• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
זיכרונות אחרי מותי

זיכרונות אחרי מותי

מאת יאיר לפיד

הביקורת של ריקשה

תמונה של ריקשה
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
זיכרונות אחרי מותי

זיכרונות אחרי מותי

מאת יאיר לפיד

הביקורת של ריקשה

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של ריקשה
הוצאה לאור:כתר
שנת הוצאה:2009
קטגוריה:ביוגראפיות
הקודמת
רום
לפני 15 שנים

“קראתי את הספר בשקיקה. ראשית משום שהוא כתוב בצורה קולחת , שהרי נכתב ע"י עיתונאי בן עיתונאי. שנית,”

39/98
ביקורות על זיכרונות אחרי מותי
הבאה
כלנית
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 15 שנים

“כל כך נהנתי מהספר. אין ספק שיאיר כותב כתיבה רהוטה, קולחת, עכשווית. בדומה לטור השבועי שלו (שאני קוראת”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 15 שנים•1 דקות קריאה

ראשית, בן שכותב ספר על אביו בגוף ראשון, כאילו האב הוא זה שכותב את זכרונותיו לאחר מותו - כבר קניתי.
אבל מעבר למה שאפשר להחשיב כגימיק ספרותי ומוכר כי "כזה עוד לא היה" הספר הזה מלא בדברים טובים ואמיתיים. כל המרכיבים שהופכים ספר לסיפור: אנשים, צחוק, בכי, אהבה, מוות, תחייה. ועוד כמה הרפתקאות לקינוח.

אחרי כמה דפים ראשונים, כבר שכחתי להזכיר לעצמי שיאיר כתב את זה, ולא טומי, כי הוא ממש משכנע. ויש בספר הזה המון תובנות ואמירות לחיים של אנשים ומאורעות גדולים, ויש בספר הזה המון רגש אותנטי ופשוט, ויש בספר הזה לב פועם של מילים ובני אדם. ויש בספר הזה בעיקר המון דברים שתופתעו למצוא על גיבור הספר, ועל עצמכם.

ואחרי כל זה, אפשר רק למות מקנאה.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של סתיו :)
סתיו :)
תמונה של מיכל
מיכל
תמונה של misskay
misskay
תמונה של Mira
Mira
ח
חובב ספרות
5קוראים|גיל ממוצע48|80%נשים

על המבקרת

תמונה של ריקשה

ריקשה

חברה מזה 16 שנים
7 ביקורות•1 נבחרות•48 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•ביוגראפיות
תמונה של ריקשה
ריקשה
חברה באתר מזה 16 שנים
ביקורות7
ביקורות נבחרות1
לייקים שקיבלה48
דירוג ממוצע3.9 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת4ספרות מקורית2ביוגראפיות1

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של ריקשה

הסמל האבוד

הסמל האבוד

דן בראון

זו אינה ביקורת כי אם מכתב אהבה. מכתב אותו חיכיתי לכתוב כבר זמן רב, ולא מצאתי את המילים להביע את נימת הרגש המדוייקת.

בתמונת הפרופיל שלי אני יושבת בשדה התעופה של עמאן, ירדן, מחכה לטיסה לישראל בחזרתי מניו יורק ו'הסמל האבוד' בידיי. חמש שעות המתנה ברוטו שרק רציתי שתמשכנה עוד קצת כדי שלא אצטרך להתנתק מהספר.

דן בראון כותב נפלא, מותח, מרתק - זה לא נתון לוויכוח, זו אקסיומה. אבל ב'סמל האבוד' הוא מתעלה על עצמו פי כמה וכמה, מה שמגביר את חוויית הקריאה לרמה כמעט בלתי אפשרית. מעבר לניסוח המדוייק והמבריק, הכתיבה שלו היא תבונתית ובונה לך חיים שלמים; לא את החיים של גיבוריו, אלא את חייך שלך - הקורא. הוא לא מספר לך מה את אמור לדעת, אלא משתף אותך בהליך מבראשית כך שתגיע לידיעה בעצמך.

יכול להיות שהספר נקרא לרוב כספר מתח עלילתי, אבל בשבילי בלטו מעל הכל ערכי החיים, המסורת, הדת והאנושות.

וכל זה גם מפחיד אותי מאוד: האם אנחנו אלוהים, בני עליון?

בסיכומו של דבר, ובשפה הרבה פחות יומרנית: עברה שנה מאז התוודעתי לנפלאות הספר והסופר - ואני מאוהבת!
:-)

לפני 15 שנים•
★★★★★
•ריקשה
עניינים שבלב

עניינים שבלב

ג'ודי פיקו

הבשורות הטובות הן: רב המכר שלה, שומרת אחותי, הוא הספר הכי פחות טוב שלה.
אין בשורות רעות.

ג'ודי פיקו משכילה להכניס בספר 'עניינים שבלב' המון מסרים בדלת האחורית. עניינים שבלב, עניינים שבדת, עניינים שבין אדם לחברו - בין בן אדם לשאיננו.
והייתרון הגדול שלה כסופרת הוא היכולת לא להתערב במסקנותיו של הקורא, היא נותנת לנו להחליט במה ולמה אנחנו מאמינים.

