ואוו. ברצינות, ואוו. לא על הכתיבה, או על העלילה, או אפילו על המקוריות, למרות שקולינס ידועה בשמה. אלא ואוו על הסוף הזה, על האומץ.

(אמנם אין פה ספויילרים ישירים, אבל בכל זאת אם אתם מתכננים לקרוא את הספר השלישי אולי עדיף להמנע מהביקורת הזאת. אין פה ספויילרים, אבל יש רמזים לגבי האווירה והסוף ולגבי הקצב של הספר השלישי... ראו הוזהרתם)

זה לא סוף טוב. זה לא סוף רע. זה לא סוף אמריקאי וזה גם לא סוף ארונופסקי-י (או: טראגי יתר על המידה. ראה ערך: סופים של סרטיו של דארן ארונופסקי).
זה סוף ריאליסטי. וזה סוף כנה וחותך, כזה שלא יכול להתעלם מהעבר ולא יכול לזייף את העתיד. זה סוף אמיתי, זה סוף אפרורי ועגמומי. היצירה הזאת מסתיימת בתו עגום ושונה לגמרי מזו שהיא התחילה בה.
ואני אומר - שאפו לקולינס. לא ציפיתי לסוף כזה... שלם, מציאותי, שנכתב בצורה כה שלווה, מונוטונית ואפילו פאסיבית ועם זאת יכול לחולל כזו סערה בקרב הקורא. ושאפו על הריאליזם שמתבטא בעיקר לקראת הסוף (והיה אולי הדבר שחסרונו היה הכי בולט בספרים הקודמים) - הנוכונות להרוג דמויות, להקריב קורבנות לשם המלחמה, לשים פס על הקוראים והדמויות האהובות ולהיפטר מכולם.

כי הספר הזה, האחרון בטרילוגיה, הוא לא הטוב בסדרה. להפך, אפשר לומר שאני אפילו אעדיף לחזור לקודמיו מאשר לקרוא אותו שוב. אין בו את הראשוניות והבתוליות של הספר הראשון, או את התזוזה והמקצב האקזוטי של השני. יש בו מלחמה קרה ומנוכרת, יש בו זמנים מונוטוניים ללא שינוי, הרבה אכזבות, הרבה עגמומיות ומעט מאוד דברים לשמוח עליהם.
חסרה לי התזזיתיות והאקשן הבלתי-פוסק של הספרים הקודמים. אבל זה מראה כמה העלילה והגיבורה, קטניס, הייתה צריכה להתבגר. כמה העולם השתנה והיא השתנתה לפיו. ולמרות שזה ספר נוער, במלחמה כמו במלחמה יש מתים, ויש דם, והרבה אהובים אובדים. וככה זה. וקולינס תיארה את האובדן, את חוסר האונים, את המחשבות האובדניות בצורה כל כך יפה, כל כך קולעת ומצלקת ועם זאת עדינה.

אילולא הפרקים האחרונים ודאי הייתי מתאכזב מהספר - מקווי עלילה מעט תימהוניים, מקצב בלתי אחיד וכיו"ב. אבל הסוף הזה סיפק אותי והותיר אותי מסיים את הדף האחרון עם לא יותר מצמרמורת עזה.

