ישנם מספר ספרים שאני יכול לאמר בוודאות שהם השאירו בי משהו, יותר ממשהו, גם אחרי שנים רבות. בינהם אפשר למצוא את "האחים לב ארי", "השד מכיתה ז", "אורי" וכמובן "הילד שמכר את צחוקו."
עברו כבר יותר מעשרים שנה מאז שקראתי אותו, ואותו בניגוד לשאר לא חזרתי לקרוא. אבל הזכרון ממנו עדיין חקוק.
אני זוכר זעזוע מעצם הרעיון של הספר, אני זוכר ספר עצוב אבל אופטימי, אני זוכר ספר שלא משלים עם רוע הגזירה, אני זוכר ספר שמשאיר ניצוץ של תקווה לילד שמרגיש שאין כבר מה לעשות, ואני זוכר דמעות בעיניים.
יותר מכול אני זוכר ששאלתי את אבא שלי אחרי שסיימתי את הספר-
"אבא, אפשר למכור חיוך?"
הוא לא הבין על מה אני מדבר

בכמה ביקורות שלי בעבר ציינתי שיש ספרים - מעטים, ספורים ממש - שיכולים לפגוע בך. שצריך להיזהר, להיזהר מספרים שלא מתאימים לך, מספרים שמסוכנים לך, כי כשאתה קורא ספר אתה מכניס אותו לנשמה שלך, לתוכך, ואם מה שיש בו עלול להזיק לך אז זה צעד מאוד מסוכן.
בכל מקרה, רוב הספרים, כמעט כולם, לא יפגעו בך. יש ספרים טובים, יש ספרים גרועים, אבל גם אלה וגם אלה רק יכנסו לתוכך, ישנו משהו לטובה, או שלא ישנו כלום, ויעזבו, או שלא יעזבו, אבל הם לא ירעו לך.
אבל יש ספרים - מעטים, ספורים ממש - שכן יכולים לפגוע בך. בין אם זה בגללם, או בגללך. אחד מכם פשוט לא מתאים לשני. וכשספר ואדם לא מתאימים בצורה כל כך דרסטית עד שאחד מהם פוגע באחר, זה תמיד האדם שנפגע. האדם הוא שנפגע, כי הוא זה שבחר בספר, כי הוא זה שיש לו לב, הוא זה שחי. האדם נפגע תמיד, כי ספרים לא נפגעים. ככה זה.
בכל מקרה, הספר הזה פגע בי.

זה לא היה באשמתו, זו פשוט אני. קראתי אותו בגיל 10, ועוד הייתי תמימה אז. אם עכשיו אתם חושבים שאני תמימה, אז תדעו שבאותם ימים הייתי תמימה סטייל דובוני אכפת לי. הייתי תמימה סטייל הטוב מנצח. אני עדיין מאמינה שהטוב מנצח בסוף, אבל אז הייתי בטוחה שהוא יכול לעשות את זה בלי שום אבדות. בלי הפסדים. בלי הקרבות.
ונחשו מה? הוא לא יכול.
הספר מספר על ילד. הוא גדל עם דודה שלו או משהו, אם אני זוכרת נכון, בכל זאת, כיתה ד'. דודה שלו ובני דודים. נראה לי. והם לא מתנהגים יפה אליו. והחיים שלו בזבל.
ויום אחד, במרוץ הסוסים, ניגש אליו איש אחד שמציע לו עסקה. הוא אומר לו שייתן לו את הכוח לנצח בכל הימור, התערבות, או תחרות שהוא אי פעם ייעשה, ובתמורה הוא רוצה רק דבר אחד.
נחשו מה.
יאפ.
את הצחוק המזורגג שלו.
הילד האהבל מסכים, וכאן מתחיל סיפור של חיים שלמים שהושלכו לשווא, ושברו את הלב העדין שלי תוך כדי. מוסר ההשכל הברור הוא - עדיף להיות שמח ומאושר מאשר עשיר ובלי יכולת לחייך או לצחוק. אה, כן, הוא גם לא היה יכול לחייך. אגב, זה הפך את החיים שלו למסובכים מעט כשהוא דיבר בציניות ואנשים הניחו שהוא רציני. יש שם איזה בדיחה חוזרת עם משהו על לשדוד את בנק הדואר. אל תשאלו.
אז כן, מוסר ההשכל מחמם את הלב וקיטשי.
אבל.
הילד בינתיים בזבז את כל חייו. כלומר, כן, במבט לאחור אני מניחה שהוא רק בן שלושים בסוף הספר, אבל בשבילי זה נראה כמו סוף הדרך בלי אפשרות לתקן. ושנאתי את המחשבה הזו. העדפתי שהילד פשוט ימות כדי שאני לא אצטרך לסבול את המחשבה על חיים שלמים שהושלכו לפח הזבל.
וזו הבעיה שלי. למרות כל התמימות והאמונה שלי - אני כל הזמן שוכחת שאפשר לתקן.

אז.
מה אתם חושבים?
אפשר לתקן?




נ.ב
ביקורת חלשה. אני מדרדרת. נדבר מתישהו :)