איזה מחקר הרבצתי בעקבות הכריכה של הספר הזה, לא ייאמן. זה הלך ככה: חשבתי להוסיף אותו לרשימת "אומנות על הכריכה", אבל בשביל זה אני צריכה להיות בטוחה שמה שהכריכה מציגה זהו פריט של יצירת אומנות ולא סתם אימג' בנק. חיפוש בגוגל תמונות לא הניב יצירה תואמת, וגם לא גיגול של הכיתוב על הכריכה הפנימית שהוא "טפייס: בד אפור". ג'ימיני לא עזר הרבה יותר ורק עשה לי מדרש שמות מוזר על הקישור בין השם אנתוני טאפייס לקיר. מזל שיש צ'טג'יפיטי להציל אותי ולאשר שאכן היה אמן בשם אנתוני טאפייס ואכן יש לו יצירות שאפשר לראות את תרגום השם שלהן בתור "בד אפור" והאשים את הצילום ואיכות התמונה בשיבוש הצבעים ובקושי לזהות. אבל העיקר שבסוף יש לנו ניצחון.

אז מהו סוף דבר? התקופה היא הזמן שאחרי סוכות, וסוכות הוא החג שבו קוראים את מגילת קוהלת, ספר פילוסופי עד דיכאון שעוסק במהו הדם ומה מטרתו.המסקנה של קהלת היא "סוףדבר הכל נשמע את האלוהים ירא ואת מצוויתיו שמור כי זה כל האדם", אבל זה נראה כמו נספח חתימה מאוחר, שנוסף לאחר זמן, אחרי תיאור שלם של הזדקנות והתפרקות האדם על גופו ועל שכלו. מאיר הוא מהנדס, או שמא אדריכל, הוא בן ארבעים ושתיים, מתגורר בתל אביב וגם עובד בה, נשוי לאביבה שגם בגדה בו פעם אחת וזה צורב בו בצורה בלתי הפיכה. מאיר הוא הציר של הספר הזה, שאני אפילו לא יודעת אם אפשר לכנות אותו רומן. לכאורה הספר מתחיל בנקודה שבה "זכרון דברים" מסתיים, אבל לא קראתי את זכרון דברים ולכן אני אומרת את זה מהשמועה בלבד, וממילא הספר הזה קיבל חיים משל עצמו.

ובכן מאיר נמצא במשבר גיל הארבעים. הוא חי את חייו ואז הם מתפרקים לו מול עיניו. ילדיו גדלים, אשתו בגדה בו, הוא פוזל אל אחרות אבל משאיר את הרוב במחוזות החלום, אמא שלו מזדקנתת תואז גם מתה במפתיע, לא נשאר לו בסיס תקשורת עם אבא שלו, יש לו חבר אחד שקצת מפסיק להבין אותו, העבודה לא מספקת, והרופאה גילתה שיש לו בעיות לחץ דם.במקום להתחיל לרוץ מרתון או לרכב אופניים, מאיר מסתובב במעגלים סביב עצמו. בהתחלה בתל אביב ואחר כך באמסטרדם ובלונדון, ולא מוצא מנוח לנפשו.

הספר הזה הזכיר לי את הסיפור הקצר "מגדלורים של יבשה" שכתבה יהודית קציר, כמובן מאוחר יותר. זה ספר ארוך וקצר נשימה, לא כי הוא מכיל הרבה מילים אלא כי הוא מכיל מעט פרקים, מעט רווחים בין פיסקאות ומעט נקודות. וזה מאוד מאוד מכביד על הקריאה. אין איפה לעצור, ואין איך לנשום אוויר והצורה היא זו המכוונת את קצב התוכן. מאיר שקוע בחרטות והן המובילות את כל חייו. הוא זקוק לאוכל שיזין אותו, אבל המכינה את האוכל, אמא שלו, נפטרה. והוא אוחז בעוגיות שהכינה ונותרו אחרי מותה ואוכל אותן פירורים פירורים. אין לו קשר אינטימי עם אשתו ואולי מעולם לא היה והוא בעיקר שקוע במה שיכול היה להיות. מה שמחזק את הספר זה העובדה הטכנית הבאה: יעקב שבתאי כתב אותו בשנה האחרונה לחייו. הוא לא סיים אותו, אלא השאיר לאלמנתו עדנה ולדן מירון עמודים על גבי עמודים, גירסאות חלופיות של הטקסט, והם ניסו להתחכות על גבי הבחירות המשוערות שלו ולהביא את הטקסט לידי סיום. ממליצה לקרוא, אבל לא אם אתם מדוכאים.

