נכנסתי לאתר לפני שבועיים בלבד וכתבתי ביקורת מאוד קצרה על הספר. יותר המלצה מביקורת. עדיין לא הבנתי אז את הקונספט של האתר. אבל כנראה שעשיתי עוול לספר והסרט הנהדרים ולכן אני מנסה לתקן כאן את הביקורת ולהסביר מעט יותר.
ראשית , השם הפופולרי הוא בלייד ראנר (נועץ הלהב) אבל במקור (ותמיד אנשים נהנים לתקן אחרים בנושא זה) הוא נקרא " האם אנדראידים חולמים על כבשים חשמליות?".
הספר מדבר על חייו של צייד אנדרואידים בורחים שמנסים להשתלב בחברת אדם כדי לא להתפס. ישנם מבחנים וראיונות שציידים עורכים לכל מי שחשוד בהיותו אנדרואיד, וקשה מאוד להבחין בינהם לבני אדם כי מדובר בטכנולוגיה מאוד גבוהה ועתידית.
במקביל, הצייד מכיר אנדרואידית שהוא יודע כי היא אנדרואידית, והיא מתאהבת בו ואינה מבינה את שונותה ממנו , בעוד הוא מתרחק ומתנשא עליה בגלל "עליונותו" לכאורה.
אני באופן אישי, התחלתי לקרוא (וגם לראות את הסרט שיותר זכור לי מהספר) כשאני רואה את החיים בצורה ברורה ומתוך הזדהות גמורה עם נקודת המבט של האדם, הצייד, וגם האדם כמין השולט, האמתי, הטבעי, האותנטי.
ככל שקוראים מתערער הביטחון בעצמך. המחבר פיליפ ק דיק, לא מבקש ממך להתערער. זה קורה מאליו. אתה מוצא עצמך שואל : אולי גם אני רובוט מתוכנת? הרי יש את אותה אנדרואידית שאינה יודעת או מבינה את שונותה. אולי גם אנחנו כאלה? וגם אם לא (וזו נקודה אפילו חשובה יותר)- מי אמר שתודעה של אנדרואיד שונה מתודעה שלנו? וגם אם היא שונה- מדוע שלנו עדיפה על שלהם? כיצד נקבעת עדיפות? אם הם מציגים רגשות, מחשבות, רצון לשרטד , לעבוד, להזדהות (גם כשהם יודעים את זהותם האמיתית)- מדוע אני עדיף עליהם.
יותר מכל ספר אחר, ספר זה גרם לי לחשוב על התודעה , מהותה, על שונותה ממחשב עצמתי (אם כי למי שקרא תא כתבי הפיזיקאי רוג'ר פנרוז, ברור כי התודעה שונה ממחשב).
אבל בכל מקרה, תחושת הערעור על הביטחון שתאה יודע מהם החיים ומהי התודעה, היא חוויה משנת מחשבה לכל החיים. 40 שנה שאני חושב על הספר הזה מידי פעם ואני יודע שלעולם לא תהיה לי תשובה. זה באמת ספר (וסרט) עם לקח חשוב לכל החיים.

בכוונת מכוון לא אצתי לקרוא את ביקורותיי הקודמות שכתבתי כאן על ספריו הנוספים של ק.דיק, בעיקר כדי לאפשר לי ולכם את ההזדמנות לברר, האם כשעסקינן ביצירות של אמנים הנחשבים לגאונים בתחומם, המסקנה היא תמיד אותה המסקנה ?! רוצה לומר - תנוע ותזוז, הלוך ושוב, סחור וסחור, בסוף תגיע לאותן אקסיומות בדיוק... כמו משוואה מתמטית ולה פיתרון אחד בלבד... שהאיש מייצר פנינים סדרתי, "יש לו את זה" - ואין מה לחפש מתחת לשטיח.

נתחיל ברקע. אמנם משהלך וצבר לו הסרט "בלייד ראנר" בבימויו של רידלי סקוט מעמד פולחני, תוך כדי כך שהוא ממתג את האריסון פורד כאייקון כל-אמריקני והופך את נעימותיו הסכריניות של המלחין ואנג'ליס לסחורה נחשקת בסלוני הפרולטריון בדימונה, בחרו מרבית ההוצאות לאור בעולם שלהן נתונות היו הזכויות על הפצת הספר, להוסיף לשמו המקורי ("האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות"), גם את שמה של הגרסה הקולנועית; חלקן גם הגדילו והלחימו לספר את הפוסטר מהסרט - למה לא ?!... מפתיע מאוד שדווקא בעלת הזכויות בישראל, הוצאת "כתר", שמרה על איפוק לא אפייני וטרחה לציין, הן בפרסומיה הרשמיים והן בכריכה האחורית, שהספר רק "שימש השראה לסרט הידוע". מה שנכון - נכון.

