חשבתם פעם בני תמותה מה תעשו כשתרגישו מיותרים? היי... זה כולל אותי,גם אני בת תמותה שלא יהיו אי הבנות.

יש לשער שתנצלו את הזמן לטיול מחוף לחוף,תחליפו קריירה,
תלמדו משהו לנשמה,תמצאו אהבה חדשה ועוד דברים,קיצר.... תעשו כל מה שלא יכולתם לעשות כשהייתם חיונים ונחוצים לסביבה או...תשבו ותרחמו על עצמכם..נכון?

אני למשל הייתי מתחלפת איתם בשמחה רבה ועוד באולימפוס ביוון..זה בכלל חלום.חוגגת כל יום בהופעה אחרת עם גדולי הזמרים היווניים האהובים עלי וחיה כמו זורבאס היווני....אחחח... איזה חלום קסום.

אז.... לא האלים האולימפיים מהמיתולוגיה היוונית יכנעו לשעמום,לכאוס בחייהם ,למילניום החדש ושנת ה-121 עם כל הטכנולוגיה הממחושבת.האלים שלנו יכולים להרשות לעצמם לעשות מה בראש שלהם וזה מה שהם עשו. נחתו להם מהאולימפוס בו חיו מיליוני שנים היישר ללונדון כבני תמותה והתנחלו בבית גדול מוזנח והרוס כשאת רוב זמנם מעבירים בסקס, מריבות,סכסוכים והרס הבית יותר ממה שהוא הרוס.בניסיון לשמור על הכוחות האליליים המועטים שנותרו בהם ועל כבודם הם עובדים לפרנסתם...מה זה עובדים?? חבל"ז... שיא הבידור.

"זאוס"(יופיטר) ראש האלים ואל הברקים - מתחרפן לגמרי וחי לו בעליית גג חשוכה,כשאשתו הרה אלת הפיריון שומרת עליו 24 שעות ביממה מפני שאר האלים שלא יהרגו אותו.

"אפולו" - אל השמש והאור - מנסה להשכיב כל מה שזז ודחייה מבחינתו היא אחת:נקמה ! קרי מוות. הוא מככב בתוכנית טלוויזיה סוג ז..מעין חוזה עתידות בתוכנית כושלת כמוהו.

"אפרודיטה"(ונוס) - אלת האהבה והיופי מנצלת את יופיה ועוסקת לפרנסתה בשיחות סקס-יענו נערת ליווי דרך הטלפון.

"ארטמיס"(דיאנה) - אלת הצייד והצניעות עוסקת בטיול עם כלבים,עד שבעליהם יחזרו וגם מנסה להשכין שלום.

"דיוניסוס"(בכחוס) - אל היין מנהל פאב ודי ג'יי- תפקיד שתפור עליו... מסטול כל הזמן.

"ארוס" - אל האהבה והתשוקה -לא להאמין, אבל פה הוא מנסה לחזור בתשובה ומתקרב לישו דרך הכנסיה.

"ארס"(מרס) - אל המלחמה מרחרח ריבים ומסכסך בין האלים.

"הרמס"(מרקוריוס) - אל הסוחרים מלווה את בני התמותה אל השאול-יענו עובד חברת קדישא.

לתוך כל החגיגה והבלאגנוס האין סופי של האלים נכנס לחייהם זוג תמים וחננה לגמרי ניל ואליס, שלא מבין לאיזו סבאטוחה נפלו,אך בתמימותם ויושרם גורמים לאלים להפוך לכמעט אנושיים,לשנות חוקים בני אלפי שנים ולעורר בהם רגשות כמו אהבה חמלה וסליחה.


זוהי פארודיה משעשעת,מצחיקה,שנונה על האלים המיתולוגיים.
אחלה ספר קליל,מצחיק,מבדר,שנון להעביר את הזמן בימי הקייץ החמים ובין ספר כבד אחד למשנהו.

קחו לכם כוס משקה קר,פירות הקיץ,ובערב כשקריר ונעים תקראו את: "האלים משתוללים" ולכמה שעות טובות תשכחו מצרות העולם אשתו ואחותו ופשוט תהנו לכם בכייף.