בבואי לקרוא את mockingjay שכה ציפיתי לו, קיוויתי לקרוא ספר מלהיב כסיום המפואר של סדרה מרהיבה ומקורית לחלוטין. הפעם, הצבתי רף ציפיות גבוה כלומר: על הספר הזה להיות גולת הכותרת של הסדרה (ולו רק כדי שסוזן קולינס תוכל להניף ראשה בגאון שלישית).
קשה לי לתאר לכם למה ציפיתי מהספר, אם כי אני מניחה שסוף מקורי, מתח לאורך כל העלילה וצמרמורת שתאחז בגבי במשך לילות – הם חלק מהרשימה. אמנם לא יכולתי להעלות במוחי את תמונת הסיום של "משחקי הרעב", אבל היו לי כל כך הרבה שאלות: מה עלה בגורל מחוז 12 (הרי זכור לכם המשפט המסכם של catching fire :"קטניס, אין יותר מחוז 12")? מה יעלה בגורלה של קטניס? האם יימשכו משחקי הרעב? או שמא הנשיא סנואו ינצח? וכמובן, כבכל ספר פנטזיה, במי תבחר קטניס- גייל או פיטה? הניחו לי לבשר לכם שבספר נמצאות כל התשובות, אף על פי שרבות מהן מקבלות מענה רק בסוף.
באופן כללי, אני חסידה גדולה של צורת הכתיבה של סוזן קולינס, מפני שהיא באמת ראויה לתואר "סופרת על רמה". כפי שנוכחתי בשני הספרים הראשונים, מדובר בכתיבה קולחת, עשירה, עדינה וגם מזוויעה כשצריך, וניחנה בכשרון הכובש להעצים את המתח עם כל משפט, בלי לחתוך את האוויר בסכין.
אולם בספר הזה נכונה לי אכזבה קשה, וחלילה, לא מפאת כתיבה כושלת בעיקר. אלא בגלל עלילה מקרטעת ומוארכת. אנסה להסביר לכם את תחושתי במהלך קריאת הספר: ארוך וחסר משמעות. עיניי שזפו את הדפים, אך לא הפקתי מהקריאה תועלת רבה מפני שהייתה עמוסה בתיאורים ובמעשים בלתי חיוניים או מעניינים. אני תולה את השעמום שאחז בי בניסיון נואש למלא את הדפים ותו לא. ישנה פחות התייחסות לרגשות למרות העובדה שאלה האחרונים השתרבבו לכל מיני סיטואציות שונות ואינטימיות- משהו, לא הרגשתי אותם במלוא העוצמה. הם לא היכו בי בגל של התרגשות או הקלה, אלא ריקנות פשוטה.
העלילה, כשלעצמה, נדמתה כפעולה פשוטה של סגירת מעגל לאור שני הספרים הראשונים, המוצלחים באמת. אם כי אפשר לתלות את זה בעובדה שכאשר את כותבת שני רבי מכר יפים, שימצאו בנחת מקום במדף לצד גדולים מהם כמו סדרת "הארי פוטר", קשה להתעלם מהעובדה שהרפית מהרסן ונתת לסוסים לברוח מן הסטנדרט הגובה שהצבת לעצמך. אלא שמיליוני קוראים ברחבי העולם ישפטו אותך על כך, יקראו ויגידו "מהמם!" רק בזכות שני הספרים הראשונים והסוף היפה שחתם את הטרילוגיה של השנה.
לאורך כל הסיפור מתעוררות שאלות לגבי עברה של קטניס, ממש כפי שבתוכניות הריאליטי, שהשפיעו על קולינס בבואה לכתוב את "משחקי הרעב", המקום ממנו צמחו המתמודדים (והמנצחים) הוא אטרקציה לתיירים. בלי סיפורים על שכונות מצוקה, קטניס מצליחה לרגש אותי בהבזקים אל העבר, אל אביה שנותר בגדר דמות מסתורית ביותר. אכן, איננו יודעים הרבה פרטים עליו ואפילו את שמו איני זוכרת, אם הוזכר, אך נדמה היה כאילו הוא אב אגדי: תומך, חושב על העתיד, דואג לפרנסת משפחתו ולחינוך בנותיו, עד שהתפוצץ לחתיכות במכרה פחם. כעת נגלה לעיננו האב הרגיש שמטפח את קטניס ודואג ללימודי הישרדותה (הרי הוא לימד אותה לצוד) ואף מלמד את בבת עינו שירי עם, אם לכנותם כך. The Hanging Tree הוא שיר עצוב על אדם שנתלה הקורא לאהובתו להצטרף אליו אל עולם המתים. כיאה לסופרת טובה, קולינס מטפחת משמעות מאחורי זה ומשקפת את סיפורה של קטניס בשיר. אחרת לשם מה הוזכר מלכתחילה? ואכן, השירים וההבזקים משיגים את מטרתם ומעוררים רגשנות מוצדקת. עם זאת, ישנו מעבר חד מדי בין רגשנות לקו המציאות המסתמן במלחמת אזרחים מכוערת נגד הקפיטול. לדעתי, היה צריך לרכך את האכזריות באותם קטעים שנוגעים לאותם "זיכרונות אשר לא יישכחו לעולם" – למרות העובדה שחדות המעבר הוא זה שהציג הבזקים מסוזן קולינס כפי שאנו מכירים אותה מהספרים הקודמים.
אשר לאכזריות, המלווה את הסדרה באופן יוצא מן הכלל, איננה יוצאת מגדרה בספר הזה, אך מופיעה בו תדירות. עם זאת, מהותו של הספר מבחינתי הוא שקטניס מגלה בעצמה צדדים חדשים, כמו איך היא נראית מבעד לעיניו של המתבונן. הרי כולם צפו בה במשחקי הרעב, וגם כשהחליטה להנהיג את המהפכה ולשאת בעול מלחמת האזרחים על גבה – תמיד נראתה בעיני עצמה כילדה, אך הצניעות הזאת מחליאה כבר, הרי את גיבורה! התעודדי! כל מה שקטניס רוצה הוא שפיטה ישוב אליה, לזכות בחזרה בחיבתו של גייל, להתמודד עם הסדר והדיוק החולני של מחוז 13 ועוד.
הדמויות משנות את פניהן באופן בלתי צפוי מראש, לנוכח האירועים בהם הם מתגוללים. זהו דבר שבהחלט אסמן לטובה בבואי לדרג את הספר, שהרי הוא משובח.
בספר ההתמקדות היא על העתיד, פעולות שעושים כדי לשנות את העתיד, בעידוד זכרונות מהבהבים מהעבר, מותו של אביה של קטניס במכרה, ושירי הילדות. אם בספרים הקודמים המילה היחידה שעלתה על בדל שפתיי הייתה "זעזוע", כעת המילה מתחלפת ל"מעשים". הם מפילים את הקפיטול, וסוגרים מעגלים בכל החזיתות: עם הקפיטול, עם גייל, עם פיטה, היימיטץ', ובעיקר עם סודות, כפי שאמר פיניק. סודות. שנשמרו מפני קטניס כל השנים, שקוננו עמוק בנפשו של פיניק, של גייל, של אנני. כל מיני יצורים קטנים שנדחקים לחזית המוח ויוצאים מדי פעם באופן מרתיע. התקפי שיגעון, אובדן תשומת לב, סיוטי לילה...
בסיכומו של דבר, תנו לי לארגן לכם את דבריי בסדר. ובכן, הדמויות כהרגלן אמינות במיוחד והטביעו בי חותם עמוק, הכתיבה מדשדשת בחציו הראשון של הספר – ורק בחלק האחרון ("התקיפה"), מהבהב ניצוץ מבורך של קולינס המוכרת והאהובה, אקשן, מתח ואהבה עד הסוף. האפילוג רגשני במיוחד, באופן מנוגד לגמרי לכל הסדרה.
אם אהבתם את הסדרה, תקראו, רק בשביל להשלים מעגל. אך זכרו – אל תצפו לסיום טרילוגיה שיעלה על השניים האחרים, מאחר וmockingjay לא עולה על hunger games וcatching fire, ואפילו לא משתווה אליהם. אבל, החשיבו את הרף הגבוה שהציבו הספרים הראשונים...
בשתי מילים: עלילה בעייתית.

