*****


טיריון (ינאי) לאניסטר נמצא בגלות בווינטרפל... רגע, סליחה, מה ווינטרפל? הוא אצל המנטור שלו, נחום הארבלי, בגליל, כדי שלא להפריע לשני האחים שלו, אריסטובולוס ואנטיגונוס מבית לאניסטר, סליחה, חשמונאי, לבאס את האבא הצדיק שלהם יוחנן ולהשתלט על נשיאות ממלכת יהודה, כמו גם על הכהונה הגדולה ועל הסנהדרין שהולכים ומתפרקים, כי הרי ידוע שתלמידי חכמים פשוט מחכים להזדמנות כדי לחתור תחת המלכות. בגלות הנעימה למדי, טיריון לומד מנחום כל מה שיש ללמוד על איך לצבור אדמות ורכוש אבל להישאר אהוד, איך לדבר עם נוצרים או ליסטים, וגם דרך גבר בעלמה, אם אתם, אה, מבינים על מה אני מדבר. אבל נחום הזה לא יגמור טוב. אף אחד לא גומר טוב בסיפור הזה. רמז - זה משהו שמשלב את גג הבית שלו, חניתות וקישקעס.
בינתיים בירושלים אריסטובולוס ואנטיגונוס, בדומה לג'ופרי בשעתו, מטילים מיסים ועוד מיסים על הציבור הנאנק תחת שלטונם, בזמן שהם מתעמרים בנשים כאוות נפשם, סובאים, זוללים וחומסים זהב וכסף מכל הבא ליד. כמובן שסרסיי אשתו של אריסטובולוס, הידועה בשם שלומציון, לא מרוצה מהבלגן הזה, מה גם שאחיה, שמעון בן שטח לבית סטארק, רוצה להחזיר עטרה ליושנה, את הכבוד הראוי לסנהדרין ואת תלמידי החכמים לירושלים. כשאנטיגונוס מכריז שהוא רוצה לבוא לבקר את אחיו בחליו, דואגת שלומציון ללחוש על אזנו של בעלה שאחיו זומם להשתלט על המלוכה וכי ראוי לו שייזהר. אריסטובולוס ממאן להאמין, אך פוקד על חייליו לבדוק - באם אחיו יגיע אליו ללא נשק אזיי שיכניסוהו אליו בכבוד מלכים - אולם אם יגיע חמוש - שיהרגוהו מיד. סרסיי שלומציון שולחת מיד שליחים אל האח התמים ואומרת לו שאריסטובולוס מבקש לראותו בכל כוחו וגבורתו, ורצוי שיגיע עם כמה שיותר נשק.
הוא לא מגיע רחוק, זה ברור. אבל גם אריסטובולוס עצמו אינו מוציא את הלילה, ויש האומרים שגם בכך היתה לשלומציון יד ורגל.

עד שטיריון (ינאי) מגיע לירושלים כדי לתבוע את המלוכה (ואת הכהונה הגדולה) מבין ידי שלומציון ואחיו הבכור-אך-אימפוטנט אבשלום, עוד הרבה דם יישפך כאן.


****

משה שמיר יכול לעשות בית ספר לג'ורג' ר.ר.ר.ר. מרטין ולשאר הגויים (והיהודים) מ-HBO. לא צריך להרחיק לעולמות אחרים ולשושלות לא קיימות. ההיסטוריה של התקופה ההיא מספקת כר פורה לסיפורים מסמרי שיער שלא היו מביישים אף אחד מבני ברתיאון, סטארק ולאניסטר. צדוקים, פרושים, מזימות ותתי מזימות, תאוות נקם, שאפתנות ותככים רוחשים בירושלים של אז כמו שאף פעם לא שיערתם לעצמכם. הדבר היחיד שאין כאן זו ח'אליסי עם הדרקונים שלה. חוץ ממנה, יש הכול. רציחות באישון ליל, ראשים משופדים, סקס מטורף, יו ניים איט. ואת כל זה עושה משה שמיר לא באנגלית בעלק מבטא-סקוטי-עתיק אלא בשפה משנאית יפהפיה, עברית מפותלת ועשירה, כזו שהיה עליי לחפש פירושים לחלק מהמילים שלא נתקלתי בהן בעבר. ואני מניאק של מילים כאלה, שיהיה ברור. יש מצב, כך שמעתי, שנפלו אי-אילו אי-דיוקים היסטוריים בתחקיר המעמיק של משה שמיר על התקופה ההיא, אבל למי איכפת? אולי להיסטוריונים. הסיפור כאן פשוט מבריק, ויש כאן יצירת מופת יהודית שאינה נופלת באיכותה משום אפוס אחר, מ"משחקי הכס", "שר הטבעות", או "הבורג'ס". לא מאמין שלא עשו עם זה משהו.

