אני מבינה שמי שקרא את "גן הקיץ" קרא את שני הספרים הקודמים, אז ברשותכם אני רוצה להגיב כאן על כל הטרילוגיה.

התחיל מ"פרש הברונזה" פשוט מדהים!!! ספר סוחף, עלילת מתח וסיפור רומנטי, כל כך עצוב, אמיתי, מרתק, מרגש, אין לי מילים לתאר את הספר הזה! במקום ללכת לישון שכבתי וקראתי אותו עד הבוקר...לא יכולתי להתנתק ממנו...

"טטיאנה ואלכסנדר" - ספר מעולה!!! כמו הקודם..
טטיאנה האמיצה נקלעת למציאות אחרת קשה בלי אלכסנדר נסיך החלומות, ומתחילה לפעול בהתאם... הסיפור סוחףף ומרתק ביותר.

הספר השלישי האחרן "גן הקיץ" - ספר נחמד.
אהבתם של טטיאנה ואלכסנדר שרדה את המלחמה, והם מנסים להתמודד עם החיים שאחרי..
לדעתים אפשר היה לקצץ קצת מהעמודים, הרגיש לי קצת נמרח לפעמים, והיו קטעים שחזרו על עצמם מהעבר.
אבל בסופו של דבר הספר נחמד מאוד ושווה קריאה!

אני ממש שמחה שיצא לי לקרוא את הספרים האלה.
וגם אחרי שסיימתי את הקריאה המשכתי לחשוב על טטיאנה אלכסנדר כאילו אני מכירה אותם מהחיים.
אז אל תוותרו, תקראו ותהנו :)

מכירים את התחושה שיש כמעט תמיד בסופו של ספר/סרט רומנטי, שבו הגיבורים מתגברים על המכשולים שעמדו בדרכם ומגיעים אל השלווה והמנוחה?

כשמסיימים לקרוא את "טטיאנה ואלכסנדר" יש תחושב כזו בדיוק, רצון חזק מאוד לשחרר אנחה גדולה ולחייך בביטחון.

משום מה תמיד בסוף שכזה יש לי רצון רב לדעת או לנחש מה קורה אחר-כך, האם הגיבורים מתחתנים, בונים בית, יולדים ילדים, והם מאושרים תמיד ולתמיד?
התחושה שהייתה לי מהקריאה של "גן הקיץ" הייתה תחושה של הצצה אל מעבר לסוף, אחרי שהכתוביות עולות והופכים את הדף האחרון בספר, מה קורה אחרי שחצינו מכשולים כמו לנינגרד הנצורה, ברית המועצות השסועה, רעב, מלחמות, בדידות וכאב.
מהבחינה הזו הספר היה מאוד מציאותי, גיבורינו הכמעט על-אנושים צריכים להתמודד עם מכשולים אנושים, עם חיי הנישואים, עם גידול ילדים, ודילמות קטנות וגדולות שיכולות להשפיע גם על אהבה עצומה שכזו.

טטיאנה ואלכסנדר מתבגרים לאט לאט בין דפדוף לדפדוף, האהבה נמצאת שם תמיד רק לפעמים יש דברים שמעט מסתירים את השמש הניצחית של פינקס.

התאהבתי בטטיאנה ואלכסנדר עוד בלנינגרד באותם לילות לבנים, ואומנם הייתה לי נפילה קלה עם הספר השני שהיה מאכזב למדי, ואפילו לרגע חשבתי לעזוב את הגיבורים כמעט בסוף הדרך ולדמיין עצמי את הסוף הבלתי נמנע, אבל היה לי קשה להתאפק, קשה מדי.