יעקב שבתאי, יוצר עברי נהדר. קריאה בספריו, ובפרט ב"סוף דבר" כמו גם "זיכרון דברים", היא קריאה חווייתית הממחישה באמצעים ספרותיים את החיים עצמם. את ההשתייכות (המוגבלת ברגשות) לזמן, למקום ולתרבות שבה צמח הסופר. אגב, לחובבי המוזיקה העברית שבינינו, אמליץ כאן להאזין לשיור: אל הגבים, בלחנו הנהדר של סשה ארגוב, ובביצועו הפומפוזי והמרתק של עוד איש תל אביב, אריק לביא. וכניגוד לו להאזין לביצוע המקסים (בעיבוד אילן מוכיח) של אריק איינשטיין (על ביצועו של גידי גוב, אפשר לוותר בקלות).נכתב ביום כיפור אוקטובר 2024, שנה לטבח ה 7 באוקטובר.

יש לי חבר שאני מוקירה עד מאוד וכשיוצא לנו לשוחח, מידי פעם, בימים טובים שבהם אינו עסוק בתלאות החיים ויש לו מצברוח ״מרומם״ הוא שוטח בפני את צרותיו, מכאוביו, אנשים שמנסים להרע לו ועד כמה, אם בכלל, אנשים ירגישו בחסרונו אם יחליט להסתלק מהעולם ללא אזהרה.
הוא רגיש באופן יוצא מן הכלל וחד אבחנה לגבי מצבים ואנשים הנקלעים לתוכם.
ביודעי שהוא מתקשר פעם ב... אני תמיד מקשיבה לו בתשומת לב, מנסה לתת עצות נבונות, מנחמת, מחזקת ומחמיאה.
ולאחר ששיחתנו מסתיימת, אני מרגישה ששיפרתי את עצמי קצת יותר.
אני יודעת בוודאות מוחלטת כמעט שדבריי עזרו לו כמו כוסות רוח למת; הוא קיבל את מנת ההרואין שלו ממני והוא יהיה ב-היי לרבע שעה עד שיתקוף אותו החולי הבא אך מבחינתי; הכושי עשה את שלו: מצב רוחי מרומם ואני מחוזקת, אופטימית ונכונה להעביר את היום במרץ.
לדאבוני זה נקרא: צרת רבים חצי נחמה.

אני מתנחמת שהמצב אצלי טוב יותר מאצלו, שהדשא אצלי בגינה ירוק יותר ובאופן כללי תפיסת עולמי הבריאה ואורח חיי השליו הם אלו שהקנו לי יתרון אדיר וכמה כיף לעודד את המסכנים והנרצעים ובפרט להתעלם מהעובדה שהסנדלרית הולכת יחפה כבר הרבה זמן ולפיכך מתעלמת מהחתכים, השריטות והפצעים שחלקם אמנם הגלידו אך לעולם תישאר צלקת שתזכיר.
ואני טובה בלטאטא דברים מתחת לשטיח. אל״ף, כי אני עצלנית ולא אוהבת לנקות ובי״ת כי הפתרון, לא נראה באופן מיידי על פני השטח ולא כל דבר זורקים לפח. כך לפחות אמרה לי פעם סבתי כשהיתה בחיים.