הספר כתוב נפלא ולמרות המורכבות שחלק מהקוראים יכול להאשים אותו בה, יש בו איזשהיא אמריקאיות קלילה - מה שלא קיים בספרים עבריים ברמת הכתיבה של פיקו.
לעיתים חשבתי שהבחירה בחלוקה של הסיפור למונולוגים אישיים של כל אחד מגיבוריו מיותרת ומבלבלת וחבל שלא כתבה את כולו בגוף שלישי, או בגוף ראשון רק של דמות אחת המספרת.

ולמרות שהספר הזה מצויין, או בעצם דווקא בגלל זה, הוא שבר לי את הלב לדמעות לכל אורך שני הפרקים האחרונים.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•ריקשה
להתאהב בסנט מרטין

להתאהב בסנט מרטין

ג'ודית מקנוט

על צידה הפנימי של כריכתו האחורית של הספר כתוב: "מספרי החוף המושלמים". עם חלקו הראשון של המשפט אני מסכימה עד מאוד. ג'ודי מקנוט כתבה ספר חביב, נעים לקריאה ברובו ובשאר החלקים מעיק ומעט משעמם.

היא לא יצרה גיבורים ולא הצליחה לתת להם ישות משל עצמם, אלא העלתה על הכתב את הדמיון הפרטי שלה לגבי גבר יפה מושך ושרמנטי - מה שיצר דמות שטוחה מאוד. בכל משך הקריאה לא יכולתי שלא להרגיש שהסופרת היא זו שמאוהבת - או חולמת להתאהב - בגבר שכזה, ולא קייט דונובן. ועכשיו תגידו לי אתם: מאיזה כיוון מיטשל זה שם של גבר סקסי?!?!

מה שבלט לעיניי לאורך כל הספר 'להתאהב בסנט מרטין'(כולל החלקים הרבים שדילגתי) זה שהוא כתוב כמו תיאור של סרט, לא כספר ספרותי. הספר כולל המון פלאשבקים של גיבורי העלילה שעובד טוב בסרטים, אך לא בכתיבתה שפשוט מצטטת שוב ושוב משפטים שנאמרו קודם ולא מחדשת בהם דבר.

לשבחה אני יכולה לומר שהעלילה בנויה טוב והתפניות בסיפור שיצרה לא לגמרי צפויות. הסוף מתקתק כמו שצפוי מרומן שכזה ובסה"כ לא נורא סבלתי :-).

לפני 15 שנים•
★★★★★
•ריקשה
ההצרחה השלישית של ברנארד פוי

ההצרחה השלישית של ברנארד פוי

לארס גוסטפסון

יש משהו מאוד מטעה בשפה עתיקה, היא גורמת לך לחשוב שיש פה תוצר משובח שחייבים לבדוק. "ההצרחה השלישית" הוא ההיפך הגמור מההבטחה שמצטלצלת משמו ומהמוניטין של הסופר.
תחילת העלילה דווקא מושכת ומסקרנת, אבל הדרך בה התעלומות כבייכול נפתרות הזויה כל כך שזה פשוט לא עובר.

נכנס אצלי לקטגוריית: ספר אכזבה.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•ריקשה
יונה ונער

יונה ונער

מאיר שלו

'יונה ונער' היה הפעם הראשונה שגיליתי את מאיר שלו, לפני שלוש שנים. ואז מיהרתי לכתוב את רחשי ליבי:

יונה ונער, ואני.
את הספר הזה שמרתי כאופציה אחרונה ברשימת הספרים החדשים שהיו פה בבית, ולא בתור הדובדבן. הוא נשמר כברירת מחדל, כשלא יישארו לי יותר ספרים לקרוא. בתחילה לא הבנתי בכלל למה אחי מצא טעם להוציא 89 שקלקלים על ספר שעל כריכתו יש איור גרוע במיוחד של יונה, שנצבע בידיו של ינוקא שעוד לא רכש את המוטוריקה המתאימה כדי לא לצאת מהקווים. ובכלל, השם יונה ונער עורר בי קונוטציות של רומן סוטה והזוי בין נער ליונה. ולא שהמציאות לא מביאה לנו סיפורים כאלה לפעמים, אבל למה אני צריכה לקרוא על זה?

ב15 עמודיו הראשונים של הספר לא ממש מצאתי את עצמי. לא היה לי ברור מי נגד מי והאם - בכלל - מישהו יוצא נגד מישהו אחר. ואם אף אחד לא יוצא נגד אף אחד שני, אז מה העלילה פה? ובכל זאת, כשהמשכתי לקרוא עוד קצת כבר היה ברור לי שזו תהיה פרידה קשה וכואבת בעמוד האחרון.

אני מקנאה קנאה אמיתית וצובטת בסופרים שיש להם יכולת לברוא דמויות, לנכס להם תכונות אופי ולנחש את כל המחשבות שלהם. והם מגישים לי אותן בצורה כזו שאני שוכחת כי מישהו החליט בשבילי עוד לפני שהתחלתי לקרוא מי אחשוב שהוא מצחיק, את מי אעריץ על חדות לשונו ובמי אתאהב. ולמרות שאני יודעת שהאהבה הזו היא חסרת תכלית, כי היא תסתיים באיוושת הדפדוף האחרון- אני רצה לתוכה בזרועות פתוחות וחשה את היותה בי, בכולי.

