-איך הגעתי לספר הזה?
שנה שעברה, לקראת יום השואה, הכריחו אותנו לעשות יומן קריאה על ספר שואתי כלשהו. היו ילדים שבחרו בספר הזה. אני בחרתי ב'שמו היה פרידריך'.
-מה ציפית מהספר?
ציפיתי שהוא יהיה מעניין. כי אלו שקראו אותו, המליצו עליו. והכיתה שלי היא בכלל לא כיתה של קוראי ספרים.
-מדוע קראת אותו רק עכשיו?
כי הוא היה מוצג בספרייה. וכי יש לי רשימה ענקית של ספרים לקרוא. אז אל תאשימו אותי שלא קראתי את גנבת הספרים.
-וכעת, לספר. כיצד הוא מנוסח?
הספר מנוסח באופן בהיר. חוץ מקטע אחד, שבו אין לי שמץ איך הגיבור פתאום חלה ואז הגיע למקום אחר. חולה.
-הדמויות. יש דמות אהובה?
אני חושבת שהדמות האהובה עלי היא חנה. היא לא מושלמת מידיי והיא לא גרועה מידיי. כמו גיבור הספר, למשל. כמעט כל הזמן מוציאים אותו דורש רחמים.
-לסיכום, מה דעתך הכללית על הספר? האם את ממליצה עליו?
הו, כן, אני ממליצה עליו. אבל הוא הספר הכי מדהים שתקראו בחיים. זה ספר ליומיים, בשביל להעלות חיוך בזמן עכור.
-תודה רבה שהסכמת להתראיין!
בבקשה :)

[כמה זמן כבר רציתי לראיין את עצמי?
אני חושבת שזה חלום הילדות שלי XD]

ספויילרים. הרבה מאוד ספויילרים.

אהרון, תמות. רציני, תמות כבר. אין לך לחי ואין לך אוזן. מזל שאתה מת.
ויולה, מתה עלייך. תמשיכי לצעוק על טוד.
טוד, תמשיך בחוכמה הלא חכמה והמזוגזגת שלך.
ראש העיר, לך תזדגזג.
דייבי, אממ.... תפסיק. פשוט תפסיק. למה לירות בויולה? למה?
מנצ'י, לאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא אל תמות לאאאאאאאא תחזור תחזוררררררררררר אתה הכלב הכי טוב בעולםםםם לאאאאא

זה ספר חובה. חובה. לא אכפת לי, אבל חובה. גם ספר ההמשך חובה.
פטריק נס, אתה גאון.

בואו נצליף במתרגמים שיתרגמו כבר את הספר השלישי בטרילוגייה!

השאלתי את הספר מחברה. משום מה היא תמיד משאילה לי ספרים שהיא באמצע. חוץ ממחפשים את אלסקה. נאלצתי לחכות חודש שלם >:(
אז השאלתי. וקראתי. והתאהבתי. וחוויתי חוויות עם טוד וויולה ולא יכולתי לעצור והכל נסחף ונסחף ונסחף ומה לא איך זה קרה ורעש רעש רעש ולא לא לא למה למה למה איך??

זה קרה, נכון? [זה קרה?]
אני לא אשכח את הספר הזה. לעולם לא.

וכדאי לכם לקרוא אותו אחרת יבוא ספקל וינשוך אתכם! [אהמ אהמ 1017 [השקט והשאל]]

אני לא מאמינה שעדיין לא כתבתי על הספר המדהים הזה ביקורת. זה אולי אחד הספרים הכי מדהימים שקראתי.

אמנם לקח לי הרבה זמן לקרוא אותו, אבל אני לא אתחרט על כך לעולם. הספר הזה הוא חובה.

ואתם יודעים מה? אין לי מושג אפילו למה. למה הוא כל כך מרגש.
הוא פשוט מרגש.