חברי היקר מרוחק אלפי מילין ממני ולא הייתי נזכרת בו לולא נתקלתי בספרו של יעקב שבתאי ״סוף דבר״
אחד הספרים היותר פסימיים שקראתי איי פעם בחיי והמתאר מצבים כל כך מדכאים עד כי נעשיתי חלשה וחיוורת ובמשך שבוע התעקשתי שלא לשוחח עם נפש חיה.
משום מה הייתי בטוחה כי מצבו המעורער של הגיבור יחזקני. כמובן שאזדהה עמו, אזיל דמעה בעודי קוראת על המוות שפקד את משפחתו וכשאסיים, אנשום לרווחה, אספוג את התובנות המתבקשות ואמשיך הלאה, לספר הבא.
אך מסתבר שהדמיון שונה מכל מציאות. אוזלת ידו של מאיר, גיבור הסיפור ומחשבותיו הבלתי פוסקות והמדויקות אודות מה היה צריך לעשות ומה שכבר נעשה ואין דרך להחזיר את הגלגל אחורנית, גרמו לי לחשוב על חיי שלי.
הוא מתאר מצבים בהם היינו כולנו, הוא אמיתי כל כך ואינו מנסה להתנחמד או להתחנף לקורא אלא רק לתת ממה שעוד שנותר לו: עדות, צוואה.
ראיה מפוכחת של חייו ללא פילטרים.
ולקחתי את זה קשה! הרגשתי כמו בסרט הזה, ״להיות ג׳ון מלקוביץ׳״.
נכנסתי לו לראש והייתי כ״כ מסוקרנת לראות מה עובר עליו עד שבשלב מסויים כבר לא רציתי לצאת משם על אף שהמטיר עלי קיתונות של יאוש ובדידות אין קץ, ללא תקווה באופק. אך היו גם כמה רגעים של חסד: תיאור מסלולי הליכתו ברחובות ת״א היו משובבי נפש, המאכלים של אמו ותאורי הטבע בפרק האחרון רגשו אותי מאוד.

שמתי לב שבספר הספציפי הזה התעניינו יותר גברים מנשים.
ואכן, הלך הרוח בו הינו גברי.
מחשבותיו של גבר, פחות או יותר בגילי אודות מצבים, נשים ואמא אחת ייחודית.
והגעתי למסקנה שאני, כאישה, אינני שונה בהרבה ממנו וזה לא בהכרח נכון שנשים מנגה וגברים ממאדים.
כל כך הבנתי אותו והוא נעשה חלק בלתי נפרד ממני, השריש שורשיו בליבי וכנראה ישאר שם לנצח. הספר הראשון שהצליח להשפיע עלי באופן פסיכולוגי וכתיבתו ללא רבב.

יודעי דבר משבחים דווקא את "זכרון דברים" של שבתאי, אבל אני אוהב את "סוף דבר". אני קשור לספר הזה בנימי נפשי. קראתי אותו שוב ביום הולדתי ה-40, שנתיים לפני אותו גיל שבו "מאיר הרגיש שחייו הולכים ואוזלים". הוא תועה בתל אביב של שנות השבעים המאוחרות, בוחן את חייו ומבין את כל ההחמצות שהיו בהם, לאורך כל הדרך. אחרי מות אמו הוא נוסע לאמסטרדם והולך לאיבוד בעיר התעלות. הוא גר ברחוב רוקין, לאורך התעלה ויוצא לשיטוטים כדי למצוא, אולי, גן עדן ברחוב. אבל הוא כבר גבר בן 42, שנע בעיר זרה מבוהל, אחוז ייאוש מהמציאות שלפתע התבהרה לו, עם דחף גדול להספיק את מה שהחמיץ. אבל הגשם טורדני והאנשים לא מסבירי פנים. אמסטרדם, מחוז חפץ מיתולוגי בשנות השישים והשבעים, העיר רוויית הסקס החופשי, לכאורה, והסמים הזמינים, מתגלה כגיהנום קפוא. אחר-כך, בלונדון, בתוך חנות הספרים האימתנית בגודלה פוילס, מאיר ליפשיץ יתמוטט.

סצינת הסיום, עם המסע בזמן לאחור, היא כמו פרק תנ"כי, שניתן לקרוא בו שוב ושוב ולעולם לא להתעייף ותמיד למצוא בה עוד רבדים. כמה ספרים בעולם יכולים ממש לשנות חיים של אנשים שקוראים אותם? אני מכיר שניים שקמו ועשו מעשה אחרי שסיימו לקרוא את "סוף דבר".

