****


לפני כמה שנים נסעתי לבדי לחופשה באיים הקנריים. ניסיתי לשווא להימלט מגעגועיי למי ששברה את לבי כמה חודשים לפני כן, ונסיעה לאי טרופי נראתה כמו רעיון טוב.

אז לא. היא לא היתה רעיון טוב, מסתבר. הימים לא עברו, הזמן לא זז, גרמנית וספרדית עטפו אותי בבליל ההברות המעצבן שלהן, ודימיתי לראות את זו שעזבה אותי בכל בחורה שחלפה לידי. אוכל גרוע ותיירים שמנים ואדמדמים ששטפו את טנריף לא הקלו על מצוקתי, ובדידותי גברה בכל רגע. התפללתי שהשבוע יעבור כבר ואוכל לחזור ארצה ולהתפלש שוב ברחמים העצמיים שלי, רק במקום שאני אוהב, ולא בביצת הנופשונים המיוזעת הזו.

למרות זאת, בערבו של היום האחרון פגשתי במקרה בחורה גרמניה שעוד באותו לילה, בדרך-לא-דרך, מצאה את דרכה למיטתי, ומקץ מספר שעות עזבה את חדרי ועלתה על טיסה בחזרה למינכן. שכבתי על גבי בחדר, ובעודי מביט באור הבוקר שהולך ומאיר את התקרה, חשבתי על כך שאולי בפעם הראשונה בחיי (וגם האחרונה, כך נראה), אינני יודע דבר וחצי דבר על זו שחלקה את יצועי פרט לשמה הפרטי, קתרין, ולעיר מגוריה, וגם היא יודעת עליי, אם בכלל, את אותם פרטים בדיוק. בלי שמות משפחה, כמו רוצחים שכירים. שמחתי. היה בזה משהו, באינטימיות לרגע הזו שאין לה שום סיכוי להמשך ולהסתבכות, שהתאים לי בדיוק. no strings attached.

חזרתי הביתה והמשכתי בחיי, אם אפשר היה לקרוא להם חיים. לימודים, הגשות, עבודה, געגועים לאותה אחת. על קתרין כמעט שלא חשבתי.

כמה חודשים אחר כך, קיבלתי לפתע מכתב מקתרין, מה שהיה מפתיע מאוד בעיקר בשל העובדה שלא היתה שום דרך שיכולתי לחשוב עליה שהיא תדע מי אני ואיך למצוא אותי. הסתבר שמהרגע שחזרה הביתה, היא התחקתה אחרי כל קצה חוט כדי לברר את שם המשפחה שלי, ובעזרת קולגה לעבודה שיצאה בעבר עם בחור ישראלי, היא הצליחה, תוך זמן קצר יחסית, לעלות על עקבותיי. זה היה יכול להיות נחמד מאוד אילו לא תייגתי את כל העניין הזה כמשהו חד פעמי בהחלט והנחתי אחר כבוד מאחוריי. קתרין כתבה לי ששיניתי את חייה מקצה לקצה, שהיא התפטרה מעבודתה וכי שבועיים מאוחר יותר היא מגיעה לביקור בישראל.

התפחלצתי.

אבל הייתי מנומס. כתבתי לה בחזרה שמה שהיה, היה. שהיא מאוד מקסימה ונהדרת אך אינני פנוי לנהל איתה מערכת יחסים, מאחר שלבי שייך לאחרת (שלא רוצה אותי, אבל זה לא רלוונטי כרגע).

זה לא ממש עזר. היא הגיעה לביקור, והסכמתי לראות אותה. למרות טובות ההנאה המובטחות מהגעתה לביתי, החלטתי להיות ג'נטלמן עד הסוף ואכן לא ניצלתי את תומתה והצלחתי, איכשהו, לשכנע אותה לחזור הביתה למינכן בידיים ריקות.

זה היה יכול להמשיך. היא היתה יכולה להיות יותר פסיכופטית מאשר סתם בחורה מאוהבת ועיקשת, וכל העניין היה יכול להפוך מעוד משהו קצת קריפי למשהו שהיה אפשר לקרוא עליו בעיתון.


