איזה ספר.
יצא לי לקרוא אותו על רקע החודשים האחרונים, אלו המדממים.
ולמרות שאין בו מלחמה, הוא התאים לחודשים האלו כמו כפפה ליד, כי המלחמה נוכחת בכל דף ודף שלו.
בימים האחרונים, אחרי שסיימתי אותו, אני לא מפסיק להתפעל - כי לדעתי הוא טוב יותר מהספר
שעליו תהילתו העולמית של רמרק - "במערב אין כל חדש".
לא שמעתי מעודי על "שער הנצחון", להבדיל מאחיו המפורסם שאותו קראתי כמה פעמים במהלך חיי, כדי
לגלות בכל פעם זוויות אחרות וטפחים אחרים שלו.
את הזהב הזה מצאתי במכרות הזהב הידועים יותר בתור מדפי הספרים בתחנות רכבת ישראל.
שם, בין ערימות הזבל הידועות יותר בשם "ספרי המאה ה-21", ניתן למצוא עדיין פנינים, זהב ויהלומים ממאות אחרות.
כאמור, השוני הגדול בין "שער הנצחון" לבין "במערב אין כל חדש" הוא שהמפורסם מתאר את המלחמה (מלחמת העולם הראשונה)
מתוך הקרביים שלה, בעוד הפחות מפורסם מתאר את הזמן בו הולך העולם לקראת מלחמה אחרת (מלחמת העולם השנייה)
אבל מה שמשותף מאוד לשני הספרים וכאמור, לדעתי אפילו טוב יותר בספר הזה - היא יכולת התיאור של רמרק
את הנפש האנושית, את הפחדים, התשוקות, הבריחות, ההדחקות.
אין מה לעשות - כשאתה יודע את העבודה, אתה יודע אותה. רמרק מצליח לתאר בצורה מופלאה
את האפילה ההולכת ויורדת על אירופה ועל העולם ובמקביל את האפילה השוררת במעמקי הנפש האנושית.
ספר חובה למי שאוהב לקרוא ויודע לקרוא.

"הסובלנות היא בתו של הספק". מאד אהבתי את הסקירות כאן של yaelhar, ומחשבות. אריך מריה רמרק כתב את הספר בשעה שהנאצים עצרו את אחותו וערפו את ראשה באשמת אמירת דבר ביקורת על המשטר. הם רדפו אותה כי לא הצליחו להגיע אליו. הם שרפו את כתביו המוקדמים (׳במערב אין כל חדש׳ כמובן). הוא עצמו, אבל, מיהר לנטוש את גרמניה שנים קודם, כבר בשבוע בו היטלר הושבע והקים ממשלה. הרמן גרינג פנה אליו והזמין אותו לשוב למולדת, הוא סירב, מה שהעמיק את תחושת ההשפלה ואת חיפוש הנקמה מצד המשטר. כמובן, גם 280 אלף מיהודי גרמניה, יותר ממחצית הקהילה, עזבו עד פרוץ המלחמה, כי הבינו שהאדמה רועדת, לפעמים רואים בעיניים פקוחות. אריך מריה רמרק גלה תחילה לשוויץ (עם חברים גולים, בהם תומאס מאן), ומ-1939 המריא להוליווד (וגם בה, הוקף גולים, למשל ברטולט ברכט). ב״שער הניצחון״ גיבורו הוא רופא גרמני שגולה בצרפת, פליט ללא מסמכים.
אהבתי בעיקר לקרוא את פריז דקדנטית, לילה לפני מלחמת עולם. הכתיבה יפה, חכמה וקולחת, מלאת ההומאניות והפציפיזם שמתארת yaelhar. הוא מתריס בנו אבל, שנהיה משוחררים רק כאשר לא תהיה לנו כל מטרה בחיים. איך אפשר?
שלוש שנים מאוחר יותר הפך לסרט הוליוודי עם אינגרד ברגמן. מצד שני, כמו שמחשבות תיאר, הספר עצמו טבול בתחושת פילם-נואר.