וביוון כמו ביוון גם אני אומר לכם:

יא מאססססס יא אולוס - "לחיים" לכולם !~!~!~ Η ζωή για όλους

כשהתחלתי לקרוא את הספר קיוויתי שהוא יהיה כמו "אלים אמריקאים" של גיימן או "שעת התה הארוכה והאפלה של הנפש" של דאגלאס אדאמס- ספרים שגם עסקו בנושא של אלים חלשים, חסרי מאמינים ונתנו לי תוך כדי תובנות מעמיקות על המין האנושי ועלילה מגניבה (ואפילו מגניבה פלוס).
בפועל זה היה די אנמי ולא מספק. כאילו גירדתי את הקליפה של איזשהו סיפור גדול, אבל נשארתי בצד החיצוני שלו. הדמויות חסרות בשר, הכתיבה חסרת הומור והעלילה מעייפת בקצב התקדמותה. ספר סביר שלא ממריא לשום מקום.
בתכלס נתתי לו עוד כוכב רק בגלל שאני מחבב את הבחורה שהשאילה לי אותו...

בני תמותה יקרים!

מכירים את זה שאתם מתלהבים מספר, מתחילים לקרוא אותו, בהתחלה זה לא רע אבל כעבור כמה עמודים אתה מתחיל להבין שהספר לא פחות גרוע מאופרת סבון משמימה?
אז זה בדיוק מה שקרה לי! בתחילה היה נחמד. הרעיון עם האלים היה מגניב ברמות ומדי פעם ציחקקתי קלות.
אבל אז... אז הגיע הרגע שבו הספר התחיל לשעמם אותי ונטשתי אותו.

אז... אנא עשו טובה ותישבעו לי בנהר הסטיקס שבכל פעם במשך 100 השנים הקרובות או עד יום מותכם, (תלוי מה יקרה קודם) כשתראו את הספר הזה, אתם תתרחקו ממנו, טוב?

ואם אתם לא מוכנים להשבע לי, אז איאלץ להפעיל את הכוחות שלי על מנת לגרום לכם להתרחק מהספר. (ותאמינו לי, עדיף לשנינו שפשוט תישבעו...)

הספר הצליח להלביש גוף אדם ואנושות באלים מרוחקים ולשבור את החומה שמפרידה בינינו אליהם.
הוא נותן פרספקטיבה חדשה על עולמם המיתולוגיה היוונית ומלביש תפאורה עדכנית באמונה עתיקת יומין.
למרות עממיותו של הספר הוא אינו מומלץ לקוראים מתחת לגיל 18.

ספר מעולה ! מצחיק, ציני וחכם - ויחד עם זאת מספיק קליל וזורם כדי לא להתקע עליו יותר מדיי.

על פי הספר, האלים האולימפיים של יוון הקלאסית חיים ונמצאים בקרבנו - יותר נכון, בלונדון.
תיאור הדמויות ממש משעשע עד דמעות (אפרודיטה, אלת האהבה, מפעילה קו שיחות סקס בעוד שארס, אל המלחמה, עוקב באדיקות אחרי סכסוכים איזוריים).
המחברת גם טרחה ליידע אותנו לגבי תפקידו של כל אחד מהדמויות - אבל לא בצורה "משעממת" ומונוטונית, אלא תוך כדי קריאה קלילה מאוד.
האלים האלה מקללים, מתמרמרים, שונאים ומתאהבים. רובם אנוכיים להחריד, אחד מהם הוא נוצרי (אף על פי שהם נוטרים טינה לנצרות שלקחה מהם את מעמד הבכורה).

הסוף קצת לעוס, והעלילה אולי קצת רומנטית מדיי לחובב מושבע של מדע בדיוני כמוני, אבל זה לא הרס לי את הסיפור - סך הכל מדובר בספר ממש מוצלח לדעתי.
מומלץ בחום !

לסופרת מארי פיליפס היו את כל החומרים שסופר יכול לשאוף להם, ושהינם בגדר מיתוס של עמים: המיתולוגיה היוונית, שסיפורי הבסיס שלה ידועים ושניתן לעשות מהם מטעמים - כמעט ככל העולה על רוחך ודמיונך... אלא, שבמקרה זה הפרה בעטה בדלי, שרק החל להתמלא, ועוד איך בעטה!
צר לי לחלוק על דעת מספר קוראים: על ליז שממש התלהבה מהסיפור, ועל שני הקוראים אושר ועידן, שלדעתם "ייהנו ממנו (מהספר) חובבי מיתולוגיה יוונית".
ובכן, אני מגדיר את עצמי כחובב לא קטן של המיתולוגיה היוונית, וממש לא מצאתי כל עניין בספר - שלדעתי כולל בליל של שטויות, ובכמויות.
מסופר על מספר אלים, שירדו מנכסיהם, ואין איש נזקק להם יותר בעת החדשה. הם מתגוררים בדירה ישנה בלונדון, ומנסים להמשיך ולעשות את תפקידיהם כאן בינינו - תפקידים שעשו כה טוב בעבר, כשחלקם ישבו על האולימפוס, בהבדל אחד משמעותי: שם הם היו בעלי כוחות על טבעיים, וכאן - כאחד האדם, כמעט.
חלקם אף ירדו עם סימני ההיכר (האטריביוטים) שלהם.
אפרודיטה - זנזונת, אפולו - אחראי על השמש, ארטמיס, אחותו התאומה והחסודה של אפולו - ממשיכה להוביל כלבים, הרה - עם הטווסים שלה, הרמס המכונף - עוסק בהסעות של המתים לשאול, בקיצור, כדי להתפרנס - צריך לעשות "אדפטציה" לזמנים אלה.
בביתם הם מעסיקים מנקה בת-תמותה בשם אליס, שהגורל בסיפור שלח אותה לשאול, אל ידידנו האדס ואשתו פרספונה, וכלבם בעל שלושת הראשים - קרברוס.

