ספר לדיפדוף, קצר (250 עמ) ומרגיש אף קצר מזה. פסקאות שמתחילות במשפט או דיאלוג שקשורים לסיפור ונמשכות בתיאורים ורגשות אסוציאציות- הדיאלוג הפנימי שמשתלט על רוב הספר גובל בטרחנות.
התחושה שלי היא שמהר מדי קורים דברים, והעומק שבא להסביר/לפרט הוא מלאכותי.

משהו פה לא עובד. אם הסיפור המרכזי מסופר מנקודת מבט של בחורה אני מחפשת (*מיני ספויילר) טיפה יותר מ"הוא חייך אליי" כדי שרגע אחרי זה יהיה זוג עם הכרות עמוקה, שכל זה מתרחש בעמודים הראשונים! תחושת ה"דברים פשוט קורים" לא איפשרה לי להיסחף לתוכו. בהמשך העלילה עוברת בין מיני סיפורים אחרים, שמתקשרים כמובן לסיפור המרכזי, אבל נשארתי עם תחושה של שום דבר לא מסופר עד הסוף,ובכלל הספר לא כתוב בצורה שחייבים להמשיך לקרוא עוד ועוד, בקצרה- לא משהו.

ספר של ניקולס ספארקס זה כמו סרט של דיסני, ברור שהוא יסתיים בסצנה שהבחור והבחורה משלימים ומתחבקים על רקע נוף פסטורלי, ושבדרך לשם יהיו אירועים מרגשים (וצפויים).
כשמתחשק מנקה חיך ספרותי זה ספר נחמד לפנות אליו.
לא ספר טיסה, אולי ספר המתנה בשדה לפני שהשער נפתח.

הספר הזה לא באמת קריאה קלילה, רחוק מכך. ספר שמצריך מאמץ ומאבק, עלילה מוזרה (ממש לא ספויילר) על גבר שנפצע בתאונה ואישה שמופיעה לו בחיים.
רגשות של בלבול וחוסר הבנה על גבול הכעס ששותפים לדמות הראשית ולקורא.יש לי תחושה שזה ספר שיתאים למישהו במקום יותר מבוגר בחיים, שידע אכזבה מהגוף שלו.. של מה קורה כשהגוף שלך בוגד בך, בעצם כל העולם סביב מפנה גם הוא את הגב.
בדיעבד הבנתי מהספר הזה שספר טוב הוא לא בהכרח כזה שנהנתי לקרוא, אלא כזה שעורר אצלי תגובה רגשית, תהיה זאת צחוק או עצב, או כעס ובלבול.

הספר הזה הוא קליפה ריקה, אחד מהגרועים.
סיפור או בדיחה פנימיים של תעשיית ה.... משרדי פירסום, קופיריטיינג? אני אפילו לא זוכרת.
אם אתם רואים אותו אל תרימו אותו מהמדף!

אחד מהספרים המדוברים לאורך תקופה, אני לא הצלחתי להתחבר אליו, הקפיצות בין העלילה לבין המונולוגיים הפסיכולוגיים/אידיאליים של הדמות בהתחלה...
לאורך כמה עמודים אף ניסיתי לקרוא רק את העלילה, קפצתי דפים, דילגתי פסקאות. אבל בסוף ויתרתי- שזה לא זה, זה לא זה.

כשקראתי את הספר, זה היה מאבק מתמשך למצוא איזה עוגן שיקשר אותו למשהו שמובן או ברור לי.
סיימתי אותו בסוף מתוך עקשנות ועם סימן שאלה ו-WTF אחד גדול. יש אנשים שהרוקי מורקמי הוא בשבילם. אני כנראה, לא אחת מהן.

לי ולחברה יש בדיחה שהיא מאשימה אותי שהמלצתי לה על הספר שבפועל אמרתי לה רק שרכשתי אותה. בגלל ההמלצה הפקטיבית הזו, היא התאמצה לסיים אותו ושביעות הרצון הסופית שלה היתה דומה לשלי. רק שהיא גילגלה את האשמה עליי !

אחד הספרים המפחידים, קראתי אותו בתיכון להתעקשותה של חברה (שקראה את כל הסדרה וממש אהבה) וחודשים אחרי הייתי מדמיינת בלילה שאם אסתובב במיטה אל הדלת אראה שם את הסבתא ! והייתי בתיכון!!

יש כבר כל כך הרבה דברים נוראיים ששומעים עליהם בכל יום בחדשות, אז גם ללכת ולקרוא על זה בכוונה - אולי זה ילדותי, אבל אני מעדיפה לקרוא על דברים אחרים...

מאוד אהבתי את הספרים האחרים של אמיר גוטפרוינד: "בשבילה גיבורים עפים" ו"שואה שלנו" שהוא אחד מהספרים האהובים עליי.
הכרתי מראש את הצורך לצלוח את ה100-150 עמודים הראשונים ואת ריבוי הדמויות.
אבל את הספר הזה- לצערי, לא הצלחתי לצלוח. יותר מדי דמויות, שהפעם לא התחברתי אליהם.
חבל.