"...חובתנו", הוא אומר, "לנהוג ידידות בבני אדם כאשר אנו יכולים - כי בימי חיינו עוד נעולל כהנה וכהנה עוולות..." הסיפור המתרחש בפאריז ב 1938 עוסק בראוויק, שאין זה שמו האמיתי, פליט שנמלט מגרמניה הנאצית, רופא מנתח מוכשר החי ללא תעודות בפאריס. הוא מנתח עבור רופאים צרפתיים, מקבל עבור עבודתו עשירית מהמחיר שמרוויח הרופא בעל הקליניקה. הוא חי במלון פשוט, שבעלת המלון "מסתדרת" לא לדווח על הפליטים שהיא מאכסנת, אינו דורש מהחיים יותר ממה שהוא מקבל וממשיך לשמור על אנושיות וחמלה גם בתנאים הארעיים בהם הוא חי.

הספר כתוב נפלא. הכתיבה מלאת חיים, דרמטית והדמויות (בספר הזה ובאחרים שלו שקראתי) מבטאות היטב את השקפת עולמו ההומנית והפציפיסטית של הסופר. הוא אינו אונס את הסיפור להתאים לרעיונותיו, הוא מצליח לעצב דמויות משכנעות להפליא, אנשים בשר ודם, המתנהגים כמו שאנחנו מצפים מאנשים להתנהג: הם אוהבים, מקנאים, שונאים, פוחדים ומתייאשים, ואפילו רוצחים... וכשקוראים את הספר מאמינים לו לגמרי. הוא מתאר את האווירה הקדחתנית ששררה בפאריס שלפני המלחמה שכולם ציפו שתפרוץ, את הצרפתים - חלקם שונאי זרים, מנצלים את הפליטים חסרי ההגנה ומתעמרים בהם, חלקם נדיבים ומנסים לסייע, את האווירה הקוסמופוליטית בעיר שאיכלסה רבבות בני לאומים שונים שכל אחד מהם נמלט בארצו מדיכוי ועינויים.

מריה רימרק נפצע ועוטר במלחמת העולם הראשונה, שם גם גיבש אידיאולוגיה פציפיסטית. פציפיזם היה כמובן סמרטוט אדום לפני הנאצים הלאומנים, הסרט "במערב אין כל חדש" נאסר להקרנה בגרמניה, וב 1933 אסרו הנאצים על הוצאת ספריו, ושרפו אותם. הוא עזב את גרמניה בתחילת שנות השלושים של המאה הקודמת וחי בשוויץ ובארה"ב.

קראתי את הספר הזה מזמן בתרגום אחר. מישהו הזכיר אותו פה לא מזמן, מה שגרם לי להשיגו ולקרוא אותו שנית. בניגוד להרבה ספרים שנכתבו באותה תקופה - הוא יצא לאור ב 1946 - הוא אינו אנכרוניסטי בשום מובן. למעשה השתאיתי ממידת המודרניות שלו - בגישה לחיים, ביחסי גברים-נשים, בתאור הדמויות. התמונה שהוא מעלה היא אותנטית ואמינה. קראתי, הזדהיתי ונעצבתי מאד. זה הוא שאמר "במערב אין כל חדש". ובאמת אין כל חדש, ומה שהיה הוא שיהיה.

מתי שאני קורא ספרים כמו זה אני תמיד שואל את עצמי אם לפני שיבוא משהו גדול פה איפה שאני חי אני יהיה מהאנשים ששמו לב לזה כבר מתי שזה התחיל לקרות או שאני כמו הרוב ישים לב רק מתי שיהיה מאוחר. אין הרבה אנשים שיש להם החוש ריח להבין לאיפה המדינה שלהם הולכת. אני חושב זה בגלל שאנשים רוצים בלב שלהם שיהיה טוב ומפחדים על הרע. נגיד פה עם כל הבלאגן שיש עכשיו עם הבחירות וכל זה אתה יכול לחשוב שבספרי היסטוריה של הזמנים שיבואו יגידו שב-2019 כבר היו הסימנים של נגיד המלחמת יהודים שתהיה אולי. אבל גם אתה יכול לחשוב שזה שטויות וסתם פוליטיקה ובסוף זה יהיה סתם משהו שעובר ושוכחים ממנו. 

