הרביעי של קסטל-בלום שאני קורא לאחר שניגשתי לראשונה לספריה לפני כשנתיים. בספר זה מספר סיפורים, ברובם לא קצרים, כשהקו המחבר בין עיקרם הוא הבדלי התרבויות ישראל/ארה"ב שחווה ישראלי/ת שחי/ה באמריקה תקופה קצובה. אוהב את הכתיבה הריאליסטית של אורלי ק.ב., בשונה מספריה האחרים שקראתי מצאתי בספר הזה הרבה הומור, לפחות פעמיים הביא אותי לצחוק בקול. לדעתי הספר הטוב ביותר שלה שקראתי עד עכשיו.

הספרים היום הפכו נגישים לכל אדם. אם פעם היה ניתן לקנות ספר בסכומים גבוהים ואף בחנויות יד שנייה המחירים לא היו נמוכים, כיום ניתן למצוא ספר במחיר שווה לכל נפש ואף יותר מכך: את הספר ‘חיי חורף’ קניתי בדוכן, באמצע קניון, אשר מכר שלושה ספרים בעשרה שקלים. אז נימוקים לכאן ולכאן ניתן לנמק – על הזילות של הספר ושכר סופרים, על האפשרות לנגישות הספרים לכל דורש ועוד, ועם זאת (הספרים הללו התגלגלו למוכר – כנראה – לאחר כמה גלגולים , ישנים ואינם יד ראשונה), ראיתי את הספר הזה, לאחר ששניים כבר היו בידיי ולא מצאתי את הספר השלישי הנוסף, וזכור היה לי לטובה ספרה ‘סיפורים בלתי רצוניים’, נטלתי אותו, ניקיתי את האבק בידי הימנית, שילמתי למוכר ויצאתי מהמבנה המלאכותי.
הספר הוא למעשה קובץ סיפורים, כאשר שלושה ארוכים יותר מן השלושה האחרים. ייתכן ושניים מהארוכים הינם נובלות אבל לא אכנס למושגים שאין יודע האם יש צורך בהם.
אז התחלתי לקרוא. לאט. בהנאה. כאילו אני אוכל איזה מעדן ערב לחך אשר טעמו אינו פג. אבל האם ספר צריך להיות מעדן מפנק?
גיבורי הסיפורים נקלעים ברובם למצבים אשר לוקחים אותם למקומות אחרים, סיטואציות אחרות, ואלה מאפשרים להם לבחון את עצמם, להגיע לתובנות חדשות. קסטל בלום כותבת בציניות ואף באירוניה. בייחוד זה בא לידי ביטוי בסיפור ‘אשת הסופר’ בו נכתב על אשת הסופר אשר נמצאת כעזר לסופר עצמו ולבסוף היא זו לה משקל כבד בהחלטות הסופר על ספרו המתהווה.
ב ‘חיי חורף’, נוסעת חוקרת לארצות הברית, לאחר מלחמת לבנון השנייה, לברוקליין, בכדי למיין את סוגי הויזה של ישראלים שהיגרו לאמריקה, והסדר המופתי האמריקאי אשר מערער את סדרה ואת קיומה של החוקרת. בסיפור זה, אף יש קו עלילה, נחיתה ונסיעה חזרה אך העלילה כמו לא מתקדמת ואלה שתופסים מקום רב הם החורף – התיאורים הקרים, הקפואים, ‘בלוז החורף’, והסדר האמריקאי המופתי – סדר שהופך את האמירת ‘שלום’ לקרירה וצוננת, ולמעשה, אלה הם גיבורים בפני עצמם. דוגמא אירונית, קומית, מתוארת כך: "הבנתי שאם רוצים לתאר כיצד פועלת הבירוקרטיה הזאת יש לדמיין שלכל אדם שחי בחלק זה של העולם יש כפיל שהולך איתו לכל אורך הדרך ובו בזמן מנהל אותו. שומה על האזרח האמריקאי לעודד את הכפיל הזה ולטפחו, מאחר שהוא נזקק לו שירוץ למענו בכל השבילים מכאן לשן ומשם לכאן".