ישנם מספר אירועים ש"עוברים" ליד המקור, ולא במקרה, אולם גם בהם אין כדי להציל את הסיפור הרדוד:
כמו הבחירה בשם "אליס" לגיבורה, והירידה שלה אל השאול. אין הוא מזכיר, ולו ברמז, את ספרו המעולה והמעניין של לואיס קרול: "אליסה בארץ הפלאות".
כמו גם הניסיון לקחת את קורות "אורפאוס בשאול" ולהדביקו לכאן - נראה לי די פתטי.
וגם לא הקטע בו ארטמיס עומדת על הבמה בלונדון, יחד עם ניל - חברה של אליס, וסביבה קהל עצבני ששואל אותה: "מי זה ניל, לעזאזל?"
לי זה הזכיר את השיר שבו הקטע האלמותי הנהדר עם המילים:
?Alice? Who the Fuck is Alice
בקיצור, השם אליס, הוא כנראה שם מנצח...

הסופרת לקחה לעצמה מעט חופש בתיאורן של הדמויות - ולדעתי החטיאה בגדול, ומלבד תיאורי מין עסיסיים, שמקומם בספרים טובים באמת, לא יכירם - אין בו שום נושא מלהיב, מרגש, שמשאיר אותך - הקורא, במתח. ואפילו "ללמוד משהו" מתוך הבליל הזוועתי הזה (לדוגמה, עמ' 124) אין צ'אנס, וחבל.
והערה אישית:
מאד התלהבתי, ועדיין מתלהב, מחוות דעתה האישית של ליז על הספר, מה שגרם לי לקחתו מהספרייה ולקרוא אותו.
אין שום קשר בין דעתי, כפי שהבעתי אותה כאן, לבין התלהבותי מחוות דעתה של ליז היקרה. דבר שמוכיח שייתכן ותאהב חוות דעת כלשהי, ודעתך על הספר תהיה שונה לחלוטין ממה ש"אהבת".
ולבסוף,
לאור כל מה שכתבתי, מקווה שמישהו בכל זאת ייהנה מהספר, וימצא אותו לטעמו.
ובינתיים חפשו את השיר "Alice" ב- You Tube לפי: Who The Fuck Is Alice (יש מספיק, כולל את המילים), תפסו "ראש טוב", הגבירו רמקולים (בעדינות) ותנו לעצמכם מעט רגעי הנאה וכיף.

קניתי בהתלהבות באחד המבצעים לפני שנתיים, כי השילוב של הומור, אלים ובני אדם קסם לי מאוד.
קראתי בזהירות מבלי לעוות את הכריכה, בלי ללכלך ובלי לקמט את הדפים, ולמחרת החזרתי לחנות.
תחסכו מעצמכם.

חמוד ,קליל, כיפי, בסגנון של מה היה קורה אילו היו האלים מהמיתולוגיה היוונית חיים היום? יורדים מן האולימפוס וחיים בלונדון של ימינו ומתערבים לטוב ולרע בין חיי בני התמותה. פארודיה די מצחיקה. אבל לא יותר מזה.

ספר מעולה.
מארי פיליפס לקחה נושא מוזר והכניסה לו המון הומור וקסם.
בין כל הסיפור הזה מתחבאים משפטים שמעלים חיוך, ומסוגלים לגרום לך לרצות לקרוא אותם שוב.

יש כמה דברים שאובדים בתרגום, אבל לא בצורה קריטית.
הסיום קצת תלוש, ונדמה שפיליפס עצמה לא ידעה כיצד היא רוצה לסיים את הסיפור, היא פשוט רצתה לספר את הסיפור עם הדמויות האלו שהיא בנתה, אבל זה לא באמת מפריע להנות מהספר.