כשאני הולכת להיות לאורך השבת אצל ההורים שלי, אני יודעת בוודאות שאני הולכת למצוא את אחד מהספרים החכמים שאבא שלי או אחי קנו עבור עצמם, ויכולה לקרואבו. נכון שרוב הספרים יעסקו בהיסטוריה מלחמתית של המאה העשרים, הלא זה תחום העניין הראשי של אבא שלי אותו הוא הוריש לאחי. אבל יש גם תחומים אחרים שמעניינים אותם, חלקם משיקים להיסטוריה הצבאית וחלקם ספרי עיון בנושאים אחרים לחלוטין.

דוד פסיג, עתידן, כתב על שנת המאה למדינת ישראל, הלא היא 2048. רוב הספר נכתב בשנת 2008 היא שנת השישים לקום המדינה, עם מעט תיקונים ותוספות עם ההורדה לדפוס בשנת 2010 עם תחילת . רוב הסקירות כאן באתר נכתבו בסביבות שנת 2012, די קרוב לזמן ההוצאה לאור. אני קוראת את הספר בשנת 2024, לאחר שעבר כ-40% מהתקופה החזויה. כולנו יודעים מה מצב מדינה ישראל בשנת 2024, עם יום העצמאות ה-76 שגורם לאויבנו לפמפם את רעיון "קללת השמונים שנה" לפיו מדינת ישראל תחדל להתקיים בתקופה הזאת, כי הנה, המדינה החשמונאית התקיימה שבעים ושבע שנים וחדלה. ובכן, כמו שאמרתי, זמן טוב להסתכל על התחזיות ולראות אם הן בכיוון או שפרופסור פסיג הוזה ומתיימר לעשות דברים שאף אדם לא יכול לעשות.

פסיג הוא עתידן, כתוב על כריכת הספר שהוא היחיד בישראל, אבל לדעתי גם רועי צזנה עוסק בזה לא מעט, אם כי אני לא בטוחה שתחומי העיסוק שלהם חופפים. להיות עתידן, הוא מסביר בספר, זה לא לחזות בכוכבים ולא לנחש, אלא להסתכל על העבר ולמצוא כלים שבהם אפשר להסיק מן העבר על העתיד. זה לא שמה שהיה הוא שיהיה, אלא שלפעמים יש מגמות שניתן לראות את קווי הפעולה שלהן ולהסיק מסקנות בהתאם. הכלי שפרופסור פסיג בחר הוא ניתוח גיאגרפי של מדינות ומעצמות. מתוך הניתוח של המיקום הגיאוגרפי, תנאי השטח, מתווה השטח, קיומם או חוסר קיומם של גבולות טבעיים, גודל השטח ביחס לאוכלוסיה והיסטוריה של מלחמות או התקפות העבר שנובעות מהגיאוגרפיה הזאת. כל אלה, אומר פסיג, משפיעים על אופי האנשים החיים במדינות האלה. טראומות העבר נצרבות עמוק במיתוסים המכוננים של האומה, ומשפיעה על דרך אומדן האיומים העתידיים וקבלת ההחלטות של אנשי המדינה ומנהיגיה. בנוסף פרופסור פסיג נותן משקל לטכנולוגיות, אבל הוא מתייחס אליהן כמשפיעות על מבנה גיאוגרפי, בובן שהן מניעות אנשים ומידע ממקום למקום ויוצרות ממדים שונים לגיאוגרפיה, כמו המעבר בין שבילים על פני הקרקע, לנתיבים על פני ימים ובאוויר, ליציאה אל החלל, וכמובן לממדים הנוספים של העולם הוירטואלי.

אז זה המבנה: תיאור הכלים של חקר הגיאוגרפיה, אחרי זה יישום בהבנה של הגיאוגרפיה בעולם נכון לזמן כתיבת הספר, תיאור השפעות על המעצמות בעולם, תוך חיזוי הכוחות העתידיים. פסיג חוזה אופציה למעצמות עולות - מעבר לארה"ב שלטענתו כוחה עוד הולך ועולה, הוא חוזה עוצמות לרוסיה, טורקיה ויפן, וטוען למשל שסין אינה כוח שיש להתחשב בו. הוא משלב נתונים דמוגרפיים עולמיים ונתונים ספציפיים לכל מדינה שעושים שימוש בשיעורי ההזדקנות של מדינה מול שיעור הילודה שבה. ברוב המקומות הדמוגרפיה הולכת לכיוון הזדקנות אוכלוסיה מה שמשפיע על כוח העבודה הזמין ועל היכולת להדוף איומים חיצוניים או פנימיים. הוא כמובן לא כולל בתחזית שלו פנדמיה כלל עולמית, אבל עדיין יש כוחות מעניינים שהוא כן מתאר, כמו למשל החות'ים שאני לא שמעתי עליהם בכלל עד השנה הזאת, או הבנה שמתקפה של רוסיה על מדינות במזרח אירופה היא לא צפי אלא יותר כמו אירוע ששואלים מתי יקרה ולא האם יקרה.