****


זה ספר ראשון של איאן מקיואן שאני קורא. אחרי הביקורות של עולם-נפלא-נורא, יעל, חני ועוד כמה חברים, הכנסתי אותו לרשימה וניגשתי אליו בהיסוס, כמו שניגשים לכל סופר שלא מכירים. טבלתי את אצבעות כף רגלי היחפה במימיו הקרירים של הפרק הראשון, ותוך כמה עמודים מצאתי את עצמי טובל כולי במים הצלולים של אחד הפתיחים המרשימים שיצא לי לקרוא אי פעם בספר. פשוט מבריק, מהמם, כתוב נפלא, וחכם, בהומור - בלי להיות מצחיק אפילו קצת, עם פרטים מפליאים בפשטות, ברגישות ובפרספקטיבה שלהם. מחשבות כמוסות וחמקמקות שאפשר להרגיש בקצות ההכרה אבל קשה כל כך לתת להן מילים מופיעות אצל מקיואן בלי פחד ובלי מאמץ. כמו כאן, למשל:"בפגישתי עם ילד עליי להסתיר איזו אי-נוחות. אני רואה את עצמי בעיני הילד הזה, וזוכר איך נראו המבוגרים בעיניי בילדותי. הם נראו לי חבורת אנשים אפורים, שאוהבים יותר מדי לשבת, שלהוטים לדבר שיחות בטלות, ושמורגלים יותר מדי בהרגשה שאין למה לצפות". אולי זה לא מרשים אתכם, אבל זו בעיני אנקדוטה קטנה של איך רואה ילד מבוגרים, שהרשימה אותי עד מאוד. כאלה שלהוטים יותר מדי לשבת. כל כך פשוט וכל כך נכון. ויש עוד הרבה כאלה, שהן מלאכת מחשבת של כתיבה ודיוק עצום בבחירת הדימויים והמטאפורות, אף פעם לא שחוקים ואף פעם לא יותר מדי. הוא לא מתלהב מעצמו וזה בהחלט שובה לב.

הספר מדבר על מישהו שנופל קרבן להתאהבות חד-צדדית אובססיבית. הפסקאות הפותחות בביקורת נגעו במשהו שאני התחלתי להרגיש אז ובכל זאת גם היום אני נרעד מהתחושות שאני זוכר, ומודה לאל על כך שזה לא הפך להיות משהו באמת פסיכי, כמו זה שמתואר כאן. הדברים הטובים בכתיבה של מקיואן באים לידי ביטוי במלוא עוצמתם, אלא שכאן גם הרגשתי סוג של אי-נוחות גוברת והולכת, שנבעה לא מהכתיבה המצויינת לכשלעצמה אלא מהנושא והתגלגלות הסיפור, וייתכן שאף זו הצלחה של מקיואן.
אני לא יכול לסבול אי-הבנות. קומדיות של טעויות מלחיצות אותי אפילו אם יש בהן משהו מצחיק ומקומות שבהם אני לא מובן או שלא מאמינים לי גורמים לי תחושה גרועה ביותר. היה פעם סרט קולנוע בשם "עצירת פתע", עם קורט ראסל, שבו אשתו הטרייה של גיבור הסרט נחטפת ונעלמת ואיש לא מאמין לו. כמעט השתגעתי מעצבים. לא יכולתי לצפות בסרט, אפילו שידעתי שזה רק סרט. זה הכניס אותי לכזה חוסר שקט, כמעט שברתי את הטלוויזיה.

הערה אחרונה לגבי התרגום. הספר נכתב ב-97' ומרגיש כאילו תורגם ב-1960. ישן, עתיק, עד כדי כך שכשאחת הדמויות מוציאה טלפון נייד הרגשתי שיש כאן משהו לא-אמין. אי אפשר להפריז בחשיבותו של תרגום טוב, ולדעתי עתליה זילבר עשתה כאן אולי עבודת תרגום מהימנה, אבל מאוד לא מתאימה לרוח הזמן ולסגנון של מקיואן שאין לי ספק שמרגיש עדכני יותר בשפת המקור.


****

מקיואן הוא אמן כתיבה:
תנו לו מתכון לסלט אטישוק? תקבלו מותחן זורם וקולח!
יצא לו לקרוא מאמר פסיכופתולוגיה סבוכה? "Voila!” אהבה עיקשת...
ולמה 4?
אקספוזיציה מעייפת,
אמינות מפוקפקת בזוגיות של הגיבור.