ניגשתי לקריאה עם רגשות מעורבים וככה גמעתי את החלקים הראשונים שהיו לא קלים לעיכול מכמה בחינות ומשם הכל ממריא רק למעלה, אומנם זה לא "פרש הברונזה" אבל מתקרב מאוד.
אנחנו פוגשים דמויות בוגרות, מצולקות, שרוצות להשאיר מאחור את אמא רוסיה המדממת ולהתחיל מההתחלה, וההתחלה לא קלה בכלל, הם צריכים להתמודד עם הפחדים ועם המשקעים, כל אחד לבד ושניהם יחד.
נהנתי במיוחד מהפרקים על טטיאנה המתבגרת בדוג'ה, הקטעים הללו מילאו לי חורים שעזרו לי להרכיב דמויות שלמות יותר של טטיאנה, פאשה, דאשה ושאר משפחת מטנובה.
ואם בספרים הקודמים צצה בנו המחשבה שבטטיאנה הקטנה מסתתרים כוחות על טבעיים, אחרי הקריאה בפרקים האלו התברר שיש דברים בגו, אהבתי את חיזוי העתיד שהזהיר כל אחד מהם בעקיפין מהדבר שיביא למותו וכמה רחוק ובלתי נתפס זה נראה מאותו מקום שטוף שמש, מקום של נעורים נצחיים.

הספר מלא בניואנסים קטנים וגדולים, בבעיות שאנשים אמיתים מתמודדים איתם אחרי שנים של יחד, גידול ילדים ומשברים אמיתיים בזוגיות, משברים שרק אהבה לא הגיונית כמו אהבתם של השנים הללו מסוגלת לעמוד בכך.
פחות נהנתי מפרקי הלחימה בויאטנם ומהפרק העמוס שכל מה שקשור לאמצעי לחימה שהיה משעמם למדי, אולי כי הרגשתי שהיה ניסיון של הסופרת ליצור מעט מין הדרמה שהייתה בפרש הברונזה, אני הייתי יכולה להסתדר מצויין גם בלי זה,
כמובן שהפרק שנהנתי ממנו היה פרק הסיום, אחרי חיים שלמים, שלעיתים נראו ארוכים מדי, אנחנו סוף סוף מגיעים לנחלה המובטחת, לחדר האוכל הגדול המוקף בבני משפחה רבים (לדעתי היה נפלא אם בסוף הספר היה מצורף אילן יוחסין מפורט, קצת הלכתי לאיבוד בין הילדים, הנכדים וכו'), צוהלים שמחים ואוהבים, וטטיאנה ואלכסנדר שאפילו אני חשבתי שלא ישרדו לאורך זמן כה רב.
נהנתי עד מאוד מהחוויה.
ואני חייבת לסיים במשפטים האחרונים מתוך "גן הקיץ" שמתארים לי באופן חד משמעי שיש דברים שגדולים יותר מכולנו:

"עוד נשוב וניפגש בלבוב, אהובי ואני.." מזמזמת טטיאנה ואוכלת את הגלידה שלה, בלנינגרד שלנו, בחודש יוני ריחני, ליד פונטנקה, ליד הנייבה, ליד גן הקיץ, שם אנחנו צעירים לנצח".

גן הקיץ הוא הספר השלישי והאחרון בסדרה.
הספר הראשון פרש הברונזה היה מדהים ומיוחד, נשאבתי כליל, לא יכולתי להניח אותו מהיד, כשסיימתי לקרוא, הייתי סקרנית לקרוא את הספר השני טטיאנה ואלכסנדר, כל כך רציתי לדעת מה קרה איתם בהמשך, כך עד שהגעתי לספר גן הקיץ.

פאולינה סיימונס הסופרת שכתבה את הספרים, ראתה שפרש הברונזה היה לרב מכר עולמי, שיבחו את הספר בכל רחבי העולם, זאת הייתה הצלחה כבירה, ואז החליטה להוציא עוד שני ספרי המשך.
הספר הראשון היה מעולה, השני היה טוב והשלישי בסדר עד נחמד.