הספר הזה מקבל ממני רק ארבעה כוכבים פשוט כי התייגעתי ממנו קצת בדיוק בגלל השפה הנפלאה העתיקה-אך-מקסימה כל כך הזאת - אם כי הרבה פחות ממה שהתייגעתי מספרי "ריקוד עם דרקונים", למשל, שהיו מפילים עליי תרדמה אחרי עמוד-עמוד וחצי עד שהיה עליי לזנוח אותם וחצי תאוותי בידי ולהסתפק בח'אליסי על המסך הקטן של המחשב.

****

אלכסנדר ינאי שנוי במחלוקת בהיסטוריה היהודית. מצד אחד מלך שכבש שטחים רבים וביסס את הממלכה היהודית, ומן הצד השני מלך שרצח רבים מבני עמו. כף הזכות נוטה לטובתו בעיקר בזכות צוואתו לאשתו שלומציון. על פי יוספוס פלביוס כשהבין ינאי שמותו מתקרב, תוך כדי לחימה, ציווה על אשתו להסתיר את מותו עד תום הקרב, ובתום הקרב לפנות דווקא אל הפרושים (ששנאו אותו שנאת מוות על שרצח בהם) ולשאול דווקא אותם איך יאה להם לקבור אותו. כך, אמר, "אזכה לקבורה מפוארת מידם משהייתי זוכה מידך... ואת תמשלי לבטח" והוא צדק. תקופת מלכותה של שלומציון הייתה אחת הטובות ליהודים וליהודה.

הספר הזה מוסיף הרבה צבע לחייו של אלכסנדר ינאי, כמו גם תיאורי נוף והווי חיים, כי החיים ביהודה תוססים והמחלוקות רבות. אלכסנדר ינאי משתייך לצדוקים, שרובם שייכים למעמד העשיר והגבוה, בזמן שהפרושים מתנגדים לאופן מלכותו, ולפיכך הוא שוכר חיילים ושומרים רבים מארצות נכר. התלבטויותיו רבות. הוא משוחח עליהן עם אשתו ומנסה גם להגיע לפשרה עם אחיה, שמעון בן שטח, ממנהיגי הפרושים, אבל לא ממש 'הולך לו', וכשהפרושים מנסים להרוג אותו הוא פותח נגדם במלחמה ובסופו של דבר מוציא אותם ואת משפחותיהם להורג.
(ועכשיו אני לא יכולה שלא לחשוב על ארדואן שבטח היה שמח מאוד גם הוא אם היה רק יכול להוציא להרוג את מי שמרדו בו, ורק האיחוד האירופאי מפריע לו לעשות כן. ובמילים שלו: "למה אני צריך להחזיק ולהאכיל רוצחים")

מה שמפריע לי זו בעיקר מערכת החינוך שכמעט ולא מלמדת את התקופה הזו. לי זכור חצי שעור על המחלוקת שבין הפרושים, הצדוקים והאיסיים. ואפילו לא מילה אחת על אלכסנדר ינאי (את עיקר המידע על התקופה הזאת למדתי עכשיו כשקראתי את הספר הזה) ולמיטב ידעתי גם היום בקושי לומדים על תקופה זו. וחבל כי דווקא דגש לימודי על המחלוקות של אז אולי יוכלו למתן את המחלוקות היום.