"עניין מקרי הוא מי חי ומי מת בכל רגע נתון. אני במקרה חי."

כשמתרחש לנו אסון מול העיניים מה אנחנו עושים? יש כאלה שקופאים בזמן , דוממים חסרי יכולת לזוז. יש שתופסים פיקוד מתוך אידיאולוגיה וחינוך שצריך לעשות את המעשה הנכון בזמן הנכון, יש שמסתכלים מהצד ומחכים שמשהו יעזור אבל לא הם מתוך פחד שאולי הם לא טובים מספיק בשביל לתרום.
הסיפור מתחיל באסון שהתרחש, אנשים שנקלעו למקום במקרה מנסים להציל אך בו זמנית האגוצנטריות מול האלטרואיזים מתחבטים זה בזה האם להציל ולדאוג לעצמי או למות בעד הצלת חיים בכל מקרה.
איך אנשים חיים עם עצמם אחרי מקרה כזה שבו הם לא הצליחו להציל ולהועיל ולעומת זאת אחרים קיפחו נפשם למען האחר בנסיון נואש להציל חיים. מרתק לקרוא על כך!
זו התחלת הסיפור אך בהמשך הלא צפוי פתאום הספר שהתחיל בפקניק אנגלי רומנטי מתפתח לסיפור מתח סוריאליסטי כשבמרכזה יש תאוריה שנקראת "דה קלרמבו" .
התאוריה היא על "הנחת יסוד" של החולה שמאמינה שהיא מצוייה בקשר אהבים עם אדם ממעמד חברתי גבוה שהיה הראשון שהתאהב בה וחיזר אחריה,זו אהבה דמיונית שנמצאת רק בראש של החולה.
כל העלילה עטופה באהבה דמיונית שאין לה אחיזה מציאותית . שני מסלולי האהבה שמתרחשים בסיפור האחד מציאותי והשני דמיוני משפיעים ומושפעים אחד מהשני ומפריעים אחד לשני להתקיים.

אני בכוונה לא מספרת פרטים כי כל כך יפה לראות איך איאן מוביל את הקורא צעד אחר צעד , אני לא רוצה לגרוע מהיופי שבעלילה המושלמת שהוא טווה. זהו הספר הראשון שקראתי של איאן והוא פשוט מבריק וגאוני וכמובן לא צפוי ומשאיר את הקורא במתח לאורך כל הסיפור.

לרוץ לקרוא ותודה "לעולם" שהמליץ לי לקרוא את "אהבה עיקשת" כספר ראשון של הסופר הנפלא הזה.

ישנם סופרים אשר כאשר אתה קורא כמה מספריהם נדמה לך כי, מבחינות רבות, אתה קורא את אותו הספר שוב ושוב. לטעמי כזה הוא הרוקי מורקמי, למשל. זה לא רע בהכרח, אבל מבחינתי, אחרי שאני קורא שניים שלושה ספרים של סופר כזה אני חש צורך לעבור הלאה (ואולי לחזור לספריו לאחר מספר שנים). אצל איאן מקיואן אין הדבר כך. כל אחד משלושת הספרים שלו אותם קראתי בחודשים האחרונים הפתיע אותי מחדש והחשק שלי לקרוא עוד מפרי מקלדתו רק הולך וגובר. הספר הראשון שלו אותו קראתי היה "סולאר" המצוין. השני היה "אמסטרדם" הנפלא. ואילו עבור ספר זה – "אהבה עיקשת" – כבר אינני מצליח אפילו למצוא סופרלטיב ראוי: הוא טוב אפילו יותר משני קודמיו.

תסמונת דה-קלרמבו היא הפרעה פסיכיאטרית הגורמת לחולה בה לפתח "אהבה" אובססיבית כלפי מושא "אהבתו". החולה משוכנע שמושא "אהבתו" אוהב אותו גם כן ואין דרך לערער אמונה זו שלו, אשר יש בה אלמנטים דתיים. לג'ו רוז, גיבור הספר "אהבה עיקשת", יש קריירה מצליחה ככתב של ספרים ומאמרים בנושאי מדע פופולארי. יש לו גם זוגיות יפה עם קלריסה המקסימה, חוקרת ספרות המתמחה במשורר ג'ון קיטס. שגרת חייו של ג'ו נקטעת באחת כאשר ג'ד פאדי, הלוקה בתסמונת דה-קלרמבו, "מתאהב" בו ביום בהיר אחד והופך את חייו על פניהם.