ב ‘עבודה’, מסופר על סופר שפרנסתו תלויה בהוריו ובאשתו, ולאור תנאי הוריו בהפסקת התמיכה הכלכלית במשפחתו, הוא מחפש אחר עבודה, והינה מזדמנת לו עבודה בארצות הברית, הרצאה על שעתו האחרונה של איוואן איליץ’, בסיפורו הידוע של טולסטוי ‘מותו של איוואן איליץ’’. הסופר מגיע לארץ המסודרת, שמשהו בסדר שבה קצת השתבש, מתארח בבית הארחה אצל זוג שעל פני השטח חייהם נראית יפים עד שכלביהם מתים, בזמן שהם נעדרים מהבית והסופר שומר עליהם. שם, הסופר מהרהר על חייו.
העיסוק של קסטל בלום הוא באקזיסטנציאליזם. בקיום. במחשבות על הקיום. במשמעות. בחיפוש אחר משמעות. נדמה לי שהגיבורים בסיפורים אלו הם ללא שמות, מה שמגביר את חיפוש המשמעות בעולם: מי אני ללא שם אלא רק בכינוי ‘סופר’, ‘אשת הסופר’ (חושב שרק בסיפור הראשון מסופר על ג’פרי שהיגר לקהיר מארצות הברית, בה יש לו מפעל לייצור ג’ינסים מזוייפים). והמצבים השונים דוחקים את האדם למחשבות על כך: מוות של בן משפחה, נסיעה לארצות הברית לשם עבודה – יציאה מן השטח הטריטוריאלי שלך לשטח אחר, מקום אחר, טסט במוסך שמתואר בצורה כל כך מכנית המזכירה את הסדר והחורף של ברוקליין (אולי הניסיון שלנו לסדר מופתי שכזה, למעשה מתואר בצורה גרוטסקית). וכך גם הסיפורים מסופרים כאילו באיזה מצב תודעה שלא משתנה. כמו איזה מונולוג אקזיסטנציאליסטי שלעתים מזכיר את ‘מחכים לגודו’ של סמואל בקט.
וזה נראה לי חלק מהייחודיות בכתיבה של קסטל בלום.
נהניתי מהספר, מהסיפורים, בעיקר מהארוכים יותר - ‘חיי חורף’, ‘אשת הסופר’ ו ‘עבודה’. קסטל בלום כותבת בצורה מהנה אך גם כבדה. בודדת. לעתים השפה משרתת את תוכן הסיפור: סדר אמריקאי נכתב בשורות קצרות. מהירות. לעתים לא.
זהו ספרה השני של קסטל בלום שאני קורא – שני ספרים שהם בעצם סיפורים קצרים - ואינני מכיר את מכלול יצירתה לעומק, אבל נראה לי כי גם מתקיים משהו אוטוביוגראפי בספר זה. הבדידות של הסופר, הצורך בפרנסה וכתיבה שהיא אינה יכולה להיות עיסוק עיקרי, ההתלוות של אשת הסופר לסופר עצמו וההחלטה המכריעה. הכתיבה בגוף ראשון בחלק מהסיפורים. ואולי זה חלק מהיופי של הסיפורים, ההתקרבות לדמויות, הקשבה לפעימות שלהן, שבהן, הצעידה יחד, ההליכה יחד, ההרגשה, התחושה. אבל זה גם חלק שהיה לי חסר, כיוון שישנו גם ריחוק מסוים מהדמויות. כמו לא ללכת עד הסוף. ואולי האוטוביוגראפי הוא למעשה האקזיסטנציאליסטי. החיפוש המתמשך אחר משמעות, שאולי לא תמיד קיימת.

שלושה ספרים משל קסטל-בלום קראתי,ומכל אחד מהם נהניתי באופן אחר.ומטריד אותי שאיני יודעת להסביר לעצמי למה נהניתי מ"חיי חורף". זו לא קריקטורה (טקסטיל) וגם לא טירוף אבסורדי (דולי סיטי),זה פשוט ספר מהנה הבנוי סיפורים סיפורים שכל אחד שאב אותי פנימה ולזמן קצר היווה לי סביבה מושלמת ומעניינת.אולי השפה הכ"כ לא "ספרותית" שלה? אולי הדמויות הבלתי מוקצנות ובכל זאת לא שיגרתיות? אולי התבניות השונות של כל סיפור?
כך או כך, היה כייף לקרוא, והכי אהבתי את הסיפור "אשת הסופר".