כל המלל הנ"ל חשוב מאוד לדעתי, בעיקר כדי "להגיע" לספר בגישה נכונה : אפילו מורעל רידלי סקוט כמוני, שצפה בגרסת הסינמה איזה 50 פעם, משל הייתה סרט בורקס שהכיף בלצפות בו שוב ושוב נובע מהצורך האינפנטילי לדקלם אותו בצוותא עם עוד 100 אנשי מנהלה בבסיס ג'ובניקים אי שם בדרום - אין לו אלא להודות, אחרי קריאת שני עמודים בערך, שגם אם פה וגם שם מסופר על איזה טרמינטור של אנדרואידים בשם ריק דקארד, שעובר עליו איזה מין סיפור התאהבות מוזרה ברובוטית המארחת של תאגיד רוזן ובדרך הוא מחסל חופן מכובד של דמויי-אדם, עדיין היתרון של הספר הוא עצום. עד כדי גיחוך ממש.

כעת, על אף הפז"מ שלי עם הרזומה היצירתי של ק.דיק וגם עם סיפור חייו הסוערים, אני שוב מזהיר שקריאת ספריו עשויה להתפתח למשימה סיזיפית, בפרט למי שלא רגיל לסופרים שלא נוטים לעשיית מחוות לקוראיהם ו/או שיוצאים מנקודת הנחה, שעולם הדימויים שלהם מובן לכל דיכפין באותה מידה (בעצם, סביר שכל זה היה על הדיק של דיק : הוא סיפר יותר מפעם בחייו, שכתב בעיקר עבור אשתו ועבור איזה זוג חברים קרוב, שכנראה דחף אותו למקלחת, החליף לו בגדים והכין לו תה, בכל פעם שעברה עליו איזו "חוויית" אוברדוז, שזה אומר פעמיים בשבוע בערך); כל ספר נפתח כאילו שהרקע שלו הוא הרקע של חיינו אנו... מה אתם יודעים - דיק, דקארד ואני חברים מהזבל, למדנו יחד בבית ספר עממי...

בקיצור, "בלייד ראנר" הוא ספר ענק, בפרט למי שצולח את 40-50 עמודיו הראשונים (שהשומטו, כמובן, מהגרסה הקולנועית); הוא מעלה כל כך הרבה תובנות, מעניק כל כך הרבה חומרים למחשבה ובעיקר וכרגיל אצל ק.דיק, מוחץ לך את המח (וגם את הלב) באיטיות בטוחה, עם תהליך הפנמתה של ההנחה לפיה עובדת קיומנו ביקום אין להשוותה אלא -כמאמר השיר המפורסם- לאבק ברוח... ימשיכו לשייך "המומחים" את מוטיב הבדידות ביצירתו של ק.דיק למחלת הסכיזופרניה שממנה סבל - את טיעוניו הוא פרס והגיש באופן מאלף ואותי הוא שיכנע כבר מזמן.

“I've seen things you people wouldn't believe. Attack ships on fire off the shoulder of Orion. I watched C-beams glitter in the dark near the Tannhäuser Gate. All those moments will be lost in time, like tears in rain. Time to die.” משפט מדהים שהאנדרואיד רוי (מגולם ע"י השחקן רוטגר האוור) מספר לבלייד הראנר (צייד הגולגלות) ריק דקארד (מגולם ע"י האריסון פורד) שניות ספורות לפני שהוא כבה מהעולם.
האנדרואידים של פיליפ ק.דיק אינם מכירים את חוקי הרובוטיקה של אסימוב וגם אם היו מכירים אז הם היו מתעלמים מהם בצורה מופגנת ומודעת לחלוטין; האנדרואידים של דיק, פוגעים בבני אדם, הורגים בני אדם ובכלל עושים ככל העולה על רוחם במטרה להוכיח שעולמם של בני האדם, בשנת 2021, הינו עולם שמשתמש במונחי סימפטיה ואמפתיה רק בכדאי להסתיר את הריקבון המתפורר של עולם בני האדם.
בשנת 20121, עולם של בני האדם ידע מלחמת עולם גרעינית שהשאירה כאוס, נשורת גרעינית בכל מקום, נטישה המונית של אוכלוסייה אנושית את כדור הארץ לטובת התיישבויות ברחבי החלל ובעיקר השאירה כדור ארץ אחד, חרב, עשן ומתפורר. מפלט לכל אותם אומללים שמוצאים נחמה בבעלי חיים מלאכותיים - בעלי החיים האמתיים נכחדו במלחמה, ומחפשים אמפתיה בתכנית גלי מוח וירטואלית, מעיין דת חדשה להמונים.
מצבי הרוח מתוכנתים ע"י מחשב, הגברים הולכים עם מגני אשכים מעופרת, למרות שמי שנשאר בכדור הארץ ולא היגר דינו כבר נחרץ,
ורובעים שלמים נטושים ומתפוררים. רק בני אדם, חסרי בינה המכונים ראשי עוף מתגוררים בהם.
8 אנדרואידים מסוג נקסוס 6 מגיעים לכדור הארץ, במטרה לשרוד, תוך שהם מפלסים את דרכם מבין לגופות בני האדם שהם רוצחים. צייד הגולגולת ריק דקארד צריך לצוד אותם לפני שיגרמו למוות בני אדם נוספים וכ"כ יש בונוס כספי על כל אנדרואיד שהוא צד. אבל אף צייד גולגולת לא הצליח לצוד יותר משני נקסוס 6 ברציפות והוא צריך לצוד את כולם בהקדם האפשרי..
what seems to be the problem? death! death? well, i'm afraid that's a little out of my jurisdiction. I want more life, fucker!
האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות? מי יודע, הסרט של רידלי סקוט מבוסס על הספר אבל אינו נאמן למקור. זה ספר טוב וזה סרט טוב. לחובבי עולם המדע הבדיוני של אסימוב, זה לא ספר עבורכם! זוהי האפוקליפסה! העולם כאן הוא מלוכלך ואפל וכך הוא נשאר!