הספר מכיל 888 עמודים, היו קטעים מלהיבים, סוחפים ומרתקים, במקביל היו המון קטעים מהספרים הקודמים לתזכורת, אכזב אותי לקרוא את שקראתי כבר בעבר, היו לא מעט דפים מעייפים שנמרחו יתר על המידה, למרות זאת כשהגעתי לסוף התרגשתי כל כך, סוף הסיפור נותן הרגשה מיוחדת ושונה בלב, הרגשה של שמחה ועצב, זיכרונות טובים ומאושרים, זיכרונות של כאב, מלחמה, איבוד משפחה ומכרים יקרים, סיפור אהבה נפלא, סוחף ומרגש של עשרות שנים.

כעת אני בטוחה ויודעת, שאת טטיאנה ואלכסנדר לא אשכח לעולם.
סיפור דרמתי ועוצמתי, מומלץ לקרוא ראשית את הקודמים.
אהבתי.

האם באמת יש אהבה כזואת?
או שרק פאולינה סיימונס יודעת לכתוב כזה סיפור אהבה היסטורי?
ספר ההמשך של טטיאנה ואלכסנדר,אוי כמה שהזוג הזה אהב אחד
את השני,אהבת אמת ,אהבת ויתורים,אהבה אמיצה ומנצחת ופוריה.
הזוג הכי לוחם והכי עקשן והכי אוהב.
ספר נפלא שנותן לקורא לחיות את הדמויות ליהנות מהספר.
לקרוא את הספר בהנאה.
לקח לי שבועיים לקרוא אותו,ספר ענק וגדול מהחיים.
כל מי שאוהב ספרי אהבה היסטוריים אז הוא חייב לקרוא את הספר .
במילה אחת מ-ו-מ-ל-ץ.

טוב קצת קשה לכתוב ביקורת לספר שלישי בטרילוגיה. הרי כל מי שקורא את הספר הזה מן הסתם קרא את השניים שקדמו לו וגם אם הביקורות עליו לא משהו עדיין מי שקרא את השניים הראשונים ייקרא מן הסתם גם את השלישי...
עדיין אחרי שסיימתי 900 עמודים בשבועיים אני לא אגיד עליו כלום??
הספר הרבה פחות טוב מהראשון אבל הרבה יותר טוב מהשני!
אין מה לדבר ששוב פאולינה סיימונס כתבה מאות עמודים מיותרים לדעתי בספר הזה (מוזר שעדיין לא הצלחתי להוריד אותו מהידיים... ) אבל זה לא הבעיה הכי גדולה שלו. הבעיה הכי גדולה שלו שפשוט לא האמנתי למה שהיא ניסתה לספר על הדמיויות שלה שכל כך התחברתי אליהם ב"פרש הברונזה". לא קניתי את הקונפליקטים של הזוג, לא קניתי את הטראומות שלהם, לא קניתי את הריבים שלהם והכי לא קניתי את התיאורי מין המוגזמים על סף אלימות אחרי כל ריב.
אבל בשורה תחתונה זה לא משנה, עדיין הייתי קוראת אותו כדי לדעת מה קרה להם והכי עצוב שאם היה יוצא ספר רביעי הייתי קוראת גם אותו.. ככה זה עם מכורי "פרש הברונזה"
תמיד נחפש אותו בכל ספר שהיא תוציא למרות שברור לי כבר שלא נמצא לעולם.

זהו נפרדתי מטיטאנה ושורה.סיימתי את כל הטרילוגיה המופלאה הזאת!
קראתי את שלושתם רצוף, אז כל ערב ההיתי נפגשת איתם.
יש קצת עצב כי נקשרים לדמויות.
טרילוגיה בהחלט איכותית-אי אפשר לא להתאהב!
יש בה הכל אהבה,רומנטיקה,תשוקה,הישרדות,צלקות מלחמה,היסטוריה,קשיים ואפילו הומור
ספר מענג!
אני רק יכולה לקנא במי שמתחיל!!

"גן הקיץ", שמסיים את הטרילוגיה, ממשיך בתיאור חייהם של הדמויות הראשיות כשעתה, טטיאנה ואלכסנדר חיים באמריקה ויש להם ילד בשם אנתוני.

לידיעתכם - הביקורת כוללת ספוילרים.

