ספר חריף כמו משקה עתיר אלכוהול ומעורר כמו סט של מלחי הרחה. בארת מפרק את שיח האהבה למבני יסוד, באופן מעורר התפעלות, ומשחרר את כל השדים מכל הבקבוקים. חגיגה. הוא מוליך את הקורא אל מאחורי הקלעים של האהבות, אל חדר המכונות הצפוף (והלעיתים מלוכלך) שלהן. אני חושבת שצריך היה להוסיף מדבקה במיקום בולט על הכריכה - "לבני ארבעים ומעלה בלבד." האם הספר הזה פועל כחיסון נגד האפשרות להתאהב אי פעם בעתיד שאחרי הקריאה בו? בהחלט ייתכן. אבל ההתענגות על המחשבה, על הרעיונות המובעים בו, היכולת להביט נכוחה אל הרגש ולפענח את הקידוד המיסתורי שלו - מספקים בכל זאת תחליף נאות. ספר למיטיבי קרביים, לא לרומנטיקנים, לא לאנשים עם נטייה לאופטימיות מופרזת.

איך להתחיל.. אולי בגיל 21 כשנחשפתי לספר. התקופה הכי מאוהבת שלי אי פעם. ספרו האלמותי של בארת מערב פילוסופיה עמוקה עם הגיגים מחיי היום יום. הוא מביא ציטטות שונות והגיגים שונים ומשונים. הוא מנתח אהבה בגוף ראשון ומתאר תחושות רגשות ומעשים שהמאוהב עושה. הספר הזה והתיאורים בו היו כאילו בארת ישב ושרטט על נייר במילים אותי. במיוחד כששמעתי את המילים האלה בחלל האוויר מוקראות מהספר על ידי לא פחות מאשר, מושא אהבתי. זה היה קסם. קסם פשוט ונדיר.

מאז הלב נשבר. הספר נשאר. אבל כל פעם שניסיתי לגעת בו ולהתחיל לקרוא משפט או פרק, הקסם עבר. פג.
פתאום לא הצלחתי להבין את הספר. ממש ככה, כמו משוואה במתמטיקה שאינה פתורה.

קחו את הביקורת/המלצה הזו לאן שתרצו- אולי תצליחו לפתור את המשוואה, אולי כבר פתרתם. ואולי לא. מי יודע, אולי גם אני אצליח לחזור לספר שוב.

אני נורא נהנת ליקרוא את הספר הזה הוא ספר יפה
אני לא יכולה להפסיק ליקרוא אותו
מסופר פה על אהבה
אותי זה מלמד איך אפשר לשמור על אהבה ולא להיפגע
אני ממליצה ליקרוא את הספר