כמו קצפת בפה כשבא משהו מתוק... רעיונות גאוניים, לחשוב שפורסם לראשונה ב- 1968 .
זה פשוט לא נתפס. אולי הכתיבה לעיתים ישנה קצת, אבל הרעיונות עדיין חדשים ומבריקים.
פיליפ ק. דיק הוא עוד כישרון ספרותי יוצא דופן. שאאאאפו. ולמי שאוהב פילוסופיה או מדע בדיוני וטרם טעם, יש גם סרט! תהנו, זה נחלת כולנו...

ראשית וידוי- לא נעים לי לספר אבל הרמתי אותו מהספרייה של ביה"ס- נגמרה השנה ופשוט לא רציתי להיפרד ממנו... מספרי המד"ב הראשונים שקראתי, אפל קודר ומדהים.

חוץ מהשם הנפלא זהו ספר מצוין, מורכב ועמוק על ההתנהגות האנושית ויחסה לזר, לאחר ולבעלי החיים. זהו גם סיפור על רגשות: בני אדם שנזקקים למכשירים כדי להפיק רגשות ועל רובוטים אנושים רגישים שלא נזקקים למכשירים. הספר פוסע על החבל הדק בן בדייה למציאות, בין אנושי לאל אנושי, מבלבל ביניהם ומציב תמונה קודרת על האנושות ועתידה, אולם בד בבד מלאה ברגשות עמוקים ובתקווה קטנה אך מסנוורת. ספר יפה יפה.

עוד משהו קטן : בלייד ראנר, הגרסה הקולנועית בבימויו של רידלי סקוט, על אף שנמצא גבוה ברשימת 100 הסרטים האהובים עלי ביותר לא מצליח להתקרב למידת המורכבות והדמיון שיש לספר הזה להציע.

אני אוחז בקופסת האמפטיה ששמה 'האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות' וצועד ביחד עם ריק דקארד במסע הסוחף שכל אדם חייב לעשות, הקללה הגדולה של האנושות - לעשות את מה שאנחנו חייבים, מה שבניגוד לטבע שלנו.

מצאתי את הספר הזה גאוני, בלשון המעטה.
פיליפ ק. דיק משתמש באירונה, הומור וטוויסטים ככלים שמחדדים את העלילה ומציגים שאלות פילוסופיות - מה נחשב כאנושי? איפה הגבול שבו שוכן ההבדל בין 'לקיחת חיים' ל'השבתה'?
העולם בו הסיפור מתרחש זה עולם אפל ומנוכר, מפותח טכנולוגית אך לא מוסרית. הגדולה של הסיפור פה היא לא בניית עולם עתידני מבחינה טכנולוגית, אלא עתידני מבחינה חברתית ורגשית.
הספר סוחף, בחלקו מדכא ובחלקו הזוי, ובעיקר מותח. בסופו נשארה תחושה חזקה שיש עוד הרבה מתחת לפני השטח ושזו לא הפעם האחרונה שאקרא אותו.

הספר הזה מבחינתי הוא יצירת מופת ועומד בפסגת הספרים שקראתי, בין אם הם ספרי מדע בדיוני ובין אם לא.

היכן עובר הגבול בין החיים לדוממים?
גם ב-"המוח הפוזיטרוני" של אסימוב היה ניסיון לענות על השאלה מכיוון קצת אחר.

דקארד הוא הבלייד ראנר, משבית האנדים. הוא חי במציאות עגומה שלאחר מלחמה גרעינית. בכוכב לכת שומם כמעט לגמרי. הוא מקבל את המשימה של קודמו שבבית החולים, לתפוס שישה אנדים מדגם חדש ומשופר. האם יצליח להתגבר עליהם ועל תבונתם העילאית?

קראתי את הספר לפני שנים רבות, אני בעיקר זוכרת שהוא היה מרתק ומלא הומור. צחקתי כמה פעמים בקול רם (שזה נדיר).ממליצה בחם.