ישנם ספרים המתפתחים לאיטם ומגיעים לקרשצ'נדו שלהם רק בשלב מתקדם. ב"אהבה עיקשת" המצב שונה. הפרק הראשון שלו מחזיק שבעה-עשר עמודים בלבד אבל הוא כמו בומבה לפרצוף. משסיימתי לקרוא את הפרק אמרתי לעצמי "וואו", נאנחתי ותהיתי אם לאחר פתיחה עוצמתית כזו לא נגזרת על הספר איזו שהיא ירידת מתח. ובכן – לא ולא, הספר הוסיף לרתק אותי עד שסיימתי לקראו בשעות הקטנות של הבוקר שלמחרת.

ב"אהבה עיקשת" יש שילוב נדיר של עלילת מתח מרתקת ודרמה פסיכולוגית מעמיקה, וכל זה בתיבול הרגיל של כתיבתו המבריקה של מקיואן, העשירה בתובנות אקזיסטנציאליסטיות חריפות, בציניות דוקרנית השוחטת פרות חברתיות קדושות ובהומור המוציא ממני צחקוקי הנאה בלתי-נשלטים. שלא כמו ב"סולאר" ו"אמסטרדם" בהם הדמויות הראשיות חסרות חוט שידרה מוסרי, גיבורי "אהבה עיקשת" (למעט ג'ד פאדי) הם כולם אנשים "רגילים" המנסים באמת ובתמים לעשות כמיטב יכולתם, ובכל זאת נגררים למערבולת שאיש מהם (לרבות ג'ד פאדי) לא בחר בה.

מקיואן הוא מן הסופרים המשובחים ביותר שקראתי אי פעם. כמו את "סולאר" ו"אמסטרדם", גם את "אהבה עיקשת" לא יכולתי להניח מידי עד אשר סיימתי אותו באשמורת השנייה של הלילה בתחושה של צער על כי עלי להיפרד ממנו. אבל, למעשה, לא ממש נפרדתי – אני עדיין מהרהר בו מפעם לפעם. האם יש מחמאה גדולה מזו לספר?

תודה לעולם נפלא נורא שהמליץ לי לקרוא את הספר הזה. בזכותו קראתי, נהניתי, ואני חוזרת כדי לספר על זה.

בלי רגע של חסד וללא רחמים מכניס מקיואן את הקוראים ישר לתוך העלילה, ולא סתם עלילה. באיזשהו שלב בקריאה בדקתי את מספר העמוד, לא האמנתי שהייתי רק בעמוד 30, כל כך הרבה קרה עד אז.

כדי לא לקלקל את הקריאה למי שמעוניין בכך, אזהר בדבריי.
אירוע מחריד בתחילת הסיפור מפגיש מספר אנשים באופן מקרי. התגובה שלהם לאירוע היא גורלית ותשפיע על חייהם באופנים שהם אינם יכולים לדמיין. מקיואן מתאר את מה שקרה דרך עיניו של ג'ו, שבעברו היה סטודנט וחוקר פיזיקה. במהלך השנים הפך לעיתונאי וסופר העוסק במדע פופולרי. מה קורה לאדם נורמטיבי כמוהו, החי חיים מסודרים ורגועים עם בת זוגו האהובה, כשהוא נתקל באובססיה של אדם לא מוכר לו, המכוונת כולה כלפיו? מה קורה ליחסיו עם חברתו וכיצד הוא מנסה לפתור את הבעיה? מקיואן מתאר את עולם הנפש שלו באופן אמין ומדויק, עד לסיום המפתיע.