זה ספר מקסים שכתוב בכישרון מכעיס. פגשתי שם בין השורות בהמון רגישות ואהבת אדם ותקווה וייאוש ושמחה מלנכולית ויפה. שם פגשתי בהמון ביטויים חדשים וצירופים לשוניים שהסעירו את כל כולי. שם פגשתי את עצמי באלף מראות איפור קטנטנות ובבואתי חייכה אלי משם בשלל מצבי רוח. יונה ונער הוא ספר חובה, לא פחות, לכל מי שנשמה עורגת בקרבו.

ומאז - אני מאוהבת.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•ריקשה
חיוך של דולפין

חיוך של דולפין

נחושתן אוקון

אני רק רוצה לשאול את נחושתן: נחושתן, למה להשתמש כל כך הרבה בשמות פרטיים, נחושתן? יש לך תשובה על זה נחושתן? נחושתן, הוי, נחושתן. קשה לי להבין אותך נחושתן.

הספר הזה מנסה להיות משהו שהוא לא. זו ההרגשה שמלווה אותי לאורך כל הקריאה.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•ריקשה

ביקורות נוספות על "זיכרונות אחרי מותי"

זיכרונות אחרי מותי

זיכרונות אחרי מותי

יאיר לפיד

****




חמישה כוכבים? סירייסלי? לספר של יאיר לפיד? יהיר? לפיד? ההוא, העיתונאי המתחנף, שר האוצר הדילטנט, עם הג'ל בשיער? עם הטעויות הטיפשיות, היציאות המביכות, הפאתוס המוגזם, המכנה המשותף הנמוך ביותר, הזחוח הזה, שמעדכן על כל פלוץ שהוא עשה או לא עשה בוול שלו בפייסבוק?

כן. חמישה כוכבים. כי יאיר לפיד, ההוא שהצלחתי בדרך כלל להתחמק מהתכניות שלו בטלוויזיה ומהטורים שלו בעיתון, הצליח לעשות כאן כמה דברים, שמאוד קשה לזייף. ובאתי ספקן מהבית, זה לא שנכנסתי כאן טאבולה ראסה.

אז על מה החמישה כוכבים? נורא פשוט:

1. דבר ראשון, זה ספר נהדר. רהוט ומעניין, בלי מריחות מיותרות, בלי התרפקויות נוסטלגיות זולות ובלי טעויות מביכות שהצלחתי לעלות עליהן (לא, קופרניקוס לא היה יווני, אבל די, ב. מיכאל. תנוח), לפיד הצליח (שלא כהרגלו) לא להכניס שמונה מאות מטאפורות בעמוד, ודווקא כאן הזחיחות מצליחה (כמעט) לא לעצבן.

2. גיחכתי בקול לפחות עשר פעמים. הישג שגם ספרים שהתהדרו ב"מצחיק עד לדמעות" לא הצליחו לגרד את קרסוליו. ואני לא צוחק סתם משטויות גיחי גיחי. לפיד סיניור היה איש מצחיק, בין שאר מעלותיו וחסרונותיו.

3. לפיד כתב אוטוביוגרפיה... על אבא שלו. מה זה אם לא גאוני? האוטוביוגרפיה כתובה בגוף ראשון, והיא נקראת ממש בקולו של טומי, בלי זיופים. קצת עף על עצמו, קצת טבול בהערצה של בן לאביו, אבל זה בכל זאת עובד. האמת היא שדי קשה לאתר את יאיר לפיד בטקסט הזה, וזה עוד הישג לא מבוטל. הוא לא מנסה להגדיל את חלקו בספר. טומי הוא הגיבור היחיד כאן, וכל השאר הן דמויות משנה שמקבלות את הפרופורציות הנכונות שלהן.

4. איזו מחווה מדהימה של בן לאבא. פייר, זה באמת מרגש.

5. מסתבר שסיפור חייו של טומי לפיד באמת מעניין. ובפרפראזה על המשפט המפורסם, מה ישראלי בעיניי - הוא, טומי לפיד. אפילו יותר מיאיר. איש ברוך כשרונות, סיפור סינדרלה קלאסי על ילד שגדל בתנאים מחפירים ביוגוסלביה והונגריה, שאיבד את אביו וחלק ניכר ממשפחתו בשואה וניצל ממנה בנס, עלה ארצה ועשה עם עצמו משהו גדול עד שהגיע להיות, בין השאר, ראש מפלגת שלטון גדולה ושר המשפטים של מדינת ישראל. יחד עם דנקנר, בן אמוץ, אפרים קישון, יוסי בנאי ועוד כמה שמות, נראה שהוא מאחרוני הדינוזאורים.

6. הסיפור כתוב, כך נראה, בכנות וישירות נדירות, וכראוי לביוגרפיה הוא מעלה גם עניינים פחות נעימים. למרות שטומי היה איש "חשוב", הסיפורים על הטעויות שעשה, החולשות שלו, ותפיסת העולם ה, אה, שנויה במחלוקת שלו מאירות רובד נוסף באישיותו, וגם, נדמה לי, בזו של יאיר לפיד עצמו.