ש כמה משפטי פתיחה אלמותיים לספרים, אחד מהם כמובן משפט הפתיחה של עמוס עוז בספרו ״מיכאל שלי״, מי שלא מצליח לצטט, ירוץ נא מהר אל הספר... גם סוף דבר מתחיל במשפט שכזה

"בגיל ארבעיים ושתיים, קצת אחרי סוכות תקף את מאיר פחד-המוות, וזאת אחרי שהכיר בכך שהמוות הוא חלק ממשי מחייו, שכבר עברו את שיאם והם מתנהלים עכשיו במדרון, ושהוא מתקרב אליו במהירות ובנתיב ישר אשר מן הנמנע לסטות ממנו"



ואחרי התחלה שכזאת הרף הוא מאוד גבוה. ישנו מאפיין חשוב של סוף דבר שהוא מרחף על כל הספר והיא העובדה שיעקוב שבתאי לא הספיק לסיים את הספר. למעשה הספר הסתיים והוצא לאור ע״י אשתו של יעקוב שבתאי, עדנה שבתאי והעורך דן מירון. אי אפשר לדבר על "סוף דבר " ללא ספרו הקודם של יעקוב שבתאי, "זכרון דברים", משום ש"סוף דבר" מהרבה בחינות הוא המשכו של "זכרון דברים". למעשה הפרק הראשון של "סוף דבר" הוא המשך ישיר ל"זכרון דברים", הן מבחינת התוכן, צורה וההתכונות. הוא גם היה הפרק המורכב ביותר בספר זה מבחינת יעקוב שבתאי שאמר ״הפרק הזה יוריד אותי ביגון שאולה״ למה דווקא הפרק הזה הוא הקשה ביותר? ניתן רק לשער, "זכרון דברים" הוא מושלמות הוא אובססיה למושלמות, כמו שכבר תארתי לכל משפט הכין יעקוב שבתאי מספר גרסאות ואז בתהליך סיזיפי של בחירה מתוך צרופים של צרופים היה מתחיל לצמצם לקראת נוסח סופי. זוהי צורת העבודה של סופר שמושלם בשבילו היא רק נקודת ההתחלה. עכשיו אחרי שסיימת את זכרון דברים, ב ״סוף דבר״ אתה מתחיל פרק שהוא המשכו וכאן כבר נקודת הפתיחה שלך היא כל כך גבוהה שלסיים משימה כזו למישהוא שהוא אובסיסיבי לשלמות היא כמעט מבחינת משימה בלתי אפשרית. סוף דבר הוא ספר שבו יעקוב שבתאי מישיר מבט אל המוות תחילה דרך התפרקות החברה וערכיה, שדנו בהם ״בזכרון דברים״, אח״כ במות אימו ולבסוף במותו שלו עצמו. מעגלים מעגלים הספר מוביל בתהליך של מיתה. לכל מעגל יש את התוכן ובצורה היחודית לו ובמובן הזה "סוף דבר" הוא יותר מגוון מ"זכרון דברים "בסגנון ובצורת הכתיבה של יעקוב שבתאי. הפרק האחרון בספר שמורכב מארבעה פרקים כתוב כבר כמשיכת קולמוס אינטויטיבית אחת שעל סף המוות כבר משיל יעקוב שבתאי את כל השאיפות כולל האובססיה למושלמות ונשאר חשוף לחלוטין ופגיע כשגופו הפיזי מתפורר ונגמר.



מעניינת ההשוואה מול ספרו של המורה הרוחני בארי לונג, שספרו ״הרשו לי לדבר אתכם על מוות?״ נכתב תוך כדי גסיסתו ממחלת הסרטן בשנות השישים לחייו. הסופר המחונן שמסיים את חייו בגיל 47 והמורה הרוחני שגוסס בשנות ה-60 לחייו שניהם ניצבים מול אותה חוויה, שניהם מתארים דברים דומים אך מנקודת מבט שונות והתמונות שמתקבלות מצד אחד כה שונות אך בהתבוננות לעומק כל כך דומות שבבסיסם השלמה עם חוסר המושלמות של החיים ותפיסתם כתהליך מתבקש לקראת המוות. ההפרדות מהגוף מצד אחד כואבת ומייסרת אך מהצד השני משחררת לקראת פאזה אחרת.



מי שהמוות מפחיד אותו, משתק אותו, ורואה אותו כמשהוא ש מנותק מאוד מהחיים הללו בוודאי מהחיים היומיומיים, אזי יקשה עליו מאוד להנות מספר כמו ״סוף דבר״. מי שרואה במוות כחלק בלתי נפרד מחיו על פני האדמה וער לציר ההתפתחות הבלתי נמנע של מעגל החיים והמוות, יפיק תובנות לא מעטות מהספר. וכרגיל למתלבטים באיזה צד הם נמצאים, תחליטו בעצמכם.

