"תור הפלאות" היא הנובלה הראשונה מתוך שתיים.
בנובלה זו, המרכזת את תמצית יפי כתיבתו של אפלפלד, סיפור יהדות אוסטריה בשנת 1938. נובלה קצרה זו מרכזת את העוצמה והכאב בסיום חייהם של יהודים, שכלל אינם חושבים שהם יהודים.
אין זו הפעם הראשונה שאפלפלד כותב על התבוללות. יכול להיות שזו מהפעמים הראשונות, שכן ספר זה יצא ב-1987. כך או כך, הוא מיטיב להביא בפנינו את האמביוולנטיות שבחיי היהודים במדינה לה הרבו כל כך לתרום - אוסטריה.
הסיפור מתחיל שנה קודם לכן, כשברונו חוזר עם אמו ואביו מהנופש בקיץ. רכבת האכספרס עוצרת בשום מקום וההסבר הוא רישום. צריך לרשום מיהו נוצרי אוסטרי ומיהו יהודי. פרט לאי נוחות קלה זו בנסיעה דבר לא מרמז על דבר, למרות שכבר נושבות זה זמן רוחות רעות באירופה.
משפחתו של ברונו אינה משפחה יהודית במובנה הדתי וגם לא במובנים מיוחדים אחרים. זו עובדה כמו שחרצית היא צהובה. אבל לאוסטרים זו עובדה כמו שנגע וחולי הם עובדות ולא דווקא עובדות נעימות. בכל מקום מזכירים את יהדותו של אביו של ברונו, סופר מהולל וידוע, העוסק גם בפובליציסטיקה וידו נתונה בסלונים ספרותיים, מכריו רבים וקוראיו נלהבים.
בסיפור משולב גם סיפורה של תרזה, אחותה הצעירה של האם, שדכאון פתע מוביל לאשפוזה בסנטוריום נוצרי, משם היא כותבת על השלווה של הנזירות, על הטקסים הנוצריים וברור שהיא כבר נוצריה יותר מיהודיה.
אבל בשנה זו יש גם את סיפור הביקורת הארסית שמטיח אחד טאוכר, יהודי, באביו של ברונו. הביקורת הארסית נוגעת דווקא ליהדותו של הסופר, אף כי אין הוא מרגיש יהודי כלל ועיקר. הביקורת מכעיסה במיוחד משום שלא ברורים מניעיו של יהודי לבוא בחשבון עם יהודי אחר, שכל יהדותו היא עובדה כמו שחרצית היא צהובה.
עניין אחר נוגע לחברם הפסל שטארק, המתעקש לחזור ליהדות למרות שרק מצד האם הוא יהודי. הוא מתעקש להעמיק לימודיו ביהדות ואף לעבור ברית מילה. אביו של ברונו מבקש ממנו לחשוב שנית על המום שהוא רוצה להטיל בגופו ועל הרווח שייצא לו מזה. זה לא עוזר.
למרות שביתו של ברונו רוחש חברים של האב, ועדות שונות מתכנסות בו והוא אף עורך את בטחון האגודה הנוצרית יהודית, העננים האפלים בשמי אירופה מתעבים. אט אט נוטשים כולם, המשפחה יורדת מנכסיה והסוף ידוע.
הנובלה אינה קלה. הדיכאון נסוך בה לרוחב ולאורך, הכתיבה התמציתית רבת עצמה ויופיה אינו עניין של מה בכך, אפילו בשביל אפלפלד.
הנובלה השניה היא "ככלות הכל ולאחר שנים רבות".
בנובלה זו ברונו חוזר לעיר בה נולד. הכל מוכר לו כאילו רק עבר מטאטא סלקטיבי והוציא משם את היהודים, הותיר את הנוצרים, שהזדקנו, ואת הבתים. אבל אט אט הוא מתחיל להכיר אי פה אי שם. מי שהכיר בוודאות זו לואיז, המשרתת בביתו, שבמיטתה נהג לישון כשהוריו נעדרו מהבית. זיכרון מתוק זה לא עזבו.
היכרות אחרת היא עם נערה "מעורבת", שבסופו של דבר מתברר שהיא קרובתו. גם את מוכר הטבק המומר הוא מזהה.
בסופו של חודש הוא מעורר אי נחת אצל אחד ממכריו, המבקש ממנו לעזוב. ברונו סבר ששוב לא תרים האנטישמיות ראשה, אבל זו הרימה ראשה מהר משציפה. זה נגמר באגרוף.
30 שנה נעדר ברונו מעיר הולדתו. מירושלים הגיעה, את גורל אביו לא ידע ולנו לא נודע גורל אמו. לא ברור מה מטרת הביקור בעיירה, אבל רווח לא יצא מזה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