הסופר כתב את הספר הזה אחרי שהיתה מלחמת העולם השניה אבל הוא מדבר על הזמנים שלפני המלחמה על איך חיו אנשים שברחו מגרמניה ובאו בפריז. דוקא הגיבור של הספר לא יהודי. זה רופא גרמני שבורח כי הוא נגד הנאצים והוא חי בפריז בלי ניירות וכל הגישה שלו זה לא להשאיר סימנים ולא להיקשר בשום דבר כי אין טעם לעשות את זה והדבר הכי טוב שיכול לקרות איתך זה שלא ישימו אליך לב ושאתה תצליח לחיות. בגרמניה הוא היה רופא גדול אבל בגלל שאין לו ניירות הוא עובד בשביל רופאים אחרים בלי שאפילו אלה שהוא מנתח אותם יודעים שזה הוא. 

הוא אחד שמרגיש מה הולך לבוא. אחד כזה מתי שהוא חי בעולם של רוב האנשים יעני אלה שלא אכפת להם או אלה שחושבים תמיד שבסוף יהיה בסדר זה נותן לך להרגיש חזק את ההבדל שיש בין שני הדברים האלה. בין אמונה לאין אמונה ובין שיש מטרות לשאין מטרות. גם בין אנשים שרואים מול העיניים שלהם רק בני אדם לאנשים שמסתכלים על הדת והניירות והבגדים והצורה הכל חוץ מהבן אדם עצמו שארוז בפנים. אני חושב פה על אלה שאומרים שהולך להיות פה דברים לא טובים איתנו ויש הרבה שאומרים שהם מגזימים אבל איך אפשר לדעת? אני חושב שמה שיוצא מזה זה שאתה צריך לזכור כל הזמן שהכל יכול ללכת גם בכיוון הגרוע (מה שלפי דעתך זה הגרוע) ובשביל זה אסור לך להגיד לא נורא על דברים שמפריעים לך. אתה חייב לעשות מה שאתה יכול בשביל שלא יקרה מה שאתה מפחד ממנו. או שתברח. הבעיה זה גם לדעת מתי צריך לברוח. 

אני אומר את זה בגלל שאני האמת דואג על מה שהולך פה. אני חושב שהשנאה של האנשים ממש גדולה וכל אחד שאומר משהו שבא לא טוב אצל האנשים מהממשלה ישר אומרים עליו שהוא בוגד או עוכר ישראל ואני פוגש אנשים עם כל מיני דעות. אני אומר עליהם שאף אחד לא עוכר ישראל. כל האנשים כולל היהודים וכולל הערבים פה אומרים מה שהם חושבים בגלל שאכפת להם על המדינה והיו רוצים שיחיו בשקט עם כלכלה כמו שצריך ובריאות כמו שצריך. וזה צריך להיות בחינוך (קודם כל של כל אלה מהממשלה) שלא יגידו עוכרי ישראל שככה הם מגדילים את השנאה ורק עושים שיהיה יותר גרוע.