7. גם הדברים שנעים על המנעד שבין מרגש לסנטימנטלי כתובים בטוב טעם ואינם מרגישים כמו מניפולציה. לא הזלתי דמעות אבל בהחלט התרגשתי, כמה וכמה פעמים.

8. איור העטיפה מקסים בעיניי.

אני יודע שלחבב את יאיר לפיד זה לא ממש באופנה. אבל ההתרשמות שלי, גם היום, זה שהוא מנסה לעשות טוב, ושהלב שלו נקי. הוא ואנשי מפלגתו. ולמי שחושב שהוא טיפש ובור - מי שכותב ככה, ברגישות הזאת ובמילים האלה ובניסוחים האלה ובהומור הזה, לא יכול להיות לא טיפש, לא בור ולא רשע.



****

לפני 11 שנים•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
זיכרונות אחרי מותי

זיכרונות אחרי מותי

יאיר לפיד

#
טומי לפיד לא היה דמות שהתפעלתי ממנה במיוחד. אם חשבתי עליו – מה שלא קרה בדרך כלל – חשבתי שהוא טיפוס אנטיפתי, קולני, בטוח שהשמש זורחת לו מהתחת, ימני פוליטי, וכחן, יותר שונא מאשר אוהב. בקיצור - ישראלי מצוי, זן לא נדיר במקומותינו.

הספר הזה הדהים אותי מתחילת הקריאה בו. אני ממש לא אוהבת ביוגרפיות ואוטוביוגרפיות. זאת היא גם וגם. כתובה ביד אוהבת, שאינה מתעלמת מתכונותיה הפחות מושכות של הדמות עליה הוא כותב. הסופר מצליח להעביר את קולה המיוחד של הדמות שלו, בכנות רבה וברגש שעובר את הקורא(ת). זו עובדה מפליאה ממש, במיוחד כשזוכרים שטומי לפיד היה אבא של הסופר. ובמיוחד כשמבינים איך מתנהלים יחסי אבות ובנים בדרך כלל: תערובת בלתי סבירה של אהבה והערצה, כעס ומרד, דחייה ולגלוג, הגנה וסלחנות. דמותו של טומי בספר אינה מתנצלת, לא מתנחמדת, לא מנסה לראות את נקודת ההשקפה של האחר. טומי מספר את הסיפור בגוף ראשון ומוצא את דרכו ישירות אל הקורא(ת). אם זה לא ברור – לדעתי זה הישג ספרותי יוצא מהכלל, בו הסופר מפיח חיים בדמות שכתב, כאילו אין סופר כמתווך.

חיים סוערים מאד היו לטומי לפיד. מיום היוולדו כבורגני קטן ביוגוסלביה – בן לאב חכם ואם יפהפייה – הותוו חייו לחיותם באופן בורגני, איטי ושקול, כמו אביו לפניו. אבל הגורל חשב אחרת. הוא הגיע לפי התהום – כילד ונער יהודי בתקופת השואה, והצליח לא ליפול. הוא החליט לקבוע בעצמו את גורלו והגיע להישגים יוצאי דופן, למרות – ואולי בזכות – חוסר הנכונות שלו להתחבב על אחרים על ידי ויתורים. הוא הפך את הבוטות לסמל מסחרי וטיפס בזכותה במדרגות השלטון (ולא נמנע מלטפס במדרגות ההון, גם כשזה היה כרוך בעבודה קשה שמעולם לא הפחידה אותו).

טומי לפיד של הספר הזה אינו שונה מדמותו הציבורית. משכיל ושחצן, בוטה ומשתלח, בעל דעות חד-משמעיות. עם כריזמה שדיברה להמונים, עם הומור (לאו דווקא עצמי). הכי רחוק מלורד אנגלי, הכי קרוב לבזאר תורכי, למרות היומרה. עם זה הוא היה איש רעים להתרועע, שמן, רחוק מביישנות ומהתבטלות, ימני וקפיטליסט. עם השנים גם תפיסתו הפוליטית שהיתה חד-משמעית, עברה עידון ושינוי כמו שקורה לרוב האנשים המגיעים לשררה ומבינים שהמציאות מורכבת יותר ממה שנוח היה להם להאמין.
ספר מרתק, כתוב נפלא, למרות שאולי היה מקום לקיצור ולהידוק, בלי לפגוע בסיפור. הוא מצליח לגרום לקורא(ת) להבין ולהזדהות, גם בלי להסכים.