מלך בשר ודם משה שמיר.
מלך בשר ודם הוא סיפור המתאר את הימים הדרמטיים שלפני חורבן בית המקדש, רובו ככולו מוקדש למלכותו של אלכסנדר ינאי. דמות מעניינת מלווה את מעלליו של המלך הגדול, היא אחיו הבוגר אבשלום, שאיני יודע אם דמות זו מבוססת על מידע היסטורי אוטנטי אולם בין כך ובין כך זו דמות מרתקת שמוסיפה לכל הספר נופך מוסרי אל מול התחבולנות והאכזריות של המלך. פן נוסף מעניין ונעשה בכישרון רב, הוא להחליף ולדלג בין שפה קרובה מאוד לסגנון המקראי אל שפה יותר מודרנית אך עדיין שפה המבקשת להשתמש באוצר מילים גדול במיוחד הלקוח מכל הזרמים הספרותיים היהודים – תורה, משנה ותלמוד ושפת פרוזה המקובלת על הסופרים העבריים בארץ ישראל. פרקים רבים בספר מתארים את המאבק של הצדוקים והפרושים ואופיו הפוליטי של המאבק הזה, כמו השיר, "רבותי ההיסטוריה חוזרת", יכול בשינוי שמות ותארים להתאים את המציאות הרחוקה ההיא למאבקים הפוליטיים המתחוללים היום בשנת – 2017 בארץ ישראל. ומעבר לכך לקראת סוף הספר הרגשתי באיזו חרדה מרחפת ממעל, כאילו אם זה אופי המאבק סביב בית המקדש וזה אופיו של השכר מכר סביב הקרבת הקורבנות, אז אולי העם ומנהיגיו אינם ראויים לבית המקדש ובית המקדש הזה אינו ראוי לשרת את העם ואת מנהיגיו. ואימת החורבן כבר מתחילה לרחף ממעל.

אני מתקשה להאמין שמעולם לא כתבתי ביקורת על ספר זה. פשוט מפני שנדמה לי שזה הספר האהוב עליי ביותר, ואולי גם הטוב ביותר שקראתי אי פעם.
איני רוצה להכביר במילים שרק יעיבו על הספר הנהדר הזה, אולם אומר רק את זאת: קראתי את הספר בתחילת הקיץ שאחרי כיתה ט', ולא ידעתי הנאה כה רבה מספר כפי שנהניתי מן הספר הזה (וידעתי הנאה מספרים רבים). אני לא חושב שראוי שאעסוק כאן בדמותו של ינאי המלך בספר, שהיא אחת הדמויות הספרותיות המרתקות ביותר שבהן פגשתי, אך אוסיף הארה קטנה על הלשון של הספר, בה משתמש שמיר:
זוהי אולי הלשון היפה ביותר שנתקלתי בה, בוודאי שבפרוזה. הלשון המשנאית הזו היא כה מדבקת, שחודשים ארוכים לאחר שסיימתי את הספר לא הפסקתי לדברר אותה בראשי. בניגוד ללשונו של עגנון, שהיא שפה בלולה המכילה את כל רובדי הלשון העברית (ואיני טוען חלילה שאיננה יפה), לשונו של שמיר שהיא פרי עבודה דקדוקית דקדקנית וממושכת, היא לשון משנאית טהורה, מה שייחודי מאוד לשמיר ולספר זה. בעיניי אגב, הרובד המשנאי של העברית הוא היפה ביותר מבין כל רבדיה, אם כי ייתכן שזה עניין של טעם אישי. זוהי לשון קלילה (לא כמו של התנ"ך), עצמאית (לא כמו של התלמוד וימה"ב) ויפה (בלי להעליב, הרבה יותר מהעברית החדשה).
משה שמיר, תנוח בשלום, תודה.

מחשובי הרומנים ההיסטורים .
כתוב אותנטי בשפה עברית מישנאית , ושוזר מקורות יהודיים עם עלילה מרתקת . יצירה גאונית ששופכת אור על תקופה, שמשום מה לא נמצאת תחת אור הזרקורים של התודעה ההיסטורית של כל אחד מאיתנו . מדובר על תקופת החשמונאים
שבה הייתה מדינה עצמאית במשך למעלה ממאה שנה (!) .

