למירה מגן יש סגנון מובחן ויש טביעת אצבע ייחודית. היא סופרת דתיה אבל לא אוהבת שמתייגים אותה ככזו. הדמויות שלה הן דמויות שחיות על התפר. הן נורמטיביות אבל בתוך תוכן הן קרועות. מחפשות. חסרות. מתנדנדות בעולם של אי-ודאות, נאבקות בגורל או יותר נכון מתעמתות בספקות, בעצם האפשרות של קיום מקרי, חסר פשר, דטרמיניסטי. בין עולם ספוג משמעות, מושגח, מסודר, לבין עולם כאוטי, מושלך לגורלו. בין ספינה מונהגת בידי רב חובל מנוסה לבין ספינת רפאים סחופת גלים.
אוסי היא נערה בשנות העשרים שגרה במושב דתי אי שם בגליל. הדמויות סביבה אפורות. דהויות. החיים שלה תקועים. היא מאוהבת בשכן האלמן שלה – אלישע. אלמן שתקן, חקלאי, ירא שמים, שהבת היחידה שלו גרה אצל ההורים שלה, ואוסי משמשת כעין אחות גדולה בשבילה. אוסי רוקמת סביבו את כל חייה, היא מתחקה אחר חייה של אשתו המתה, באובססיביות, והרשת שהיא מטילה בים העבר של אלישע ועלמה, אשתו המתה, לוכדת כמה סודות שהשתיקה יפה להם.
לאחר שכל הניסיונות להסב את תשומת ליבו, כל הרמזים הנסתרים והגלויים שהיא מפזרת - עולים בתוהו. היא מתייאשת ועוזבת לירושלים. מנסה לפתוח דף חדש, מקום חדש ועבודה חדשה. אבל קשה לברוח מהחיים עצמם, ואולי אין טעם.
במערות בית גוברין על קיר מערה צידונית נמצאה כתובת עתיקה, על אהבה שאינה בת-מימוש, שאלמלא שהייתה עתיקה הייתה יכולה להיכתב כמעט כשיר מודרני. מירה מצטטת אותה בספרה. אפשר שסביבה העלילה מתרקמת. הספר הזה עוסק באהבה חד צדדית בעולם ספוג דתיות קרועה. אבל הדתיות היא רק הרקע, הדמויות מתקיימות בכל עולם שבו לאהבה אין מימוש, בכל כמיהה שהיא בלתי מושגת. ואולי בעומק, מירה מספרת לנו את ההבנה שבכל זוגיות, יש, או עלול להיות, גורם שלישי שניצב שם, מאיים, בעצם היותו מסוגל להכיל ולמלא את אותם חוסרים שהזוגיות הנוכחית לא יכולה למלא.