מכאן לתחזית עבור ישראל. פסיג מביא את ההיסטוריה והגיאוגרפיה הישראלית על פי תובנות המדע ומאיץ בקוראים המסורתים והדתיים לא לחשוב על יציאת מצרים ושנות יהושע כאמיתות היסטוריות אלא יותר באתוסים מכוננים. הוא מביא שלוש אופציות לקיום מדינה יהודית בארץ הזאת, אחת מהן היא מדינה יהודית עצמאית "בסגנון ממלכת דוד המלך" אבל שתי האחרות הן אופתציה של מדינות שנמצאות ברמה כזו או אחרת כמדינות חסות. במקביל הוא מביא את הנרטיב הפלסטיני בתור הסבר לצורת החשיבה שלהם, מתאר מהנתונים הגיאוגרםיים למה עזה לעולם לא תוכל להתקיים במתכונת שלה - חלק מהרשות אך מנותקת ממנה, וגם מסביר למה הנרטיב הפלסטינאי סותר את כיוון ההתקדמות הכלל-ערבי. פסיג חוזה מלחמה בין ישראל לסוריה בשטח לבנון בשנת 2020 בבחישה של טורקיה ורוסיה, אבל לא את מלחמת האזרחים בסוריה. זה עדיין לא קרה, אבל אנחנו רואים את הדרך לשם, כמו גם את הדרך לנורמליזציה מול סעודיה שמהווה כוח עולה בעולם הערבי. הוא חוזה סכסוכים אזרחיים בישראל, שאנחנו אכן רואים, ומונה "התכנות" למלחמה חזקה בעזה בסגנון עופרת יצוקה אבל ברמת הרס גדולה בהרבה. הוא טוען שהמלחמות הולכות ונעשות ממוכנות יותר בשילוב כלי טיס מונחים מרחוק ורובוטים ולכן המלחמות יוצרות הרבה פחות אובדנים בנפש. כך שחלק מהתחזיות התגשמו וחלק לא. אבל בעיקר זה לא המוקד. המוקד הוא להכיר כוחות פעילים במדינה ובעולם ולהתכוונן אסטרטגית בהתאם להם. ובשורה התחתונה היה לי מעניין מאוד. כמו כן אני בטוחה שמדינת ישראל תחגוג את יום הולדתה המאה בשנת 2048, אני רק מקווה שאוכל לחגוג לאמא שלי מאה שנים באותו זמן.

הדבר העיקרי שלמדתי מהספר זה לענוד עדשה של הסתכלות גאוגרפית,
להבין כמה לגאוגרפיה ולקעקע יש השפעה מדהימה על הבחירות שלנו,
על ההתפתחות האנושית של אומות, על מלחמות, ועל התרבות.

לגבי התחזיות עצמן,
חלקן כבר הוכחו כלא נכונות,
אבל בעיניי התחזיות הן רק גימיק שיווקי.
צורת החשיבה שהספר מקנה היא החשובה,
זו עוד דרך ועוד כלי לנתח התפתחויות והתרחשות בזירה הבינלאומית.

חלק מהספר קראתי בעיון,
ואחרי שקלטתי את הפואנטה,
התחלתי לרפרף.