במדינת ישראל אנו מתייחסים לימי התנ"ך ושוכחים שהייתה כאן ממלכה מצליחה מאוד בימי בית שני, תחת שושלת החשמונאים, שהגיעה לגדולתה בימי אלכסנדר ינאי.
ספר זה מספר את ימי מלכות ינאי שהצליח לבנות אימפריה שקולה לזו של דוד המלך, כשהוא מתמרן בין שתי ארצות הלניסטיות מצרים של בית תלמי וסוריה-אנטיוכיה. למרות שניסה לבנות כוח צבאי, לא ניצח ינאי באף מערכה אחת ורק לאחר מאמצים ומצור ממושך הצליח להחריב את עזה - עיר ממלכה עצמאית.
כדי למלוך עליו לכבוש תחילה את השלטון ואת שלומית המלכה. לאחר מכן עליו להפריד ולמשול בין הפרושים והצדוקים ולבסוף עליו גם להעזר ביהודי התפוצות שזכו שם לכוח פוליטי ולהון לא מבוטל. ממלכתו צועדת תמיד תחת סכנת זעם המעצמות וסכנת תוהו ובוהו פוליטי דתי וחברתי. גדולתו של ינאי אינה עומדת כאשר, אחרי הממלכה על עזה, הכלכלה קורסת והסיעות המנוגדות יוצאות למלחמה.
בין לבין משולבים חוני המעגל, אנטיפס האדומי אבי הורדוס, נתאי הארבלי, בן טבאי, שמעון בן שטח הפרושים, קלאופטרה ובנה המורד לתירוס, שרידי השושלת של דוד המלך, מפגש עם אנטיוכוס, הפילוסוף היווני מאשקלון ותאור טכסי יום הכיפורים ושמחת בית השואבה בבית המקדש.
נראה שמשה שמיר חקר את התקופה לעומקה ורוחבה ומביא לנו תמונה מקיפה מאוד של החברה היהודית בימי המאה הראשונה לפני הספירה.
התמונה המרשימה היא נאום הניצול האחרון של עזה ההרוסה.
הרומן ההיסטורי הטוב שקראתי.

מאוד אהבתי את הספר "מלך בשר ודם", והאמת שאני עדיין באמצע קריאתו. השפה מהממת, מקסימה, אין לי מילים לתאר, וזה עוד חוץ מהתוכן המעניין, החשוב, הכתוב בצורה כ"כ יפה ומיוחדת. עד כדי כך השפיע עלי הספר שהלכתי ופתחתי מדרשים, ספרים וכו' כדי לדעת עוד פרטים על המלך ינאיי וסיעתו.
אני ממליצה מאוד, בחום, ואני מקווה שהספר יגיע לידיים רבות ככל האפשר. משה שמיר ז"ל היה סופר גדול, אין ספק!
תקראו, לא תמיד יוצא ספר כזה.

רומן היסטורי של אחד מגדולי הסופרים העבריים על תקופת מלכותו של אלכסנדר ינאי בערך בין 103-76 לפנה"ס. החייאה של הנפשות המרכזיות. ינאי, שלומית ושמעון בן שטח הכוהן. סגנון הרומן ההיסטורי תואם לספריהם של רוברט גרייבס, והווארד פאסט. טוב.

ביום מן הימים אשב ואכתוב את כל מה שאני חושבת על הספר הזה. בינתיים אני חייבת לפרוק רק זאת: בין הספרים הטובים ביותר שנכתבו בשפה העברית. מענג בלשונו, מרתק בעלילתו, מרשים בידענותו (ודאי שאפשר תמיד להתווכח ולהצביע על אי-דיוקים היסטוריים. מוטב לזכור שזהו רומן בדיוני בסופו של דבר), ומכבד בחתירתו להציג את מורכבות התקופה והמאורעות.

עריכה כעבור 11 שנים: לבני הבכור קראתי בשם ינאי. היה לי ברור מרגע שהריתי שכך אקרא לו.