זהו ספר שלישי בטרילוגית "משחקי רעב" של סוזן קולינס. מאוד אהבתי את הספר הראשון. הוא היה עם ראיון מקורי ומעיניין, כתוב בצורה שסחפה אותי אל תוך הקריאה. הספר השני חזר במעט על הספר בהראשון, אבל עדיין מעניין.
הספר האחרון דווקא מאכזב. דבר ראשון יש לי בעיה עם כמות הרציחות והאלימות שיש בו. קטניס הדמות הראשית בספר רוצחת אנשים על שמאל ועל ימין. אף על פי כן שאלו רציחות מוצדקות על פניו, לדעתי אין להם מקום בספר שמיעוד לנוער.
דבר שני, העלילה הייתה יותר מדי ארוכה ומסובכת,כך שלקראת הסוף כבר התחלתי להתעייף ממנו ורק רציתי שיגמר. מה גם עושה רושם שגם הסופרת עצמה התעייפה מה הכתיבה והסוף לא משכנע מי יודע מה.
מקווה שספרים הבאים שתכתוב יהיו מוצלחים כמו הספר הראשון שבסדרה.

לצערי זה אחד הספרים הכי גרועים שקראתי בחיים, ובלי קשר לשני הספרים שעומדים מאחוריו לגבות אותו!!!
כשהספר עומר לבד על המדף בלי התייפיפויות של "משחקי הרעב" ו"התלקחות" - זה באמת ספר בינוני ומטופש!
ממש אכזבה. אני אומרת: אל תנסו בכלל, גם לא כדי לסיים את הסדרה - תעשו לעצמכם טובה ואל תהרסו את הדעות הטובות שיש לכם עד עכשיו!

איזה כיף לא לחכות לספר שייצא בעברית...שווה כל דקה של קריאה! ממליצה לכולם על הסידרה!!!