רוב האנשים הולכים סופית לעולמם רק לאחר שהאדם האחרון שהכיר אותם מת. טומי לפיד זכה לחיים ארוכים מאד אחרי מותו. אולי רוב חבריון משכבר הימים כבר אינם לזכור אותו, אבל כל עוד אנשים יקראו את הספר, יצחקו, יתרגשו, קצת יבכו, ויחייכו, הוא יישאר בחיים. יצא ש(יאיר)לפיד סידר ל(טומי)לפיד כמעט חיי נצח.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•yaelhar
זיכרונות אחרי מותי

זיכרונות אחרי מותי

יאיר לפיד

כבר מההתחלה הספר תופס אותך. סיימתי אותו במספר ימים.
הכתיבה מעולה - יאיר לפיד פשוט התעלה על עצמו.
סיפור חייו של טומי לפיד מרתק.
הספר כתוב בהומור רב, ומצאתי את עצמי צוחק בקול רם מספר רב של פעמים.
יש רגעים נוגעים ללב, והספר עצמו מלא עומק - תרבותי, אישי - אבל גם פוליטי. מלא תובנות על החיים, על עיתונאות ועל פוליטיקה.
הפך להיות אחד הספרים האהובים עלי. אני בטוח שאקרא אותו שוב בעתיד.
תודה לכם, לפיד האב על החיים הללו, ולפיד הבן על שהעלית אותם בצורה מופתית על הכתב.

לפני 4 חודשים•
★★★★★
•DRefaeli1
זיכרונות אחרי מותי

זיכרונות אחרי מותי

יאיר לפיד

אח, איזה הזוי - מסתבר שאת הבחורה הראשונה שיצא לי לנהל איתה מערכת יחסים משמעותית, הכרתי בכלל מאחותי, שבעבודה שלה היא עובדת עם איזו מישהי, שמכירה איזה מישהו, שמכיר את מ'.
באיזשהו תאריך בפברואר 1989, התחתנו. היה חם יחסית לעונה, אני זוכר. ממוצע הטמפרטורות בחודש זה הוא כ- 0 מעלות. אבל בחוץ, ביום החתונה שלנו, היו אולי איזה 20 מעלות. הלכתי בטוקסידו קל. מ' צעדה במלכותיות בשימלת קטיפה לבנה של כלה, ללא שרוולים. קצת מוגזם, כי לא היה כזה חם, אבל שיהיה. החתונה הייתה חילונית, ללא רב, כי לא היינו ממש דתיים. אני ו-מ' הזמנו צלם שיצלם במצלמה ממש חדישה ונדירה (בכל זאת, שנת 1989, אז הכל באופו יחסי) כדי שהילדים שלנו יוכלו לראות איך נראה יום חתונתנו. הכל הלך טוב, ובאותו יום הייתי מאושר.

ידעתי שאני עומד בקרוב לעזוב את בלארוס ולעלות לארץ. כבר שם עבדתי בדפוס, אז לפני שנפרדתי מארץ הולדתי, הלכתי בין היתר לבקר בבית הדפוס, להגיד שלום ולהודיע על עזיבתי.

אני על המטוס לארץ ישראל. מ' כבר בהיריון. כנראה שזו תהיה בת, אבל עדיין לא בטוחים. אני מלא חששות. אומרים במטוס שבנתב"ג יש 30 מעלות בחוץ. שרב. אני מוריד את השכבות שעוד היו לי. כשאני יורד, בנוסף לחום, נורא מלוכלך כאן בארץ. ברוסיה הכל מצוחצח, נקי ומסודר. אבל טוב, לפחות כאן אין שילטון קומוניסטי, ויש לארץ הזו יותר מה להציע לנו, מאשר חלב, ביצים, לחם ודברים בסיסיים.

בשנים הראשונות שלי בארץ, בין השאר, למדתי באולפן. זה היה ממש קשה. מ' הייתה יותר טובה.
עשיתי גם מילואים, כי רצו שאתרום קצת לצבא הישראלי. כשחייתי ברוסיה שירתתי בצבא, אבל בצבא האדום, ושם עזרתי לבסיס בנושא הניווט.

וזהו, נראה לי.

***

ובכן, מה שקראתם עכשיו היה ניסיון עלוב שלי לכתוב ביוגרפיה של אבא שלי, המסופרת מנקודת מבטו בגוף ראשון, אך שנכתבת על ידי בנו - כלומר, אני.

וכמו שבטח ראיתם, אני לא יודע עליו מי יודע מה. אם הייתי מעלה את זה על הדפוס, זה היה בקושי ממלא עמוד שלם, אולי עשר עמודים כולל ההקדשה, התודות, תוכן העיניינים, התקציר והשבחים שקיבל הספר מאנשים מנומסים ונחמדים במיוחד שריחמו עליי או משהו כזה.

אבל כאן - בביוגרפיה של יוסף טומי לפיד, המסופרת מנקודת מבטו בגוף ראשון, ונכתבה על ידי בנו יאיר לפיד - כאן יש 400 ומשהו עמודים. זה מטורף!

ועוד בכזו אוטנטיות הוא עשה את זה. לרגעים ממש הרגשתי כאילו אני קורא ספר של טומי, ולא של יאיר. אבל אז קלטתי שטומי כבר לא נמצא בין החיים. יאיר ממש העלה אותו מהמתים!

האמת היא שלא ידעתי הרבה על טומי. כל מה שידעתי, זה שהוא היה פוליטיקאי, אולי גם קצת עיתונאי, ניצול שואה שהפסיק להאמין באלוהים בעיקבות מה שראה שם. הספר הזה באמת נתן לי הרבה מידע מעניין עליו, מה שנקרא: "מאחורי הקלעים של כל מה שידעתי עליו לפני הקריאה".

