נהנתי מאוד מקריאת השירים מכיוון שהשירים לא רק שנכתבו בצורה נפלאה אלה הם לימדו אותי על חייה של המשוררת ממקור ראשון.
חייה של אחמטובה לא היו קלים והגורם המרכזי לכך היה כניסתו של סטלין לשלטון. מאותו הרגע עברה אחמטובה מסכת גהנום שכללה את מותם של שלושת בעליה שהוצאו להורג ואף את כליאתו של בנה היחיד במחנה עבודה למשך 14 שנים ארוכות שבמהלכן היא עמדה שעות על רגליה על מנת לקבל מידע קלוש אודותיו מהרשויות, כמובן שהיא לא הייתה לבדה והיו עימה עוד נשים אחרות שגם בניהן היו כלואים.
אף על פי כן, הייתם בטח מצפים שתיתקלו באישה חלשה שמקללת יום-יום את האדמה שרגליה דורכות עליה אבל לא כך הדבר, אחמטובה לא רק שלא שנאה את אדמת רוסיה, היא אהבה אותה אהבת נפש עזה ומצאה באדמה זו נחמה רבה בשעות הקשות.
יתרה מכך, אחמטובה הייתה עקשנית והדבר בא לידי ביטוי באי רצונה לעזוב את רוסיה, לא רק שלא עזבה את רוסיה היא אף גינתה את העוזבים אותה גינוי חמור וכינתה אותם עלובים.

בזה הרגע אני קוראת ספר שירים אחר שלה שמלבד השירים הנמצאים בכרך זה, נמצאים בו גם שירים אחרים פרי עטה של המשוררת, ועצם הקריאה החוזרת בשירים הללו גורמת לי להיזכר בחנה סנש.
אומנם על פני השטח נראה כי אלה שתי נשים שונות לחלוטין, זו יהודיה וזו רוסיה אך לשתיהן מכנה משותף- אהבתן למולדת, אהבה כה חזקה אשר מתבטאת באי איכפתיות לסכן את עצמן למענה, בין אם זו הכמיהה למולדת רחוקה כמו במקרה של סנש שכל רצונה לאחר סיום השירות הצבאי לתרום להקמת מדינה לעם היהודי וטיפוחה או אחמטובה שעזיבת רוסיה למרות השלטון האכזרי של סטלין שניצב בפתח לא באה בחשבון.
חשוב לציין כי אחמטובה הייתה נרדפת על ידי שלטונו של סטלין וכתוצאה מכך לא הסכימו לה לפרסם את ספרי שיריה מכיוון שראו בהם דבר מה שאינו חוקי ולכן אחמטובה אימצה לעצמה שם עט במקום שם משפחתה האמיתי גרונקו בתקווה שהדבר יעזור[מה שבפועל התגלה כלא מועיל במיוחד]

במסגרת השירים היא כתבה מספר שירים שמתארים את רגשותיה בעת כליאתו של בנה, את אי היכולת לסבול זאת עד כדי הרצון למות, היא כתבה שיר שהיא ממש מתחננת למוות שיקח אותה עימו כי היא לא יכולה לשאת את הכאב שהיא עוברת. עבורי זה השיר האהוב ביותר מכיוון שלמרות שאינני עדיין אם, יכולתי להזדהות עם תחושותיה כי הרי בסופו של דבר כשאדם נהפך להיות הורה עבור מי הוא חי? עבור ילדיו.

קובץ שירים אחר, הנמצא בסוף הספר, נקרא "פואמה ללא גיבור" פואמה זו כתובה בצורת קודים ובמסגרתה היא מתייחסת אל שלטון סטלין ואל מעשיו, הפואמה כתובה באופן ייחודי זה מכיוון שהיא נכתבה בזמן שלטונו של הרודן ובעת שלטונו היה אסור לכתוב דברים שכאלה, זו הייתה נחשבת בגידה.

"אהבת מולדת-
עיר, מילדות כה אהובה,
ביום דצמבר מצונף.
היא בעיני נדמית עתה
לירושה שבוזבזה לשווא.

