התחלתי את הסדרה הזאת לפני שנים רבות. לפני, כך נדמה, התקופה שאני בכלל זוכרת.
קראתי את הספר הראשון, ולא סיימתי אותו. שנתיים אחר כך, התחלתי אותו שוב, סיימתי אותו. הוא היה נפלא, הוא היה מצחיק, הוא היה חכם.
הוא כתוב בצורה משעשעת וקלילה, ובאופן גאוני כלשהו מצליח לתאר אירועים איומים בלשון צינית שהופכת הכול לבהיר וקל. כוכב לכת מתפוצץ? לא ביג דיל. שבעה מיליארד אנשים מתים? ניחא. הוא כתוב בצורה גאונית.
השגתי את הספר השני, אחריו את השלישי, ואת הרביעי לא מצאתי.
כמה זמן אחר כך הגעתי לתיכון, שהיה בנוי מאוד קרוב לספריה מקומית. שם מצאתי את הרביעי, ולמען קדושת הרצף, קראתי שוב את הספר הראשון, השני והשלישי לפני הספר הרביעי. נהניתי מכל רגע, צחקתי שוב מכל החלקים שכבר הספקתי לשכוח, והערכתי כלפי דאגלס אדמס המנוח גדלה עם כל פסקה. אין הרבה סופרים ששומרים על רמה לאורך כל כך הרבה זמן.
את הספר החמישי השגתי רק לפני שבוע. הייתי בכנס אייקון, ומשמיים הופיע דוכן עצום של ספרים, שהציע לי את שלושת הספרים החסרים באוסף (השני, הרביעי והחמישי) במחיר של שלושים וחמישה שקלים כל אחד.
בתחושה של נחת ודחיפות מוסווית, כראוי לתקופת החגים הארוכה והמייגעת, קראתי שוב את הסדרה. שוב, למען קדושת הרצף.
נהניתי. צחקתי. זכרתי יותר דברים מציפיתי ואולי זה גרע קצת מהחוויה, אבל לא הצטערתי על המסע הארוך שעברתי כדי להגיע אל הספר האחרון של הסופר, ינוח בשלום על משכבו.
התחלתי את הספר החמישי.
הוא היה גאוני. הוא היה בנוי בצורה רציפה הרבה יור. הוא היה מלא הרבה יותר- עלילתית, בין השאר. הדמויות היו מורכבות יותר. זה לא הוריד מערכם של הספרים האחרים, זה רק העלה את ערך עצמו.
שלא כבדרך כלל, המשכתי לקרוא גם בימי החול האפורים. ולפני חצי שעה בדיוק, בשעה שלוש ורבע, 22.10.19, סיימתי את הסדרה המופלאה הידועה תחת הכותרת "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה".
והסוף.
הסוף.
...הסוף.
הו, אלוקיי, הסוף.

הלב שלי התנפץ כשהפכתי את הדף המודפס ומצדו השני הופיעו פניו האדישים של אחיו הלבן.
קראתי שוב את העמוד האחרון.
קראתי שוב את העמוד האחרון.
ושוב.
משמעות המלים חילחלה, לאט מאוד, אל ההכרה שלי.
בחיי.
הסוף.

אני לא רוצה לעשות שום ספוילרים.
הוא היה מושלם.
ואיום.
ונורא.
וסוגר מעגל בצורה מדויקת כל כך שאני רוצה לבכות רק מלחשוב עליו.
דאגלס אדמס, יברך אותך האל, ארור תהיה.
אני לא יודעת איך להתמודד עם כל העסק. אני לא מכירה אף אחד שקרא את זה.

סדרה מומלצת מאוד.


הסוף...

Ugh.

הסוף.

זהו הספר האחרון בסדרה המטורפת של אדאמס, מדריך הטרמפיסט בגלקסיה. הספר הנוכחי אינו כפי שהוא נראה, אינו כפי שהוא נשמע, אינו כפי שהראשונים היו, אינו כלל וכלל דומה לכל דבר אחר שתתקלו בו.
בסדרב כולה, אדאמס לוקח את השפה ומעוות אותה לכל הכיוונים האפשריים, לכל התדרים האפשריים, ולכל המרחבים והזמנים שיכולים לעלות על הדעת והרבה יותר מזה. הוא מספר סיפור בצורה כה שנונה וכה אלגנטית שהקורא מצליח להכיל כל כך הרבה תוכן מוזר בתכלית ולתת לו משמעות כלשהיא.
אדאמס לוקח אותנו בחלק האחרון בחמישיית הספרים שלו, אל הסוף של הסיפור, דברים מתחילים להתבהר לגבי כל מיני פרטים שהיו בספרים הראשונים. אמנם זהו ספר "פחות" גאוני ביחס לאחרים, לפעמים הוא קצת טרחני, אבל הוא אכן סוגר את הסדרה בצורה טובה.
החבל היחיד שיש לי על החלק האחרון, הוא העדרם של דמויות מפתח מהספרים הקודמים. אבל בהחלט מספק לראות את ארתור שהיה כל הזמן זה שצוחקים עליו, הופך להיות דמות משמעותית בשאלות של היקום, החיים וכל השאר.
בקיצור, שווה קריאה ורק בכדי להבין את הפרטים משאר הספרים, וכמובן שהבדיחות הקטנות פה ושם שהפכו את הספרים הקודמים לגאוניים, קיימים גם בספר הזה, אם כי בזעיר אנפין.
תהנו...

הספר החמישי והאחרון בסדרה. ארבעת הראשונים, עם כל החוכמה הצפונה בהם, הם קומדיות קלילות. זה שונה.
מחסומי התודעה, שכתיבתו של אדאמס שוב ושוב מאתגרת אותם, נפרצים כאן לחלוטין. יש כאן כמה פניני חוכמה יוצאות דופן והמספר ארבעים ושתיים מופיע בדרך מצמררת במיוחד.
תמיד כותבים על אדאמס שהכתיבה שלו מטורפת והספר הזה מוכיח שהוא יותר שפוי מכולם.
מומלץ, אבל לא לא לפני שקראת את ארבעת הראשונים.

מדריך הטרמפיסט היה גאוני. המסעדה שבסוף היקום גם היה מהנה למדי. משם הסדרה מתחילה להדרדר. אין באמת עלילה, הם סתם מדלגים להם ממקום למקום ואפילו ההומור הנהדר שאפיין את הספרים הראשונים נהיה ממוחזר וחסר טעם, אפילו הכריכה מכוערת ולאן נעלמו זאפוד וסלארטיבארטפרסט?
ספר מייגע ונוראי בהשוואה לחלקים הראשונים. לא הצלחתי לסיים.

ו-ו-א-ו.
מעצבן לנסות לתאר.
לקרוא את הראשון, השני, השלישי, הרביעי
ואז את זה.
חובה!

קולין- רובוט אבטחה שמופיע בפרק 6 גורם לכל הספר להיות האהוב עלי מבין הטרילוגיה (של 5 ספרים כמובן)