יאיר לפיד יודע להתנסח בצורה מופתית, כהרגלו. טומי לפיד הוא אדם שעבר הרבה בחיים ושיש לו לא מעט לספר. וביחד, מדובר בשילוב מנצח.

אפשר לחלק את הספר לשלושה חלקים:
חלק ראשון - הילדות בנובי סאד שביוגוסלביה
חלק שני - העלייה לארץ וההתקלאמות
חלק שלישי - ההתפרסמות וההפיכה לאיש ציבור

את החלק אהבתי הכי הרבה - 5 כוכבים
את החלק השני הכי פחות אהבתי - 3 כוכבים
את החלק השלישי אני מדרג איפושהו באמצע - 4 כוכבים. אולי קצת יותר קרוב ל-5 (בעיקר בגלל הסוף, ומישפט המחץ שסוגר אותו)
וביחד - 4 כוכבים, אולי 4 וחצי.

כן, כי יש רגעים כאלה שיאיר לפיד נסחף קצת עם הכתיבה ועם אהבתו העזה לאביו ותחושת השליחות וכותב יותר מדי על דברים שאפשר לקצר בהן. ולפעמים גם יש תחושה שאולי יאיר קצת כותב קטעים שאולי לא באמת קרו ודוחף אותם לספר... אבל בסך הכל זהו ספר חשוב על בן אדם חשוב שנהניתי להכיר אותו ולקרוא עליו, ובעיקר אהבתי את הרעיון הגאוני של לכתוב ביוגרפיה על מישהו אחר, אבל מנקודת מבטו של אותו מישהו. אז שאפו ענקי על זה.

מומלץ בחום.




(נקודה למחשבה: אם יוסף טומי לפיד היה בחיים, והוא היה קורא את הספר - איך לדעתכם הייתה נראית הסקירה שלו עליו? האם הייתה חיובית, או שמא שלילית? כי מצד אחד, זה הבן שלו, והוא יודע על אבא שלו כל כך הרבה אז זו גאווה ענקית. אבל מצד שני, יכול להיות שטומי לא היה רוצה שיכתבו אודותיו כל כך הרבה פרטים, שחלקם מאוד אישיים, או לפחות ללא רשות, ואולי גם אם יש קטעים שלא באמת קרו אז זה בטח לא היה ממש נעים לאבא לקרוא את אותם קטעים מומצאים. כמו שאמרתי, נקודה למחשבה.)

לפני 9 שנים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
זיכרונות אחרי מותי

זיכרונות אחרי מותי

יאיר לפיד

זוהי ביוגרפיה של טומי לפיד, שנכתבה אחרי מותו ע"י יאיר לפיד.

הדברים נכתבו כאילו זו אוטוביוגרפיה שטומי לפיד מספר על עצמו, מנקודת מבט של אדם שמת ומספר על המתרחש. דוגמה מהספר: "אינני סובל מצניעות מופרזת, אבל לא הייתי טורח על הספר הזה אילולא התרשמתי כל כך מלווייתי. היא היתה ללא ספק הצלחה מסחררת. ראש הממשלה בכה על קברי, מאות אנשים הצטופפו במעברים, וכמובן שהצלחתי לעורר שערורייה אחת אחרונה בכך שלראשונה בתולדות המדינה נקבר אדם קבורה חילונית בבית קברות אורתודקסי."

כמובן שזו ביוגרפיה אוהדת, וללא ביקורת.

הכתיבה קולחת, עם הומור – אין ספק שיאיר לפיד יודע לכתוב יפה.

הביוגרפיה עצמה די מעניינת: מילדות בסרביה והונגריה, דרך הגטו בבודפשט, העלייה לארץ, הכתיבה במעריב, החיים הפוליטיים.

את הספר קראתי אחרי טיול של שבוע בבודפשט, כשיאיר לפיד נהיה ראש הממשלה.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•יוסי
זיכרונות אחרי מותי

זיכרונות אחרי מותי

יאיר לפיד

בילדותי, כשהעולם היה שחור - לבן, טומי לפיד היה מ'הרשעים'.
גם כשכבר החל להישפך קצת צבע לתמונת העולם שלי, טומי לפיד לא היה ברשימת החנינות שהייתי מחלק ליושבי הגיהינום אם היו לי קשרים עם המלאך האחראי.
עד ששבת אחת מצאתי את הספר בבית.
במהלך השבת נחשפה לפני דמות שונה מאד מה'עוכר ישראל' שנצטייר בדמיוני כל שנות ילדותי.
גיליתי שטומי היה יהודי חם, עם זיקה עמוקה לעמו ומכורתו(גם ההיסטורית וגם הגיאוגרפית). אדם משכיל, שנון ומעניין, עם הרבה מצפון ושכל ישר.
הספר, שנכתב בידי בנו, יאיר, כתוב בצורה קולחת שנעים לקרוא, משלב אנקדוטות משובחות, וציטוטים שמעידים על אינטלקט.
לא שהייתי בוחר שינוי אילו ניתנה לי הזדמנות רטרואקטיבית, ככלל אינני מתלהב ממפלגה שהמצע שלה הוא שלילת רעיון, אבל למדתי שטומי האיש הוא הרבה יותר מטומי הפוליטיקאי, וגם הוא לא רע בכלל.