האם אפשר לכנות ספר פילם נואר? זו התחושה כשקוראים את הספר הזה, המתרחש בפריז, בתקופה טעונה של טרום מלחמה, ממש חודשים לפני ספטמבר 1939, כשאירופה על סף המלחמה העולמית השניה. שחוק ובכי מעורבים יחדיו, בעיקר שחוק, כי אכול ושתו, מחר ממילא נמות. פריז לוגמת עצמה למוות בשפע אלכוהול, חוגגת וזוהרת כנגד הבטחות השלום של היטלר וההבטחות הריקניות של צ'מברליין, שהכל יהיה בסדר.
ראוויק (שם בדוי) הוא פליט גרמני, רופא החי בפריז ללא תעודות המעידות על מוצאו, שמו ועיסוקו. הוא רופא מצוין ועובד בבית החולים של אחד צרפתי ובר. ובר מוכן להעסיקו בשל היותו רופא מעולה וקר רוח. הסידור בין שניהם עובד ללא דופי, לרווחת כל הצדדים.
ערב אחד פוגש ראוויק ברחוב בג'ואן מאדו, שאת שמה הוא לא יודע באותו רגע וזה גם לא משנה. היא נראית כאחת הזקוקה לעזרה ומתברר שבעלה מת זה עתה במלון בו לנו. מפה לשם, ג'ואן הופכת אט אט לאהובתו של ראוויק. היא גרה בינתיים במלון והוא במלון פליטים אחר, סמוך לשער הניצחון. תחושת הפליטות והתלישות היא של שניהם. ראוויק מקרב ומרחיק אותה ממנו בעת ובעונה אחת. שום דבר של קבע אין הוא סובל כל עוד מעמדו כפליט ומעמד אירופה על סף תהום.
מעגל אחר ההולך ונרקם בספר הוא גילויו המקרי של האקה, גרמני מהגסטאפו, אחד ממעניו הרצחניים של ראוויק בעבר. הם יפגשו יום אחד, האקה לא יזהה את ראוויק, אבל כן יזהה בו גרמני לשעבר ויתיידד עמו במטרה להוציא ממנו מידע על מבוקשים המסתובבים בצרפת. ההזדמנות לנקמה בוא תבוא.
אם רמרק רצה לתת לנו תחושה שהספר מדבר קודם על נקמה, רצונו לא בא על מקומו. זהו חלק קטן וזניח בספר. המעגל הגדול יותר של אהבה-דחייה הוא העיקרי וגם הוא צונח אל סיום סתמי לגמרי, לא מרגש, לא מטלטל ולמעשה לא כלום.
חבל.
הספר עמוס בתובנות: "אמונה עושה את האדם בקלות לקנאי חשוך. זו הסיבה שכל הדתות תבעו מחיר דמים יקר". דוגמה מקרית.
ההתחלה מבטיחה. פריז האפרורית אך הזוהרת, סתירה נוצצת בעצמה, משמשת כרקע לארעיות האנושית המתגעשת על אירופה. המלון בו ראוויק גר, האינטרנאציונאל, עמוס פליטים. כל אחד מהם סיפור בין אם הוא יהודי, גרמני, צ'כי או רוסי. כולם קורבנות הנאצים, כולם תאבי חיים, כולם לא חוקיים. ראוויק מצליח להשתלב כרופא, שב ומסתבך עם המשטרה, השבה ומגלה אותו לכמה חודשים אל מחוץ למדינה. ההמשך עם האהבה הפורחת של ג'ואן מאדו מבטיח גם הוא. אלא שהספר שוקע לתוך אבק, חוסר כיוון ולהג בלתי נגמר. הדיאלוגים בלתי נסבלים, אולי בשל תרגום בלתי נסבל, תעתיק מעורר חימה בחוסר דייקנותו מצרפתית למרות שהספר מתורגם מגרמנית (שזה ממש לא תירוץ. תמיד אפשר להעזר במתרגם מצרפתית לשמות רחובות ומקומות).
אמנם תחושת הפילם נואר נשמרת עד הסוף, מעגל אחד נסגר די בפשטות וסתמיות וגם השני נסגר שלא בחכמה רבה. רמרק עשה לו שם בספר הלהגני והבלתי מעניין כלל "במערב אין כל חדש" וכאן הספר קריא יותר ומבטיח יותר בשל היותו בעל עלילה סבירה, מיקום נוצץ בעליל ובתקופה רועמת. הקיום של ההבטחה לא לגמרי מתקבל על הדעת. אפילו אינגריד ברגמן, שארל בויה וצ'ארלס לוטון לא הצליחו להעניק לסרט הצלחה גדולה. הניסיון לתת תחושה של איזשהו גיבור מסוג הבלש מוצל העיניים בסיוע כובע רחב תיתורה ואשה מסוג פאם פאטאל, אינו מוצלח במיוחד. כמויות האלכוהול מסוג קלוואדוס, קוניאק, שמפניה, בופונה וארמניאק אין סופיים. איך הם מצליחים לקום למחרת ללא חמרמורת מזעזעת – תעלומה.
מיטיבה לשחק פריז. עם יד אחת קשורה מאחור ושרשראות ברזל כבדות על הרגליים, פריז מעניקה תפאורה משכנעת לאירופה דקדנטית, לאכל ושתה כי מחר שוב נעשה אותו הדבר בדיוק. זו עיר המבינה את באיה, מקבלת את סטיותיהם, את החוסר בניירת המעניקה לבעליהם שם, בית, עיסוק.
למרות הכל, זהו ספר המגרה לקרוא עוד ועוד, לא ממש ברור למה במשך הקריאה ולא ברור לאחריה. אם סופר מצליח ליצור ספר שכזה, אולי זה בכל זאת משהו?

מאז שקראתי את הספר עברו כשנתיים ואני עדין חושבת על הספר מדי יום .
כתוב בצורה מופלאה,
הספר עפוף בתחושה מיוחדת אשר גורם לכל היסודות שלך להתערר.
אחד הספרים החשובים בחיי .