קו העלילה של ההמשך, גם אם אינו נוח , הגיוני בהחלט: טטיאנה ואלכסנדר אינם יכולים להישאר צעירים לנצח ו עד כמה שזה מעציב ( או משמח, תלוי את מי שואלים), הם התבגרו ועיסוקיהם הוחלפו מדרמות עוצרות נשימה וויכוחים לוהטים למטלות יומיומיות ושכחת העבר.

הקבלה מעניינת נוצרת בין מצב הזוג לבין מצב העולם.
המלחמה החמה , מלאת היצרים ביניהם נגמרה והוחלפה במלחמה קרה ונראה שהאתגר החדש
מכריע ומקפיא את הזוגיות של אלכסנדר וטטיאנה כמעט לגמרי.

אלכסנדר מתעטף בשתיקותיו וטטיאנה מנסה לפצות על הריחוק בדרך היחידה שהיא יודעת
- להאכיל את הגבר שלה. אתה רוצה עוד שעועית , אלכסנדר? לשים לך מנה נוספת של תפוחי אדמה, אלכסנדר?. המשפטים הקבועים האלה הם הדרך שלה ליצור קשר, לוודא שאהובה עדיין קיים שם בפנים, אבל למרבה הצער, אלכסנדר אומר לא (בנימוס, תמיד בנימוס) ויוצא לעשן סיגריה. אבל כמו שמישהו חכם אמר פעם "במלחמה כמו במלחמה ובאהבה כמו באהבה - שום דבר אינו כפי שהוא נראה" (טוב, בסדר, את החלק האחרון אני המצאתי) כאשר המשקעים בין השניים מגיעים לנקודת רתיחה,שוב חוזרת הדרמה אליה התרגלנו מהספר הראשון: האשמות הדדיות, צרחות , איומים , איבוד עשתונות הדדי ולבסוף, פיוס וחיבור שמהווים התאהבות - מחדש.

הקוראים הנאמנים של אלכסנדר וטטיאנה יודעים שאותם ריבים מלאי האשמות חסרות הגיון הם גולת הכותרת, השיא של כל החוויות, אותם רגעים שקווי העלילה נבנים סביבם, מזינים אותם ואח"כ נפתרים ואחרים תופסים את מקומם, עד הפעם הבאה וחוזר חלילה. הקוראים העוד יותר נאמנים (לאמת הפעם) יודו שלפחות מהספר השני, הם מחכים לדרמה ולריבים ואפילו מדלגים ישר אליהם כי ככל שהספרים מתפתחים, קווי העלילה שבתווך ,היוצרים את הריב הבא , כאמור, הופכים יותר ויותר נמרחים, מתישים ומעיקים.

ואין דרך להגיד את זה יפה: ב"גן הקיץ" שום דבר לא פורח, רק נובל. הקטעים המשמימים מגיעים לשיא חדש של בזבוז זמן, אלכסנדר וטטיאנה ממחזרים את אותם מונולוגים שכבר אי אפשר לתרץ כמוצדקים (באמת, הם כאילו נשלפו מתוך האוויר) וכיווני העלילה הופכים יותר ויותר מטורפים ומטמטמים. מעלינו מרחפת התחושה המביישת שהסופרת מודעת לקריסה הזו ומוסיפה למתכון עוד ועוד מנות ועוד ועוד מטבלים , רק כדי שנישאר, לזכר אותם רגעים מתוקים שכבר נשכחו עד שאין לנו ברירה אלא להפסיק כי אחרת נקיא. אז אנחנו מפסיקים לקרוא ומניחים את הספר בצד, בפעם העשירית. יש גבול ליכולת העיכול שלנו. כשאנחנו חוזרים זה מכה בנו שוב. כמעט מיד אנחנו חשים כבדות מעייפת ולחץ בחזה שאומרים לנו שאין ביכולתנו להמשיך לדחוס יותר. אם קודם חשבנו שפאולינה סיימונס מצטיינת בשאיבת אנרגיה מקוראיה, הרי שספרה האחרון הוא המאסטר פיס, בקטע רע.