כל מה שבא על נקלה,
לנתינה תמימה מועד:
להט הלב וצליל תפילה,
ועונג של פזמון נולד.

הכול נמוג בתוך שקיפות,
בעומק המראות נידף...
ועל אותו דבר אבוד
כבר מנגן כנר בלי אף.

אך סקרנית כמו תיירת
וכל תגלית אותי שובה:
מראה מזדחלת שדוהרת
וצליל שפתי האהובה."


מלבד זאת, היא כתבה גם שירים שקשורים ליצירה ולכתיבה שמחולקים למספר נקודות מבט: הקורא, המשורר, השיר האחרון.

הקורא-

" עָלָיו לְהִמָּנַע מִנֹּמֶךְ רוּחַ
וְהָעִקָּר – לֹא לִהְיוֹת מֻפְנָם,
הַמְּשׁוֹרֵר כֻּלּוֹ כְּמוֹ לִרְוָחָה פָּתוּחַ
כְּדֵי לִבְנֵי דּוֹרוֹ לִהְיוֹת מוּבָן.

הַכֹּל חָשׂוּף וְרֵיק, דְּמָמָה נִשְׂגֶּבֶת,
נִדְמֶה קַרְשֵׁי בָּמָה עוֹצְרִים אֶת צְעָדָיו,
אוֹרוֹת הַפָּנָסִים בְּאֵשׁ צוֹלֶבֶת
חוֹתָם הִטְבִּיעוּ בְּפָנָיו.

וְכָל קוֹרֵא הוּא סוֹד נִסְתָּר,
כְּמוֹ אוֹצָר קָבוּר בָּאֲדָמָה,
אוּלַי מִקְרִי אוּלַי רַק הוּא נִשְׁאַר
כִּי כָּל חַיָּיו שָׁתַק אֲחוּז תְּנוּמָה.

וְיֵשׁ בּוֹ כָּל מַה שֶׁהַטֶּבַע לֹא מַרְאֶה
לְפִי גַּחֲמָתוֹ הַיְּדוּעָה,
וּמִישֶׁהוּ בִּבְכִי גּוֹעֶה
שָׁם, בַּשָּׁעָה שֶׁנִּקְבְּעָה.

שָׁם אֲפֵלָה לֵילִית קְרִירָה,
רִשְׁרוּשׁ צְלָלִים וְגַם רוּחוֹת.
עֵינַיִם שֶׁאֵינֶנִּי מַכִּירָה
אִתִּי עַד אוֹר הַבֹּקֶר מְשִׂיחוֹת.

שָׁם מִישֶׁהוּ גּוֹעֵר בִּי מִשּׁוּם מָה
וּבְדָבָר אַחֵר – לִי נֶעֱתָר.
כָּךְ מִשְׁתַּפֵּךְ לוֹ בִּדְמָמָה
עִנּוּג וִדּוּי קוֹדֵחַ וְנִסְעָר.

כֵּן, קִיּוּמֵנוּ בִּמְהֵרָה עוֹבֵר
וּמַעְגַּל חַיֵּינוּ צַר.
קוֹרֵא – עָלוּם לַמְּשׁוֹרֵר –
לָנֶצַח יְדִידוֹ נוֹתָר."

שיר אחד מיני רבים המתאר את תקופת סטלין, בשיר זה היא למעשה מציגה את השלטון וכניסתו של סטלין כרעל שמכלה הכול-

"הזמן הפך רעוע, המרחק שבק.
עקב של שד החיפזון במלוא כוחו מלק
את ההרים, והסתובב נחשול.
מורעל הזרע בקרקע דבק.
עסיס, אף הוא מורעל, טיפס במעלה גבעול.
כל חבר בן אנוש גווע, נשנק,
והמועד קרב- ידעו הכול."

המיוחד בתרגומים של מירי ליטווק שהם פונים לקהל של היום. השפה היא עדכנית, בלי לאבד מהניחוח והאותנתיות, הטעם הרוסי העדינות והחוכמה המופלגת של אחמטובה. התרגום הוא פשוט ופיוטי. הוא מדבר אלינו. מקסים.