האמת היא שאני גיליתי את קובי אוז דרך ספר זה ולא דרך המוזיקה שלו . האמת הפתעה גדולה ולא צפויה . מצבור של דמויות . כתובות היטב . ספר שכיף לקרוא בכל מקום ובכל זמן .
ממליץ עליו במיוחד כספר נסיעות .

מה אפשר לומר ?
קלאסיקה

ספר מרתק וקצר .
על אף היותו קצר קראתי אותו בחלקים קטנים כל הפעם . הפסר מצטרף יחדיו למאין פאזל שלם ומגובש.
כתוב בעברית מתנגנת.


"אתה זוכר? אנחנו מתעוררים מוקדם בבית הפרוורי החדש, המשופץ, המוקף גדר גבוהה. מחוץ לבית קור פרוורי, יוצא לנו אוויר חם מהפה. יש בזה משהו אינטימי. אנחנו שמים את הילד בגן ונוסעים לתל-אביב. כשאתה מתניע את האוטו, טום יוֹרְק מתחיל לשיר, מורנינג בל מורנינג בל. אתה אוחז בידי. אנחנו נוסעים על ההיי-ויי לתל-אביב, 120 קמ"ש לפחות, ואתה לוקח סיבובים בטירוף. אתה לא מצליח לעצור. אני מדמיינת איך המכונית נראית מהצד, טסה בהיי-ויי אל תוך הערפל. אבל מבפנים, מהכסאות המרופדים, נראית השמשה הקדמית כמו מסך של משחק וידיאו איטי. הווישרים זזים מצד לצד, מצד לצד, הכביש זוחל מתחתינו כמו נחש אפור ענקי. אדים מכסים את החלונות האוטומטיים, החימום דלוק פול-און, מזמזם בקצב של מצעד. בגלל זה אנחנו מגבירים את המערכת פול-ווליום. תופים ובס דופקים בקצב של טקס הלוויה, וֶר דיד יו פארק דה קאר, וֶר דיד יו פארק דה קאר. האוטו שלנו הוא כמו מקלט נייד של תודעה המודעת רק לעצמה. יש לו ריפודים אפורים וציפוי אפור. האופק אפור כמו מקלט, אנחנו דוהרים אל תוכו, שכבות-שכבות. אנחנו שומעים את שיר 7 כמו שיכורים, עוד סיבוב, עוד סיבוב, יורקי שר רליייז מי, רליייז מי, אבל אנחנו לא יכולים להפסיק. אנחנו כל הזמן נוסעים.
לפעמים בריחה היא הדבר הנכון לעשות.