האם הספר הזה טוב או רע תלוי מאוד בקורא.

מאיר הוא בן 42 ולראשונה חש את בגידת הגוף. בבדיקה בקופת חולים מתברר שיש לו לחץ דם גבוה במקצת, דבר המעיב על מצב רוחו. לראשונה הוא מתחיל לקחת כדורים ואף מנסה את הגישה הטבעונית לפתרון מצבו. אבל זה לא ממש העיקר.

מאיר נשוי באושר יחסי לאביבה. שניהם גרים עם ילדיהם בצפון הישן של תל אביב. זו הסביבה בה נסוב רוב הסיפור, סיפורו של מאיר הנע בין לחץ הדם שלו, אמו המרבה לפנקו, אביו אליו הוא מתנכר ואשתו שבגדה בו פעם אחת – דבר המכאיב לו – והוא עצמו מבקש לזיין קצת מהצד, בלי שיראה בזה בגידה.

במהלך הסיפור מאיר גם מבקר בהולנד ולונדון, שם הוא חווה לחץ ועייפות, דבר המביא אותו לבדיקות דחופות בבית החולים, אבל בלי ממצא כלשהו. גם זה זניח.

ואיך כל זה קשור לאיכות הספר ולסוג הקוראים אותו? ובכן, הספר לא בלתי מעניין בהתחלה, אבל הולך ונעשה טרחני ומייגע בהמשך. זה לא שהפסקאות הארוכות, לעיתים על פני חמישה עמודים בלי הפסקה, מעייפות. הן לא. אבל הטרחנות של מאיר סביב לחץ הדם שלו, סביב בגידת אשתו החד-פעמית, סביב הניכור מאביו, ההשתרכות ברחובות תל אביב והחיפוש אחר משמעות פשוט מפילים שממון על קורא שאינו מתעסק בכל פסיק בחיים כאילו היה אות משמעותי משמים, כמוני. לעומת זאת, אם הקורא הוא כזה המתייחס לכל תג ופסיק של החיים כאל משמעות כבירה, הספר הזה יהיה ספר מופת עבורו. אני לא רוצה לומר שאני מרחם על קורא כזה משום שיש בני אדם כאלה וזה חלק מהגיוון האנושי.

בעיני הספר היה סביר מאוד בהתחלה ובלתי נסבל בהמשך.

ספר, לא קל לעיכול, המסופר מתוך נבכי נפשו של גבר בשנות הארבעים שחש את סופו קרב. השפה - שפה מורכבת, פתלתלה, ומסועפת. הנושא - מוות, סוף, בדידות, זרות וניכור. כל התנאים לספר קשה, ואף על פי כן, שווה קריאה.
כל הספר כולו הוא סיפור של דמות אחת בלבד. בוודאי, יש דמויות משנה ספורות אבל הם אינן רלוונטיות כשלעצמן, הן נבחנות רק מנקודת מבטו של הגבור (או האנטי גיבור במקרה הזה), שכל עולמו הפנימי מתואר בצורה מרשימה ומשכנעת. בתוך העולם הסובייקטיבי המוחלט הזה מתוארות הדמויות הקשורות אליו אך ורק באופן שהוא רואה וחווה אותם. זרם התודעה במיטבו.
אני מוכרח לציין שהתיאור של הנסיעה לאמסטרדם של מאיר הגיבור והחויות המתסכלות והמייאשות שהוא חווה, ממש הזכירו לי סיפור קפקאי על שלל חויותיו הסוריאליסטיות והמסחררות כשל עכבר שרץ במלכודת-מבוך ללא מוצא.
ראיתי שאנשים כאן אהבו את הסוף, אני עוד מנסה להבין ולעכל.

אחת ההמלצות הכי חמות שלי. יעקב שבתאי ידע להזרים את המילים בדרך שבה הן זורמות במחשבה או בדיבור, וזה פשוט עובד, וזה יפהפה. הכתיבה מעוררת המון אמפתיה לגיבור המעורר לפעמים סלידה, ויש גם תיאורים יפים של תל אביב של פעם ואמסטרדם גם.

זה הספר שמלמד אותי שאני צריכה להריך את החיים שלי עכשיו
ולא לחשוב מה יהיה בעתיד
הספר הזה מלמד שבני אדם הם כמו שהם ולא צריך לשנות אותם למשהו אחר