כשהייתי בכיתה א', יצאתי עם כל בית הספר לטיול בעיר בירתנו-ירושלים.
אז תחנת הביקור האחרונה שלנו לפני הטקס שהתקיים בגבעת התחמושת היה המקום הקדוש ביותר לעם היהודי- הכותל המערבי.
קצת לפני שהגענו לשם המדריכה שלנו עצרה אותנו וחילקה לנו דפים. היא אמרה לנו לכתוב בדף מה שאנחנו מבקשים מהכותל או משהו כזה. אז השאלתי מאבא שלי עט (אחד ההורים היה אמור לבוא ואבא שלי בא כי אמא שלי לא טיפוס של טיולים וגם אבא שלי היה מאלו שאחראיים לטיולים בבית הספר שלי), הנחתי את הדף על רצפת האבן של הרחבה והתחלתי לכתוב את הבקשה שלי. כתבתי וכתבתי, פירטתי ופירטתי הפכתי את הדף כדי להמשיך לכתוב עד שכבר כולם סיימו לכתוב חוץ ממני והמדריכה אמרה לנו ללכת. אבא שלי אחז בידי והוביל אותי אחרי כולם בטור בעוד שאני מנסה לכתוב עוד קצת על הדף הקטן את הבקשה שלי. וכשהגענו לכותל וראיתי שעדין לא סיימתי לכתוב את הבקשה פשוט הבאתי לאבא שלי את העט, והלכתי אחרי הבנות לאזור שלנו. נדחקתי בין כמה נשים עד שהגעתי לאחת מאבני הכותל ותקעתי את הפתק שלי שם. התרחקתי משם במהירות עם תחושת פיספוס, כי בעצם לא סיימתי לכתוב את הבקשה שלי.
אגלה לכם מה רשמתי שם. ואני יודעת שאם אגלה זה לא יקרה אבל אני יודעת בכל אופן שזה לא יקרה. זו היתה בקשה של ילדה בכיתה א' שלא ידעה הרבה על המציאות והעולם, ילדה מלאה בפנטזיות, אני כבר לא הכי מאמינה בזה שזה יקרה כי זה לא הגיוני וגם רוב הסיכויים שהפתק שלי יצא מהחור הזה בין האבנים כי נו טוב, תקעתי את זה די ברישול. וזה מה שביקשתי, על בערך:
"אני מבקשת מבקשת מבקשת שאחיה חיי נצח. שלא אמות ואני לא ארגיש כאב שאחיה חיי נצח. ושאחיה חיי נצח אספיק לראות את כל העולם ואני רוצה גם שכל מי שאני אוהבת יחייה יחד איתי חיי נצח ואני רוצה לחיות חיי נצח כי אני פוחדת למות ויש מלא דברים לראות. שאחיה חיי נצח אז גם אראה עדין צעירה כמו עכשיו ואף אחד לא ישים לב שאני חיה חיי נצח וחיי נצח יהיו כיפיים ואראה איך הכל משתנה..."
וכך זה נכתב בערך כל הפתק.
ובטח הבנתם מכאן כמה דברים:
א. הייתי ילדה מאוד תמימה עם שגיאות ניסוח נוראיות. היו לי יותר מידי ו' בין המילים.
ב. רציתי לחיות חיי נצח; שלא אמות.
ג. מקושר לסעיף ב': אני פוחדת מהמוות.
וכן, בכנות, אני עדין אותה אני מאותו גיל בסעיף ג'. אני מאוד מפחדת מהמוות. מאוד. והייתי רוצה באמת לחיות חיי נצח אם זה היה אפשרי, אבל זה לא יקרה. העולם שלנו לא מלא ניסים כמו בספר הזה. או אולי לא ניסים, עוד שגיאת ניסוח. העולם בספר הזה מלא קטסרופה. כן, הספר הזה חיזק את טענתי שהתגבשה במהלך כמה שנים שהמשאלה שלי היתה מטופשת כי חיי נצח לא טובים. לא טובים לעולם ולאלו שיבואו לעולם אחרינו.
את הספר הזה רציתי המון זמן. עוד לפני שנרשמתי לאתר רציתי אותו וסרקתי כל חנות אפשרית בחיפוש אחרי הספר הזה. הוא נראה מהספרים האלה שהם בשבילך שיכול לצאת מזה סיפור אהבה מבטיח ביני לבין הספר (אל תצחקו עליי). אבל לא, בשום חנות אין אותו. ממש. ולאף חבר שלי לא היה את הספר. אז במשך אותה תקופה קראתי ספרים אחרים כמובן ואז נתקלתי בספר הזה יום אחד. ואחרי כמה תחנונים ואיומי אקדחים (סתם לא. או שאולי כן? פרצוף קרימינלי) על בעלימי הספר, הצלחתי לגנוב אותו/ להשאיל אותו.