גבירותי ורבותי, מדע חדש הגיע למדינה, מדע ניבוי העתיד!
כן כן, אף אל פי שנכתב בתנ״ ך שהנבואה ניתנה ל ... עוסקים בכך במלוא הרצינות באוניברסיטה, והפרופ׳ המכובד פסיג, אף כותב ספרים ומרבה ממון.
מכוון שאינני הולך לפרוס פה בפניכם את מערך העתידות של ישראל ואת מקומה העתידי באזור כל כך רגיש ומועד לפורענויות, אתן לכם רק כמה תובנות למה לנבואות של הפרופסור המכובד אין על מה לסמוך.
א. פסיג קובע שהדת היא גורם שולי שאיננו משפיע על העתיד. בדיוק ההפך ממה שאנו חווים כעת. האביב הערבי והשולטים על המעורבות הם מנהיגי הדת . כך מי שמשפיע על תוצאות הבחירות בכל מדינה שבהם נערכו הבחירות היו מפלגות איסלמיות, האחים המוסלמים . גם באירן שללא ספק משחקת תפקיד מפתח באזור היא מדינה שנשלטת ע״י כוחות איסלמיים קיצוניים, כבר מעל ל 30 שנים.
תורכיה שלה תפקיד חשוב באיזור נשלטת ע״ י מפלגה מוסלמית, ראש ממשלתה הוא מוסלמי רדיקלי
הקרוב לאחים, תפקיד הדת באזור רק הולך ומתחזק ובכל מדינות האזור קיים תהליך של רדיקליזציה אסלאמית .
ב. תפקיד ארה״ ב באזור רק הולך ומתחזק, ככל שמחסור בדלקים לאנרגיה הולכים ומדלדלים, והלחץ של הירוקים להפטר מאנרגיה גרעינית הולך וגובר, עולה גם חשיבותו של המזרח התיכון, ומתגברים
נושאי החיכוכים עם האימפריות המזרחיות שעולות באסיה, סין וחמשת הנמרים שמסביבה.
פרופסור פסיג לא מתייחס למקומם של אלה בעתיד, והמגמה שגוברת בעולם של תחרות ללא גבולות וללא חוקים על אמצעי הייצור.
ג.המאבק בין ארה״ב לרוסיה אכן גובר, לישראל כל הסיבות שבעולם לדבוק לצד ארה״ב . תפקיד תורכיה במאבק יהיה אכן חשוב , אבל לא קריטי. לישראל אינטרס מובהק להמשיך ולינוק מהפרה האמריקנית ואין לה מה לחפש בתורכיה , למה מה איבדנו שם?
המלחמה הקרה החדשה בין ארה״ב לרוסיה לדעתי לא תהפוך למלחמה חמה, מכיוון שלשתי המדינות אין אינטרס שמלחמה ביניהם תהפוך למאבק גרעיני שיביא סוף לקיומם ולקיום העולם יחד איתן.
ד. על ישראל לבצע שורת רפורמות , חריש עמוק , שאם לא כן היא פשוט תעלם, תבלע באיזור שמוצף באוכלוסיה עוינת .( לאו דווקא עניין של מלחמה, סתם עניין של ילודה, עניין סטטיסטי לחלוטין!).
לאחר קריאה בספר, אני ספק אם העתיד הצפוי למדינת ישראל יהיה תואם לעתיד אותו צופה פסיג לישראל. בכל מקרה , הספר ראוי לקריאה רק מפני שהוא צופה תהליכים היסטוריים מסויימים שחשוב
להכיר אותם, אבל אין צורך להסכים לכל מה שהפרופ׳ אומר.
לא לשכוח שקריאה בספר היא גם מהנה מאוד.

אני מרגישה שאיכשהו אני צריכה להגן על הספר מפני ההתבטאויות שנכתבו עליו פה לפני.
פרופסור דוד פסיג מעולם לא טען בספרו שמה שהוא אומר זוהי האמת האבסולוטית ושהוא הולך להקיף את המצב מכל הזוויות, לכן ההאשמות על הניתוח החסר ויהירות נראות לי לא רלוונטיות.
הספר מנסה להתמודד עם המצב מנקודה שבאמת הרבה לפניו לא ניסו להתמודד איתה וזהו הפן הגיאוגרפי, איך הגיאוגרפיה משפיעה על תושביה? מהו תסריט אפשרי לעתיד אם מסתכלים דרך הפריזמה הצרה הזאת אם לוקחים בחשבון כמובן שהוא לא שלם וכו'

לדעתי היה ספר מאד מעניין וקולח עם הרבה תובנות מסקרנות.

על אף העיסוק בעתיד, הספר יכול להשכיל את הקורא על העבר. העבר הקרוב , הרלוונטי והמאוד חשוב. קורה כאן כל כך הרבה, שמספיקים לשכוח ארועים כמו מלחמת מצרים-תימן, מי שלט בסוריה לפני אסד וכדומה.

קריאת הספר מסוגלת להוסיף הרבה תובנות לגבי המציאות בה אנו נמצאים. מבחינה זאת, הוא מאוד יחודי היות ואינו ממריא לגבהי התאוריה בלי לספק תפוקה מעשית (מה שהצריך מהסופר העזה מסויימת). במקרה שלי, הוא ממש הסיר עבורי כמה מסכות מהכוונות של ארה"ב, לדוגמא.

כמו כן, הספר "סובל" מאופטימיות ואפילו מפרו-ציונות. נו טוב, פרס ישראל הוא כבר לא יקבל.

הספר מומלץ מאוד, מעודד מאוד, ונקרא בשטף.

