קרלוס רואיס סאפון הוא סופר טוב, על זה אין ויכוח.
הוא יודע לכתוב בהומור, לתאר תחושות, סביבה, ריחות, מראות, ולגרום לקורא להרגיש כחלק מהספר, אבל זה לא מספיק כדי ליצור ספר מעולה.
אחרי ספר אחד מוצלח ומרגש, הגעתי עם המון ציפיות לקריאת משחקו של המלאך, וכנראה זו הייתה הטעות שלי.
כמו שכבר נאמר, ההרגשה היא פשוט של מיחזור.
לאחר הספר הראשון, צלה של הרוח, ניסו להמשיך ולרכב על הצלחתו ולהוציא ספר עם אותה נוסחא בדיוק.
עיר אפופת צללים, בית קברות לספרים ישנים, אהבה לא ממומשת, סכנה, מיסתורין ומוות, מה שכשלעצמו נשמע מתכון לספר מנצח, אבל אחד. אחרי הפעם הראשונה זה ממצה את עצמו.
הספרים כל כך דומים עד שלרגעים הרגשתי שהתבלבלתי, ובטעות אני קוראת את הראשון שוב, עד שנזכרתי שלגיבור קוראים דויד, לא דניאל ושאין את אותה התרגשות ומתח כמו בקריאת הראשון.
סיימתי את הספר (ולקח לי זמן, כי הוא פשוט לא זרם לי תמיד) עם הרגשת פספוס קלה והחמצה. הרגשה שקריאת צלה של הרוח פעם נוספת תהיה יותר מהנה.
אבל אולי זו הבעיה היחידה של הספר, שהוא יצא לאור לאחר צלה של הרוח.

אני לא יכולה להגיד שסבלתי מהספר, הוא מעניין ומסתורי, מוזר ושונה לעיתים וזה מה שמייחד את הכתיבה של קרלוס.
אהבתי את הקריצות למציאות, כמו אזכור תקוות גדולות, והקישור שמגלים בסוף הספר לאחת הדמויות מצלה של הרוח (שלא אציין כדי למנוע ספויילרים).
ובכללי, הוא לא בזבוז זמן מוחלט.

כשמו כן הוא, ספר-מאהב.
ספר אפוף קסם ושונה.
הלך איתי לכל מקום, נקרא במשך כל היום, בתחנת האוטובוס, גם באוטובוס עצמו, בלילה במיטה. אי אפשר להניח, ממכר.
מלא בהכל מהכל, הפשטות והסיבוך, הדמה והשוני. מטיח אמת מזעזעת לעיתים.
מכניס אותנו ללבה של משפחה ישראלית פשוטה ומתוסבכת.
תאור העולם מעיניה של ודוצ'ה נפלא ומשעשע.

אהבה וגאווה (או בתרגומו המחודש והמדוייק יותר גאווה ודעה קדומה) מעביר לנו בצורה קסומה עולם רומנטי וישן.
דמויות מאופקות ומנומסות, שידוכים, תככים, אהבה, ופירוד.
ספר בקצב איטי, שבונה לנו בהדרגה את הרצון לאהבה שתתממש, עד לרגעי השיא, והרצון להמשיך איתן הלאה גם כשהספר נגמר.
עם דמויות עמוקות שמלוות בדיאלוגים חדים, מעבירה לנו ג'יין אוסטן כמה מסרים חשובים ומוכיחה לנו כמה דעה קדומה יכולה לשנות.

"הרהר בעבר רק במידה שהזכרונות גורמים לך עונג".
בהחלט מענג.

אחד הדברים שאני אוהבת בספרים עבי-כרס, הוא האפשרות להתמכר למקומות, לסביבה, לתחושות וכמובן לדמויות, להכיר אותן באמת.
עברתי חוויה מאוד חזקה עם הספר הזה ואחת המעלות הגדולות ביותר של וואלי לאמב בספר הזה, לדעתי, היא שהצליח לגרום לקוראת, אישה צעירה (אני), להזדהות עד-כדי-דמעות עם הדמות הראשית בספר, שהיא בעצם זכר בשנות הארבעים לחייו.
עם המון המון רקע וחיים מסביב, מעביר לנו הסופר את סיפור חייהם מילדות עד בגרות של שני אחים תאומים זהים, האח הכביכול חזק, דומיניק שמספר לנו את הסיפור מנקודת מבטו, והתאום תומאס, האח החולה, הסכיזופרן.
מעבר לסיפור הראשי והמדהים (חוויה לא קלה להכנס לראשו של סכיזופרן ולאמב מעביר אותה בצורה מדהימה בעיניי), מסופר גם על חייו של דומיניק, ולקראת אמצע הספר נכנס עוד סיפור רקע על משפחתם של האחים, שבהתחלה מרגיש מיותר, אבל אח"כ ממגנט כמעט כמו הסיפור ה"מקורי".
ספר מדהים, קשה להניח מהיד, מעביר צמרמורת ולעיתים קצת קשה אבל בעיקר מומלץ מאוד!

שונה וחמוד.

קובץ סיפורים קטן מעורר מחשבה ומרגש.
סיפורים דמיוניים והזויים, דמויות שנונות ומיוחדות.
הכי נהניתי מ"סיפור על נהג אוטובוס שרצה להיות אלוהים" מצחיק ומרגש
וכמובן מ"הקייטנה של קנלר" המופרע.
בקיצור, ספרון קטן ונחמד, 100 עמודים של כיף, לא תתאכזבו.

כשניגשתי לספר לא ידעתי למה לצפות.
זו הפעם הראשונה שאני קוראת ספר של קינג או אחד מסוג כזה בכלל.
ובמזל, באתי עם ראש פתוח, ונשאבתי לעולם שונה ומוזר, נסחפתי לתוך העל-טבעי.
לא חשבתי אי פעם שספר יגרום לי לפחד, אבל אתוודה ואומר שהיו רגעים שהספר העביר בי חלחלה ורתיעה, ובחלקו הרגשתי ממש כחלק מהעלילה. הכתיבה והתיאור גרמו לי להרגיש כאילו אני שומעת את רשרוש הצדפים, רואה את אדגר מצייר, מרגישה את חמימות השקיעה על החוף וחווה עוד דברים מבעיתים שלא אציין למניעת ספויילרים. 
מי שמחפש ריאליזם, לא ימצא אותו כאן. אבל למי שמסתדר עם דמיון מפותח יהנה מהספר מאוד.

מיוחד. מיוחד. מיוחד.
בהתחלה נראה מוזר, אתה לא מבין לאן נכנסת, מה בעצם רוצים ממני?
ככל שנכנסים לתוכו, הספר נהיה יותר שונה ומסקרן, מעלה תהיות יום-יומיות בצורה אחרת ומעניינת, וגורם לך לחשוב על הדברים שמעבר.
ספר מקסים ומומלץ.

ספר נחמד, מזכיר במבנה את צופן דה וינצ'י, אבל עדיין מרתק מאוד.
יש בו המון מידע שנחמד לקרוא ולדעת, והמון צפנים ודברים נסתרים שמגניב לגלות.
ודווקא ברגע שהאמנתי שהנה, הדבר הצפוי קרה, משהו אחר הפתיע.
בסופו של דבר... נהניתי ממנו.