח מיומרה... חבל על העצים שנכרתו כדי שהעותקים של הספר העבה הזה יודפסו.

ושוב ילד נעלם, זהו לי כבר הספר הרביעי ברציפות בו ילד נעלם נחטף וכו, כאן ילד נעלם לפני עשרים שנה אי שם בערבות הקור של שבדיה באי קטן בשם אלנד אשר מישור הערפל אופף אותו.

לפני עשרים שנה ינס בן השש נעלם כלא היה ומאז אימו יוליה חייה נעצרו. חולה חיה על כדורים ויין אדום בין הזייה לשיחה מדומה עם ינס שכבר צריך היה להיות גבר בן מעל לעשרים שנה.

שיחת טלפון יוליה מקבלת מאביה ירלוף איש זקן אכול שיגרון ימאי לשעבר שחי בבית אבות בואי לכאן הוא אומר לה הגיע אלי בדואר סנדל, סנדל קטן וישן, יתכן וזהו הסנדל של ינס שלנו.

יוליה נוסעת אל ירלוף כך היא קוראת לו ולא אבא ירלוף וחבריו מנסים לפתור את התעלומה מה קרה לינס ומעל הכל מרחפת דמותו האגדית והאכזרית של נילס קאנט אשר הטיל אימה על היישוב וגם הוא אינו כבר בין החיים אבל עדיין דמותו ממשיכה להטיל אימה
על כולם ומעל הכל לנסות להבין מה קרה אז....מי נתקל במי ואיך הכל הסתיים?

הקור החודר של הספרות הנורדית, הדמויות המדכאות, תיאורי האוירה המתארכים הכתיבה האיטית מוסיפה לאפרוריות של הספר.

לא לקצב שלי,למרות כמה תהפוכות מפתיעות בהמשך הספר לא הצליח לגעת בי.

ספר מתח טוב ומרתק. כמיטב המסורת של ספרי המתח הסקנדינבים- הספר אפוף במועקה, מזג אוויר חורפי ברובו ותיאורי נוף רבים.
לאורך כל הספר נדמה היה כאילו ידוע מיהו הרוצח, אך בסוף הספר הכל מתהפך.
יש בסיפור הרבה מן המסתורין.

עוד אחד מספרי המתח השבדים שמגיעים אלינו לאחרונה. עלילה מעניינת ומותחת עם סוף מאוד מפתיע ומקורי. מאוד נהניתי מהספר הזה.

ראשית תודה לרות שפירא על התרגום המצויין ועל ההערות לכל מושג ושם שהנגישו את הטקסט והפכו אותו קרוב ונהיר. תענוג גדול. והספר, לא בכדי מיקם תיאורין את העלילה באי גדול ומרוחק מעט ובעיקר במישור הגדול שבאי שלכאורה ניתן לראות בו מאופק עד אופק, עד שהערפל הגדול מכסה על הכול. פתרון היעלמותו המסתורית של בנה הצעיר של יוליה, נכדו של ירלוף הזקן, הוא רק תירוץ לדבר על זיקנה, בדידות, ועל ההישתנות שנובעת מתמורות הזמן. ובתוך כך על המבט של כל אחת מן הדמויות כלפי פנים אל תוכה, כלפי חוץ אל המארג החברתי והתנודות של הזמן שפורמות אותו ומותירות רק עוגנים בודדים, שיציבותם אינה מובטחת לעד. כמה נוגע ללב התיאור של המפגש בין ירלוף לבתו, אותה לא ראה מאז נעלם בנה, נכדו, בערפל הגדול. הוא מתכונן לקבלה בנאום "אני שמח שבאת," חזר ירלןף ואמר. "את יפה בדיוק כמו שזכרתי אותך"...."אני שמח שבאת..."התחיל , ואז השתתק. הוא ראה אישה בגיל העמידה במעיל מקומט מביטה בו מהמבואה, בעיניים עייפות וקמטים על מצחה....בתו הזדקנה. אז מי יודע בן כמה הוא עצמו?"(עמ' 55) החשש מהשכחה מביא אותו לרשום במחברת כל בדל של מחשבה וכל מטלה שעליו לבצע. אבל הקורא לומד שהזיקנה של ירלוף היא רק כסות לחריפות מחשבה ולצלילות ששומרת אותו חיוני ונמרץ. באיזה שהוא אופן נזכרתי בהשלדון הורביץ הזקן מהספר "נורבגי ללילה", מאת דרק ב. מילר. שני צירי הזמן של הספר מאפשרים לקורא לחוות את האי מזוויות שונות, וכך למעשה נפרשת בפניו כל מסכת חייו של ירלוף ושל התושבים שהיו באי במאה הקודמת ועד היום. פתרון התעלומה מקבל כמה טוויסטים נחמדים, ויש כמה עניינים לא ממש סגורים כמו עששית נפט שנופלת בבית עץ ולא גורמת לשריפה גדולה, או קשיש שבקושי הולך אבל כשמחליט לישון עם בתו במחסן הסירות, אין לו כל בעיה עם העובדה שאין שם חדר רחצה או שירותים. אבל אלו זוטות. ספר נעים.

הרקע: מתואר היטב. החיים בקצה נידח של שוודיה, על חוף הים, אצל קבוצת אנשים אשר חייהם מתנהלים בקצב שונה.
התעלומה - חזקה, מתוארת היטב. ילד נעלם. סתם כך
העלילה - איומה ונוראה. לא מתקדמת כמעט כל הספר. חוזרת שוב ושוב על אותם נושאים
הסיום - מפתיע, מותח. למי שיש סבלנות לקרוא ספר שלם בשביל העמודים האחרונים.

ספר מתח למי שילדיו בגרו ועומדים ברשות עצמם. מעצים את חששם של הורים צעירים מפני "הזאב הרע" שפוגע בכפה אדומה על לא עוול בכפה. בספר שעת הדמדומים כמו במציאות, גם אם הרוצח נתפס לאחר שנים רבות, אין בכך כדי להציל את חיי המשפחה מהטרגדיה שנכפתה עליהם. לאחרונה אנו נתקלים בסיפורים מזעזעים כאלו גם במדינת ישראל, ואולי ספר כזה יעורר את עירנותם של ה"ציידים" או של רשויות הרווחה לילדים שגורמים לחברה להיות בסכון גבוה למעשי אלימות.