וואו - איך היא עושה את זה? השפה הכי יומיומית, המצבים הכי בנליים, פרטי פרטים שלכאורה לא מוסיפים כלום אבל גם לא מייגעים - ובהינף שרביט הקסמים נוצר עולם שלם עם אנשים, אווירה, מזג אוויר, רגשות וחוסר רגשות, תהליכים - בקיצור - החיים על כלל מורכבותם. וכל זה בכמה דפים בודדים או מקסימום כמה עשרות.
כל חיי קראתי ועסקתי בשפה ומלים - ואין לי הסבר.
אורלי קסטל-בלום - את משהו!

ספר סיפורים קליל ונקרא במהירות, מלא בדידות וניכור שעטופים באירוניה ובהומור. החוט המקשר בין הסיפורים הוא דיבור בגוף ראשון של דמות, שעוזבת את סביבתה המוכרת וחווה חוויות טריוויאליות בסביבה הזמנית החדשה (בעיירה בארה"ב או בהלוויה בחיפה או במוסך בבני ברק).
בכל סיפור וסיפור הקורא צולל לתוך העולם הפנימי של הדמויות ונחשף להגיגיהן ולמחשבותיהן היומיומית, על רקע היחסים התלושים והקרים מול הסביבה. יש עיסוק באינדיבידואל שרואה בעין ביקורתית את סביבותיו, וכן בנושא רחב יותר של זהות ישראלית בחו"ל.
מי שמצפה לזיקוקים, דרמות וסיפורי אהבהבים יתאכזב, אך מי שרוצה לחדור לראשם של בורגנים ולסיפורים מלאי תובנות זעירות ושנונות, ימצא את מבוקשו. ספר שמעלה חיוך למרות הצינה.

זהו ספר של סיפורים קצרים וכרגיל בספרי-סיפורים לא כולם באותה הרמה ולא כולם מעניינים באותה המידה אבל על כולם אפשר לומר שהם "קריאים" למדיי. מורגשת בספר הקירבה לחייה האמיתיים של הסופרת חלק מהסיפורים הם על סופר/סופרת בסיטואציות שונות וניתן רק לנחש מה מהחומר שאנחנו קוראים נשאב ממקור אמיתי ומה מדימיונה של הסופרת. אהבתי יותר את שני הסיפורים שבהם הגיבורים הסופר/סופרת נמצאים בארה"ב טהחוויות שם שהם נתקלים בהן שלעתים הן אבסורדיות ולעתים משעשעות. סך הכל ספר שהוא "בסדר" ונעים לקריאה אך לא הרבה יותר מזה.

אהבתי את הספר הזה. סיפורים המדברים לקורא ישראלי אך לא רק. אני מעריכה שצריך לעבוד קשה כדי לכתוב משפטים במשקל נוצה. נוצה כי אין על פני השטח דילמות גדולות, טרגדיות או קשיים איומים. ולמה לקורא הישראלי? כי יש הרבה רמזים לחויות ספציפיות שישראלים מכירים, ומקומות בארץ ולמרות שנושאי הסיפורים רובם לא בארץ יש תחושה של משהו מוכר מכאן. בכל הסיפורים יש איזו מצוקה ,איזו מועקה קלה שאני חושבת מוכרת לכולנו. כשקראתי חשבתי לעצמי שכבר הולך ומתגבש לו הישראלי מתוך "כור ההיתוך" הזה, ואורלי קסטל בלום מצליחה לשרטט לו קווי מיתאר.

ספר נחמד, אהבתי את הסיפור על השהייה בארה"ב, הספר האמת נקרא במס' ימים, ישנם סיפורים שלא משהו ונשארים עם טעם של נו... בכל מקרה הספר מומלץ. מירה

ספורים חלקם מוצלחים יותר חלקם פחות, אחדים נקטעים בסוף מסיבה לא ברורה לי. בכל מקרה חביב, נקרא בשטף.