וכשהתחלתי לקרוא אותו אחרי הספר שהייתי במהלך קריאתו, הבנתי לפתע שסיפור האהבה הזה לא יקרה. לא, לא ממש.
לספר הזה יש פונטנציאל אדיר. באמת. ואני מאלה שאוהבים ספרים עתידניים אז אולי זו לא דוגמה. אבל כמו רוב הסופרים בעידננו, הסופרת לא ביצעה את הספר נכון. כלומר, לא הצליחה לגרום לי להרגיש ממנו משהו מיוחד. ואפילו חיזוק ההשערה שלי על חיי המוות היה קלוש יחסית ואני לא קוראת לזה השפעה.
ג'ימה בחרה לעצמה נושא חזק לדבר עליו: האם חיי נצח זה טוב או רע?
וכמו שאמרתי, יש פוטנציאל.
אבל וכאן מגיעה האבל הגדול, היא עוסקת בנושא הזה בצורה שאני הודה בזה, קצת ילדותית מידי. היא לא נכנסה אל עומק הנושא בצורה חזקה יותר ולא סתם בשאלה, "זה טוב או רע?"
היא רק סיפרה את הסיפור בכלליות בלי התעמקות בשאלה הזו.
דבר נוסף הוא סיפור האהבה שהיא יצרה. בעיקר אלו שמשתתפים בו. פיטר שאמור להיות חזק, נראה לי ריק. אני יודעת שהוא מתנגד לתרופה הזו, הוא מרדן ושהוא רוצה לעזור אבל לא שמעתי ממנו הרבה עד שהם ברחו. וגם, לא הצלחתי לראות התקרבות. לא סיפרו לפרטי פרטים את סיפור האהבה שלהם ואיך הם מדברים ועל מה הם מדברים. הראו רק סצנות בודדות של זה ואז רק, "הם דיברו על כל מיני דברים." אבל מה זה הכל מיני? איך היא כבר התחילה לחבב אותו? על מה הם דיברו חוץ מזה שהם נטל? זה היה לי קשה.
וגם רק משהו על התקציר, האם אני היחידיה בעולם שכבר נמאס לה "מנער מיסתורי שמגיע ומשנה את ראיית עולמה?" לי זה ממש נמאס. אני מתחילה לגחך בשקט כל פעם שאומרים "הוא מיסתורי". וואו הוא מיסתורי! אנחנו לא יודעים עליו כלום! הוא יודע יותר והוא בטח ישנה אותה! בוא נמחה כף!
מה שכן, לפחות פיטר לא לובש שחורים כי אז כבר הייתי טורקת את הספר וזורקת אותו לעזאזל.
אבל, וכן, יש עוד אבל, נהניתי מהספר בשלב מסוים. עדין מה שאמרתי הפריע לי, מאוד הפריע לי, אך גם נהניתי מזה שלמען השינוי זה לא מסופר מגוף ראשון אלא שלישי ועובר מדמות לדמות. גברת פינסנט הרעה היתה הדבר הטוב ביותר בספר. כל נקודת מבט שלה היתה כמו ניחוח מרענן. וגם לנקודה אצל הסופרת, אנחנו שומעים לא רק את הצד של אלו שבעצם רע להם, הנטל, אלא גם על כאלה שהם מהצד השני וחיים חיים רגילים יחסית. אנחנו שומעים על אישה טובת לב (ושמה לא זכור לי כי קראתי לפני כמה זמן ושכחתי), על גברת פינסנט המרושעת כאמור ואת אנה. וכולם יוצרים יחד סיפור מכמה נקודות מבט מקסימות. באמת מקסימות. נהניתי מפיתוח העלילה (חוץ משלא מראים כמעט שיחות של פיטר ואנה כמו שאמרתי).
אבל מה עוד הפריע לי: הסוף. הסוף עצבן אותי. הוא היה ברור וקלישאתי מאוד. סליחה, אבל קלישאתי.
אבל אולי כל ההתרשמות הרעה שלי לגבי סיקור השאלה לא שלמה במיוחד כי מסתבר (לא ממש מסתבר, היה ברור בעצם) שזו טרילוגיה. וכן, זו "באמת" הפתעה. אז אם הספר הבא יתורגם, אולי אראה שיפור, אולי זו רק אני.
ואני אתן לספר ארבעה כוכבים כי הנקודות הטובות שציינתי באמת גרמו לי הנאה מסוימת.
ועכשיו שאני חוזרת לאחור, אולי פשוט הייתי צריכה לבקש איזו בובה או צעצוע או אפילו ספר במקום חיי נצח לא אפשריים ולא נחוצים. נו טוב, כבר הייתי שם עוד כמה פעמים כדי לבקש דברים אחרים, ואותם לא אגלה אף פעם.