קראתי את הספר מעט אחרי שיצא. הספר הוא יומרני משהו כיוון שהוא נותן תחזיות לעתיד. אך מאידך מי מאיתנו לא נותן תחזיות או מבקש לדעת את מה שצפוי לקרות?
אני נהניתי לקרוא, הסגנון קולח וסיפורי, המתודות מעניינות ובעלות איכות ותוקף (לעניות דעתי)- ובעיקר הניתוח הגיאו-פוליטי ששם בפרופורציות את רוב התיאוריות האחרות שמבקשות להסביר את חיינו וכיווני פעולה סבירים לעתיד. למעשה הקריאה בו עוזרת לי להבין טוב יותר את מציאות חיינו בארץ הזאת, בעולם ומה האינטרסים שעומדים מאחורי המילים של פוליטיקאים שלעתים מכסות יותר מאשר מגלות...

ספר מצויין ומהנה.
גם אם 80% ממה שדוד פסיג מתאר בספרו כהתרחשויות אפשריות, לא יתממש בפועל, זהו ספר מעניין ומהנה המנסה לנתח גורמים שונים בחיי מדינה כדי לצפות איך תיראה מדינת ישראל בשנה ה- 100 שלה, בשנת 2048.
הספר מנתח את האירועים על בסיס גאוגרפי וגיאו-פוליטי. לטענת המחבר, מה שמשפיע ביותר על החלטות מדינה, על הישרדותה, על ההיסטוריה שלה ועל מלחמותיה הם בעיקר הגאוגרפיה שלה, קווי ההגנה וגבולות טבעיים מוגנים למשל, ולא הכלכלה / הדת / וכו'.
מנקודת מוצא זו מנתח הספר את ההתפתחויות האפשריות בעולם בעתיד הקרוב (שנת 2020, 10 שנים לאחר שנכתב הספר) ואת אמצע המאה ה- 21 (כ- 40 שנה בעתיד), המגמות ותנאי החיים והטכנולוגיה בעתיד, המעצמות שיהיו, יחסי הכוחות והעימותים ביניהן, המדינות השכנות לישראל במזרח התיכון ואיך יראו בעקבות המגמות וסכסוכי המעצמות, וכפועל יוצא מכל אלו מה היא הגיאופוליטיקה של מדינת ישראל במאה ה-21 וד לאמצע המאה.
בהחלט ספר שמביא אותך לחשוב אחרת ובאופן שונה.

פר' דוד פסיג לא הציג עצמו כנביא. אלא הציג תיאוריה שמסתמכת על ניתוח גיאגורפי וטפוגרפי של מדינות ,ובהסתמך על כך חוזה את עתידה של המדינה.והדרך בה תפעל.
טענתו של פסיג שכל מדינה עוד מימי קדם שחיו בשבטים, הפחד הגדול שלה שמא זר יכבוש אותה. לכן אותם פחדים מתורגמים כיום לדחפים של מדינות לפעול ולחשוב בהסתמך לשיקול הגיאוגרפי.
ההיסטוריה לא חוזרת על עצמה, אך יש לה סדר הגיוני.
הסתמכות רק על הפרמטר הגיאגורפי והדמגורפי בלבד, בלי להביא שיקולים חברתיים,כלכלים, ערכיים שעל פיהם פועלות מדינות הינו הנחה מעוותת.שגויה. ולא נכונה.
היה לי קצת קשה לקבל את התיאוריה של פסיג. תמיד חשבתי שמדינות פועלות מעבר להאינטרסים האסטרטגיים והביטחונים, פועלות על סמך האידולאגיה והערכים המניעים אותם. לדוגמה ארה"ב הערכים המובילים אותה הם חופש וחירות. ואילו הערכים המובילים את העולם הערבי הינו ערכי האיסלאם.שבדרך כלל נוטים לסתור בבירור את ערכי עולם המערבי. לדברי פסיג נראה כיאלו הוא זונח את האידאולגיה שמנחה מדינות. וכך הוא בעצם מדגיש את הפרמטר המכריע: הגיאוגרפיה ,שהיא כה כבדת משקל לטענתו עד כדי כך שהיא מכתיבה את עתידה של כל מדינה.

אני נהניתי לקרוא בו , הוא מביא דעות שלעניות דעתי בתחום המדהים הזה הקרוי עתידנות הן מרעננות , חלקן אף אופטימיות בצורה לא זהירה (בטח בנוגע לעתידנו בשכונה הלא נעימה בה אנו גרים ובטח בעולמנו...) - דווקא משום כך כדאי לקרוא...

קובי דייטש