ועכשיו ,גם אני מרגישה שחפרתי יותר מדי אז רק אתעכב על 2 נושאים אחרונים, הנושאים היחידים שחשובים: טטיאנה ואלכסנדר. עניין מיוחד יש בסיפור דמותו של אלכסנדר, דמות שהערצנו ואהבנו כי הוא הציל את טטיאנה כל כך הרבה פעמים , עזר לה כל כך הרבה פעמים, עמד לצידה , לרוב לבדו,מול כל כך הרבה אתגרים אבל מתברר שאם דמותו לא עוצרת במרחבים השפויים של הספר הראשון יש לנו מתכון בטוח לגבר מכה. ככל שעובר הזמן אלכסנדר הופך ליותר ויותר ממורמר, יותר חשדני ,יותר רכושני והכי חשוב - כזה שרגיל שאשתו עושה מה שהוא אומר. בחיים היומיומיים של אמריקה, אלכסנדר מרגיש שהוא "רק” עובד פשוט , וחוץ מהעבודה, יש לו רק התלות שלו בטטיאנה- הוא לא יצר לעצמו חברים בשום מקום שהגיע אליו, (חוץ מאנשי צבא בודדים ), לא פיתח תחביבים חוץ מהתמכרות קשה לסיגריות, ועכשיו טטיאנה שמגדלת את אנתוני , כבר לא פנויה אליו בכל רגע של היום אז בהיגיון פשוט - אלכסנדר מתחרפן. ההידרדרות כמו נלקחה מסרט אימה והשיא היה שהוא הרים יד על טטיאנה , כשאנתוני, עוד קטן, עד למעשה - כל הכבוד פאולינה סימונס, מחיאות כפיים סוערות. לא האמנו שתצליחי להכניס חידוש לאותם ריבים נצחיים בין טטיאנה לאלכסנדר ולקחת אותם לשיאים חדשים (על גבה של טטיאנה כמובן) אבל מה יש להגיד - הצלחת לזעזע אותנו. החיסרון: בעיה תדמיתית קשה לאלכסנדר שתיפתר במשימה, איך לא, הירואית משהו בה אלכסנדר יוצא למשימה כמעט בלתי אפשרית להציל את אנתוני מהשבי הווייטנאמי. איזו גבורה. איזה נופך אבהי. איזה סיכון. אני מודה שהזלתי דמעה.. אני שואלת אתכם- כמה פעמים בן אדם צריך לצאת למשימות התאבדות , לפני שיתקעו לו כדור בראש והוא יחוסל?

גם תדמיתה של טטיאנה סובלת מידי הסופרת - כצד השני של המטבע, היא האישה המוכה, אישה קטנה , שלא מפסיקה לנסות לרצות את אלכסנדר, מפזרת להתנהגותו תירוצים לכל מי שמסביבה ותמיד "נופלת" לתוך מצבים מחפיצים, בהם היא כביכול מבוקשת אבל חלשה, זקוקה להגנה, מוכיחה לאלכסנדר שהוא עדיין גבר-גבר. האירוניה נמצאת במשחק הכפול שמשחקת בה הסופרת- כשהיא זקוקה לטטיאנה שתניע את העלילה , תעזור לאלכסנדר ותהיה חזקה -היא לביאה (כך גם אלכסנדר מכנה אותה) אבל ברגע שהיחסים שלה עם אלכסנדר מתאזנים מעט או על מי מנוחות, משהו קורה והופ- היא נכנסת שוב לתפקיד הקרבן והאישה המרצה ולבסוף, כשהיא מתעלמת מסימני האזהרה-לאשה מוכה.

היכן שהוא לאורך הדרך, הדמויות האהובות שלנו - טטיאנה ואלכסנדר - נמחצו, נרצחו, נפלו קרבן ונקברו בתלאות ובשיגעונות של פאולינה סיימונס שיש לה אולי זכות להלאות אותם ואותנו כי היא זו שיצרה אותם אבל היא גם זו שרצחה אותם ועיוותה אותם והרסה כל חלקה טובה ביחסים שלהם וזה- מעשה שאין עליו סליחה או מחילה.