מקיואן הוא מספר סיפורים נפלא. אלה מספריו שקראתי התרכזו בסיפור מרתק וניסו להתחקות על שורשי ה"למה" שלפעמים נותרים בלתי מפוענחים. הסיפור הזה עוסק באובססיה מינית - ליתר דיוק תסמונת דה קלרמבו שבעליה משוכנעים שאדם אחר - בדרך כלל מישהו בעל מעמד חברתי גבוה משלו - מאוהב בו ושולח לו מסרים נסתרים בדרכים שונות. בעל התסמונת אינו ניתן לשכנוע שהמציאות שהוא חווה נמצאת רק בראשו, והוא מסלים את התנהגותו המתחילה בהתנהגות אוהבת וממשיכה בתביעה אלימה - לעתים עד מוות - למימוש האהבה שהוא חש. לרצונתיו של מושא האהבה אין שום חשיבות, הוא נוצר כדי להיות מושא אהבה, לא אדם העומד בפני עצמו.

מי מאיתנו לא חווה התנהגות אובססיבית מצד מישהו אחר? תחושת המחנק וחוסר האונים של מושא האובססיה מתוארת נפלא בספר הזה. מושא האהבה פה הוא גבר בגיל העמידה, הכותב על מדע פופולרי ומתוסכל מהמקום אליו הגיעה הקריירה שלו - לא המדען שחלם להיות, גם לא הממציא שניסה להיות: הוא עומד מהצד ומפרש את המדע עבור הדיוטות. הוא חי עם בת זוג שהוא אוהב, בחיים נוחים של אמידות, ותאונה מקרית ומחרידה מביאה אל חייו את פארי, האובססיבי. מקיואן אינו מסתפק בנושא הדרמטי הזה. הספר עוסק גם בהתנהגות הקרבן התורמת לקרבניותו: בהחלטות שנראות בזמנן תמימות והגיוניות ומתבררות כהרות גורל. בחשדנות של אחרים - גם קרובים ואוהבים - לקבל סיפור הנראה כה מופרך.

הספר מעניין מאד. הגעתי אליו בעקבות הביקורות של עולם-נפלא-נורא (מחזיק תיק מקיואן בסימניה) ונוריקוסן (תודה רבה!) ומה שחשבתי זה שמקיואן - שבמולדתו מכנים אותו, לא בכדי, "איאן מקברי" - מכור לדרמה. בתוך סיפור מרתק וכתוב היטב הוא מספר עוד כמה סיפורי משנה העוסקים כולם בחוסר היכולת לסמוך על אהובים ובכעס הגדול שהחשדות בהם מעוררים. "ההסתעפויות הפתולוגיות של האהבה לא רק נוגעות בחוויה הנורמלית, אלא גם חופפות אותה ולא תמיד קל לקבל שאחת החוויות היקרות ביותר ללבנו עשויה להתמזג בפסיכופתולוגיה". יאהבו את הספר אלה המתענינים בעיסוק פסיכולוגי בנפש האדם ומחבבים את סגנונו העמוס והקודר של מקיואן.

קראתי את הספר בזכות אהבתו העיקשת ( מצטער זה היה ממש מתבקש) של עולם נפלא לספר ולמחבר. למרות שלאחר קריאה אני יכול להגיד שהספר הוא לא בדיוק כוס התה שלי, אני מודה לך עולם אחרת לא הייתי חושב לקרוא ספר זה וכבר מזמן רציתי לטעום את מקיואן.
הספר נפתח בריצה – תרתי משמע – וזה כבר נותן לו נקודות זכות.אני אוהב שזורקים אותי לתוך העלילה . אבל בנקודה מסוימת מקיואן עוצר. מפזר רמזים לעתיד ומכוון זוויות בתיאור המצב . סוג זה של לעיסת המידע תורם למתח אבל בפעם השלישית זה פשוט מתיש ( דומה במקצת לכתיבה ברומן רוסי של מאיר שלו). זה קורה בשתי סצנות נפרדות ובשתיהן האפקט דומה.
אין ספק שמקיואן כותב יפה . הוא מצליח להיכנס לסדקים הקטנים שקיימים בכל מערכת יחסים להרחיב אותם. הפרק בו הוא משנה את זווית המספר ומתאים אותה לעיניה של קלריסה הוא פשוט מצוין. להיות המבוקר והמבקר בו זמנית.
לדמות המספר לא היית לי בעיה להאמין אולם לא האמנתי לקלריסה ולא לפארי. אולי כי הוצגו מעיני המספר ומכתבים, אבל למרות שדמותם הייתה עגולה יחסית לא השתכנעתי בפעולותיהם. הם היו ספרותיים מדי ופונקציונלים מדי בקידום העלילה.
לסיכום זה לא ספר רע ולמרות שיש לו פתיחה מרשימה ורמיזות לדרמתיות הוא נגמר בקול ענות ולא ממש ברור לאן התכוון לקחת.( וכן יתכן שלא הבנתי את ההוראות )
שאלה אחרונה לסיכום : מה יש בגון קיטס שמעסיק כל הרבה סופרים? אני נתקל בו מדי פעם בספרים וממש מרגישים את כבוד שהסופרים נותנים לו.