לפני 15 שנים•אחיה
זיכרונות אחרי מותי

זיכרונות אחרי מותי

יאיר לפיד

חילוקי דעות עם עצמי. זה מה שהרגשתי בסיומו של הספר הזה. כאילו פיצול האישיות הקטן שהשתלט על יאיר לפיד בשבתו כטומי לפיד, החליק החוצה מבין דפי הספר ונכנס גם אלי.

מצד אחד, בניגוד למה שכתבו אחרים, לא הצלחתי אפילו לרגע לשכוח שהכותב הוא יאיר לפיד. אותם שטיקים ואותו סגנון מוכר מטוריו בעיתון: הפאנצ' הקטן החצי מצחיק-חצי מרגש בסיומה של כל פסקה, ציטוטי ה"זה וזה אמר פעם כך וכך" המפורסמים שלו, הרגשנות העדינה והמתקתקה שעוטפת את משפטיו. הרגשתי גם קצת חוסר הקפדה בעריכה בספר הזה. פסקאות לא מושלמות. כאילו אצה למישהו הדרך להוציאו לאור.
מצד שני, תנסו אתם להיכנס לראש של אבא שלכם ולכתוב מבעד לעיניו על עצמכם, על אמא שלכם, על הילדים שלכם... מדובר בניסיון מרתק ומקורי, שמבחינה רגשית ופסיכולוגית נראה לי לא פשוט בכלל. אלמנט שמוסיף רובד נוסף של עניין לביוגרפיה הזו.

מצד אחד, הספר זורם וקל לקריאה, נבלע בתוך כמה שעות ולא משאיר בפה טעם של ספרות גדולה. מצד שני, סיימתי אותו כבר לפני שבוע וחצי ועד עכשיו לא הצלחתי להוציא מתחת ידיי סקירה ראויה שתייצג נאמנה את דעתי עליו. גם עכשיו לא.

מצד אחד הרגשתי שיש משהו יומרני, אפילו קצת מגלומני, באופן שבו דמותו של טומי לפיד מצטיירת ועולה מהספר הזה, כביכול בעיני עצמו, אבל בעצם בעיני בנו-מעריצו. "אינני סובל מצניעות מופרזת" הן המילים הראשונות ששם יאיר לפיד בפיו של אביו ומילים מדויקות יותר כנראה מעולם לא נכתבו. "תמיד ידעתי שהוא חשוב, אבל רק עכשיו אני קולטת שלא הבנתי עד כמה" אומרת אשתו בהלוויתו, והתעורר בי הרצון לבוא ולהגיד להם: "טוב, בואו לא נגזים, חבר'ה. הוא היה כולה שר משפטים באיזו מדינה קטנה... ".
מצד שני, לא יכולתי שלא להתרשם מאישיותו החזקה, ומהדרך הארוכה שעבר, מילדותו הקשה באירופה הכבושה, עד שהגיע להיות שר בממשלת ישראל. זה הביא אותי לחשוב על ההבדל הזה, המולד כנראה, בין האנשים הקטנים והפשוטים, כמוני למשל, הקמים כל בקר לעבודתם, מחתימים שעון וחוזרים הביתה לילדים ולכביסה, ובין אותם אלו שיש להם קצת יותר כישרון, קצת יותר אומץ, או אולי פשוט יותר חוצפה, והחיים שלהם נראים פחות כמו קו אוטובוס מנומנם, ויותר כמו רכבת הרים מרגשת. יש לי חשד שכולנו, בסתר ליבנו, מאמינים עד גיל מסוים (מי יותר, מי פחות...) שאנחנו מיוחדים ונועדנו לגדולות, אבל רובנו, בסופו של דבר, מוצאים את עצמנו מובלים על ידי ההזדמנויות שנקרות על דרכנו, ובשלב כלשהו, עולים על מסלול צר כלשהו, שהחיים ייעדו לנו. אצל אנשים כמו טומי לפיד, זה פשוט עובד אחרת. הם לא מפסיקים לנסות.

לפעמים זה מעייף רק להסתכל עליהם. אחד הקטעים שנגעו לליבי באופן מיוחד הוא הפתק הקטן שהשאירה שולמית לפיד לבעלה הפעלתן: "טומי, הנה לוח הזמנים שלנו להשבוע: יום ראשון – קישונים. יום שני - הצגה ואחר כך בית קפה. יום שלישי – תלמי, עם משפחת בונים. יום רביעי – הפעם הקישונים אצלנו, יחד עם מרגלית והאולמרטים. יום חמישי – אופרה. יום שישי – ארוחת ערב משפחתית ואז חברים באים אלינו. שבת – ארוחת ערב אצל דוש וטובה, עם גדעון סאמט. אני יודעת שאתה איש רעים להתרועע, אבל איני יכולה לעמוד בקצב שלך. הצילו. שולה".
כל כך הזדהיתי איתה. אני, תנו לי רק להתכרבל מתחת לשמיכה כל ערב עם הספר שלי ועזבו אותי מכל האולמרטים שבעולם. אבל מצד שני, עלי כנראה אף אחד כבר לא יכתוב שום ספר, לא בגוף ראשון ולא בגוף שלישי...