אין פלא שמיד אחרי הטרגדיה הנוראה הזו רצתי ללא נקיפות מצפון חזרה לצמר הגפן של דיסני. אני שם עד היום, חיה באושר ועושר.

!!יכול להיות שכולל ספוילרים!!
יצאתי מהטרילוגיה הזו בתחושות מעורבות. חציו הראשון של הספר הראשון הוא מופת ספרותי לדעתי. תיאור מאוד אמין של דינימיקה של מלחמה. מציאות מלחמה ותיאור תקופתי שנשמע מאוד אמין. גם הדמויות ותחושותיהן תוארו באופן רגיש ואמין וסיפור האהבה עם הדילמות הכרוכות בו והקונפליקט היה מבריק וכנראה מספיק לשבות את לב הקוראים לעוד שניים וחצי ספרים.
בחציו השני של הספר הראשון מתחילה דעיכה איטית עם תיאורי תקופתם של הגיבורים בלאזרבו. תקופה זו אח"כ תחזור כחוט השני בכל הספרים. הגיבורים מתרפקים על תקופה זו ללא הרף על אף שספרותית מדובר בלא מעט עמודים של תיאורי מין דלוחים. אני לא יודע מה עם שאר הקוראים אבל אני לא קונה ספרות יפה בשביל תאורי מין. אני (ואני מאמין בלב שלם שמרבית הקוראים כמוני) מחפש חווייה רוחנית גבוהה יותר. ללמוד על תקופה. להתרגש מאבחנה רוחנית מעוררת מחשבה.
הספר השני טוב לפרקים ומשמים לפרקים. שוב, המון תיאורי מין חסרי השראה ומאוד מיותרים. הבעיה שמתחילה בספר השני ומתעצמת בשלישי היא שהסופרת מאדירה את הדמויות עד לרמה שקשה להזדהות עימן.
לא יכולתי שלא לצאת בתחושה שאלכסנדר הוא כסות לאדם מאוד קשוח, שיכול להיות מאוד גועלי, גם לקרובים אליו ביותר. טטיאנה מאבדת בשלב מסויים את הפגיעות שליוותה אותה בהיותה נערה צעירה. האירועים הפנטסטיים בסיום הספר השני ובשלהי השלישי רק מעצימים את תחושת הניכור מהדמויות.
קטעי האקשן, הגם שאינם מאוד אמינים כתובים באופן מותח. לספרים יש נטייה לכתוב אירועים ואז להתרפק עליהם ללא הרף כאמצעי לתמצת את העלילה למצטרפים חדשים. זה מאוד מוגזם.
לעיתים ההתרפקות כל אירועי העבר נראתה לי גם לא אמינה. יש תקופות שבתקופת ההווה שלהן בספר עשו עליי רושם כתקופות בה הגיבורים הלומי קרב ומנסים להתגבר על צלקות העבר. אח"כ תקופות אלו מתוארות כאידיליה.
קשה להתמרמר כשבכל זאת שרדת טרילוגיה שלמה. אין ספק שיש שם מספר קטעים מאוד יפים ומרגשים. למרבה הצער צריך לשרוד לא מעט עמודים ותיאורים תפלים כדי להגיע אליהם.

אני בעמוד 500 ועדיין מחכה שזה יגיע לאנשהו, שוב טטיאנה רוצה לעבוד שוב אלכסנדר מעדיף שלא, שוב הם מתפייסים תוך תיאור סצנת מין שמתאימה יותר לסרטים הזולים ביותר ולא למעשה של אהבה כל כך יפה ורומנטית כביכול, כל הטרילוגיה הזאת היא מריחה אחת גדולה, ולולא הרקע ההיסטורי שדי עניין אותי לא הייתי שורדת אפילו את הספר הראשון, כמה מלל מיותר שזה לא יאומן, פאולינה שברה את כל השיאים האפשריים בקטגוריית המריחה!!