אחד הדברים שאני אוהבת בספרים עבי-כרס, הוא האפשרות להתמכר למקומות, לסביבה, לתחושות וכמובן לדמויות, להכיר אותן באמת.
עברתי חוויה מאוד חזקה עם הספר הזה ואחת המעלות הגדולות ביותר של וואלי לאמב בספר הזה, לדעתי, היא שהצליח לגרום לקוראת, אישה צעירה (אני), להזדהות עד-כדי-דמעות עם הדמות הראשית בספר, שהיא בעצם זכר בשנות הארבעים לחייו.
עם המון המון רקע וחיים מסביב, מעביר לנו הסופר את סיפור חייהם מילדות עד בגרות של שני אחים תאומים זהים, האח הכביכול חזק, דומיניק שמספר לנו את הסיפור מנקודת מבטו, והתאום תומאס, האח החולה, הסכיזופרן.
מעבר לסיפור הראשי והמדהים (חוויה לא קלה להכנס לראשו של סכיזופרן ולאמב מעביר אותה בצורה מדהימה בעיניי), מסופר גם על חייו של דומיניק, ולקראת אמצע הספר נכנס עוד סיפור רקע על משפחתם של האחים, שבהתחלה מרגיש מיותר, אבל אח"כ ממגנט כמעט כמו הסיפור ה"מקורי".
ספר מדהים, קשה להניח מהיד, מעביר צמרמורת ולעיתים קצת קשה אבל בעיקר מומלץ מאוד!
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