בקיצור, הסתבכתי עם עצמי לגבי הספר הזה. אני רק יודעת דבר אחד: סיימתי אותו שטופת דמעות ועם רצון מוזר לחבק את יאיר לפיד ואולי אפילו לשלשל איזה פתק קטן לקלפי עם השם שלו (ויש לי חשד כבד שזה לא ממש במקרה...).

אני חושבת שכדאי לקרוא.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•קוראת הכל
זיכרונות אחרי מותי

זיכרונות אחרי מותי

יאיר לפיד

אני שוכבת על ערסל בבוליביה ולא מצליחה לעשות דבר, לתקשר עם עוברים ושבים, לתכנן תכניות או להתנתק מהמחשבות על החיים הרב גוניים, על הטיפוס האקסצנטרי שאת השפעתו על תחומיו הפורמלים- עיתונות ופוליטיקה, כבר הכרנו בגדול (רק בגדול), אבל את הקסם בכל הנישות האחרות בחיים של טומי לפיד- זוגיות מעוררת קנאה עם שולה, חברות אמת עם אולמרט/קישון/פורז/ועוד ועוד ועוד, הומור סרקסטי וקולח, מוח קודח, חמלה, אנושיות, ציונות, אמונה ואי אמונה, היכולת להיות גם וגם, הכל באותו מימד ובאותו אדם קולוסלי, יבין רק האדם שיבחר לעלעל בין השורות שנכתבו באופן מופתי על ידי יאיר לפיד, שרק תיתן לו קולמוס והוא כבר יעשה את העבודה.. הספר מציע הרבה מעבר לביוגרפיה, אך על הקורא להצטייד בסבלנות כשל קורא ביוגרפיה בשל כל הדקויות שנכתבות בפרוטרוט בכל פרק בחייו של הגיבור (שגם הן בחיים כמו בחיים, לא תמיד מעוררות עניין רב). הכרך מכיל קטעים עוצרי נשימה, חלקם פורסמו בעבר, חלקם נגלים רק בספר. בכל מספר עמודים אתה מוצא עצמך שוב, מבולבל ונזכר שיאיר הוא הכותב ולא טומי על עצמו בגוף ראשון, הבינה והיידע הכללי מוסיפים הרבה אינפורמציה לראש וההשתפכות הבלתי מרוסנת של כל התחושות חיברה אותי מאד לספר וגרמה לי להבין דבר מה על העולם שלי. בכל פעם שחלף עובר אורח כזה או אחר וביקש להחליף עימי את הספר, כמקובל בטיול- מחליפים ספרים לצמיתות, שקלתי את הבקשה בכובד ראש ואיכשהו שום ספר לא הגיע לרמה של ״זכרונות אחרי מותי״, חרף כל ההצעות, ההחלטה שלי הייתה לדחות את כולן כדי לקרוא את הספר שוב..

לפני 13 שנים•
★★★★★
•סתיו :)
זיכרונות אחרי מותי

זיכרונות אחרי מותי

יאיר לפיד

אני הצבעתי לטומי לפיד. נראה לי פעמיים אפילו.
היה לי מאוד מעניין לקרוא את סיפור חייו גם אם מסופר מנוקדת ראות מאוד לא אובייקטיבית ומהעיניים הכי אוהבות שיש: של הבן שלו.
לא שהיה ספק למישהו אבל יאיר לפיד חשב שאבא שלו מושלם כנראה.
ספק אם טומי לפיד עצמו היה כותב בכזו אהבה עצמית את הביוגרפיה של עצמו.

לא נורא. יאיר לפיד כותב מאוד יפה ואי אפשר להאשים אותו שהעריץ את אבא שלו. היו תקופות שגם אני.

טומי לפיד תמיד אמר שאין אלוהים. לו באמת לא היה... הוא לא ראה אף אחד ממטר!!
מצאתי את עצמי בספר צוחקת המון בקול רם, שומעת את המבטא ההונגרי שלו יורד על כולם וזורק להם את האמת הכואבת (והמצחיקה עד דמעות )בפרצוף.הוא היה ציניקן גדול ולרוב האנשים קשה להתמודד עם זה.

אבל רוב הדמעות ירדו כשהספר נגמר.הסוף כאן הוא לא הפתעה. אתה יודע מה הולך להגיע ועדיין ממאן להיפרד.
תמיד היתה לי פינה חמה ליאיר לפיד (טוב נו... לאיזו בחורה אין?) אבל עכשיו זה כבר חדר שלם...
לא קראתי יותר מידי מהספרים שלו האחרים אבל הטורים שלו בעיתון מעולים וכך גם הספר הזה. יאיר לפיד לא צריך להמציא סיפורים ולהשתדל יותר מידי - המציאות מוציאה את זה הכי טוב ממנו.הוא מוכשר. נקודה.

התרגשתי, נהנתי והשכלתי מהספר הזה - הכל באותה מידה.
מומלץ בחום!!!!

לפני 14 שנים•
★★★★★
•אוהבת לקרוא