הטקסט שלהלן כתוב בלשון זכר מטעמי נוחות, כי ככה היא העברית הזאתי. מובן שכל הצדדים יכולים להיות גם בלשון נקבה וגם בלשון זכר.

מישהו מתאהב בך. אתה לא מעוניין בו. אתה מתעלם מהמסרים והרמזים. הוא ממשיך. לא נורא. קורה הרבה. אתה מחליט לעשות מעשה ולדבר איתו. בשיא העדינות אתה מסביר שזה לא הוא, אתה בתקופה כזאת וכזאת. הוא מחייך כלא מאמין. הפעם הבאה תקיפה יותר. "תראה, אני פשוט לא מעוניין". ושוב החיוך הזה. ספק לא קולט, ספק לא מאמין. תחושה רעה מתגנבת ללב, שמשהו כאן לא רגיל, לא שגרתי, משהו איתו לא בסדר. הוא ממאן לקבל, ומסרב להיעלם מהנוף. עוד פעם אחת, תקיפה יותר, לא עוזרת, והפעם אתה מאבד עשתונות. יוצא מהכלים. "אל תסתכל עליי, על תנשום לכיוון שלי אפילו, אתה מבין??!" ושוב החיוך הזה, כאילו אומר כן, כן, שמעתי אותך, הרי אתה רוצה אותי, ותיכף תודה בזה גם לעצמך ונהיה מאושרים. אתה מתמלא אימה.
יותר מהכול, אבל לא רק, חושף מקיואן בספר הזה את הקורא להפרעה הקרויה ארוטומניה, או תסמונת קלֶרַמבּוֹ - לא רק התאהבות טוטלית במישהו שלא מעוניין, אלא גרוע הרבה יותר - האמונה שאותו מישהו משיב אהבה. הסבל עצום. לא לחולה אלא לקורבן. מקיואן מצליח לתאר בווירטואוזיות כיצד הגיבור שוקע עמוק יותר ויותר בהבנה שמישהו זר לחלוטין משתלט על נפשו ועל חייו, שנוכחותו הולכת והורסת כל חלקה טובה, כל אספקט של חייו.
ועוד מילה - על הפתיחה. הספר הזה מתחיל בבלון פורח. שטות טריוויאלית הופכת לטרגדיה - ומקיואן מעביר בצורה מבריקה את הצטברות המתח במעבר ההדרגתי בין שני הקצוות, עד להבנה המשתאה שהסוף בלתי נמנע, וממש שם נזרע גם הסוף הבלתי נמנע של הספר כולו. עד כאן בלי ספוילרים.

סיפור על אהבה אובססיבית ומטורפת במיוחד.

מסופר על בחור שמתאהב בגבר שנמצא במערכת יחסים אוהבת עם אישה.
הבחור פוגש את הגבר במקרה, ומפתח כלפיו רגשות עזים.
הוא מוכן לעשות הכל בכדי לזכות באהבה הזו.

אני אגיד לכם את האמת, קראתי והייתי בהלם, הבחור התנהג באופן חולני, עשה המון מעשים שלא עולים על הדעת, הוא היה מוכן למות עבור הגבר שבו היה מאוהב.

בעקבות האובססיה , נפרדים הגבר והאישה שהיו מאוהבים כל כך.

ברוב העלילה מדגיש הסופר את הנושא של התאהבויות אובססיביות, את התשוקה והרגשות העצומים, את הנטיות האובדניות, הסבל,הבדידות, הצער, הקנאה, החשדנות, הרכושניות, את המצבים המביכים שבהטרדות, את האמונה שהכל יהיה כפי שרוצים בסופו של דבר.

סיפור שונה ומיוחד, יש כאלה שיאהבו , ויש שיזדעזעו ולא ממש יתחברו.
ספר בסדר...