הוא לוקח אותנו, אלה שחיים בתנאים די טובים, וזורק אותנו ישר לבית עם הגג הנופל. לחיים העניים. לחיים הנוראים ביותר. לחיים של העלובים.

זה ספר שתמיד ישאר. תמיד.

תתרחקו.

תתרחקו מהספר הזה אם עוד יש לכם כבוד!
זה מאגר של כמה עמודים [100? 200?] חסרי משמעות. הספר הזה הוא בזבוז זמן. הוא לא מלמד כמעט כלום. ~ספויילר~ כן כן, קולומבוס וזה. אוה, אתם עשיתם את זה? -_- ~סופויילר[שילוב של 'סוף' ו'ספויילר']~

אז אני לא אסתיר את העובדה שקראתי אותו אותו. טעות רצינית. אבל אני חושדת שבכל זאת הייתי לוקחת אותו כי הוא על המדף של החדשים [משחקי הרעב! התלקחות, אלונה! יש שם התלקחות! עורבני חקיין סגידה] ויש לו כריכה מעניינת. אבל למען הטעם הטוב, תתרחקו ממנו.

העלילה יכלה להיות משהו אדיר, אבל היא משום מה יצאה משעממת מאוד.

אז נתתי לספר הזה צ'אנס. קראתי אותו. לקחתי את השני. הפסקתי באמצע לטובת ספר אחר שבהחלט סחף אותי, לעומתו. תתרחקו מכל הסדרה, למן בטיחותכם ושימור מוחכם.

בואו נדבר על הסדרה:
אותו הרעיון של 39 רמזים. סדרה אחת, כמה סופרים. אבל האם קראתי את 39 רמזים? עדיין לא. אני מתכננת. כבר שנה, אבל מתכננת.
אני די בטוחה ש39 רמזים מעניין יותר. כי הסדרה הזו לא בשבילי.

דמויות:
הן בסדר.
אבל. למה. קוראים. לה. סרה.
ברצינות, בספר כתוב סרה ולא שרה. זה די מעצבן, האמת.





אבל יכול להיות שמה שכתבתי פה סתם זבל טיפשי. מי יודע.
כי נאלצתי לקחת לאחותי את הספר השלישי על המנוי שלי ><

איך זה התחיל?
ילד מהכיתה המקבילה שקורא ספרים המליץ לי.
והמליץ.
והלחיץ.
אז כשהייתי בסיפרייה וראיתי אותו, לקחתי אותו.
בפשטות.
האמת, הספר די מדהים, כן, אבל....
אני לא אשקר, יש טובים יותר.
זה לא אחד מהספרים האלה שאם אתם לא תקראו אותם, יהיה לכם חור בהשכלה. זה ספר בסדר.
יש לספר ספר המשך. וסדרת המשך. האם אני אקרא אותה? כן, אני אקרא אותה. למה? למרות שאני אומרת שזה ספר בסדר? כי זה מעניין. זה אפילו מאוד מעניין. זה מעניין אותי לגלות מה קורה בהמשך. מה קורה עם קליירי, סיימון, ג'ייס, אמא של קליירי, והכל. [מצחיק אותי שמכל השמות שרשמתי, רק הפסיקים ושתי המילים 'של' ו-'והכל' לא סומנו כשגיאת כתיב. LOL.] מעניין אותי מה קורה שם.
ואתם יודעים מה? לאחר שאני גומרת את 13 האוצרות ו-13 הקללות אני אקרא את ספר ההמשך שנמצא אצלי בבית. סיפרייה, אין עלייך!!!

אני עיינתי קצת בכמה ביקורות קודמות לפני שאני כתבתי את הביקורת שלי.
ולפי מה שהבנתי, אי אפשר לכתוב ביקורת לספר הזה בלי לגלות קצת מהעלילה.
אז ראו הוזהרתם, ספויילרים לפניכם.

סך הכל לקח לי שלושה ימים לקרוא את הספר.
אז הנה החישוב שלי למה יכולתי לקרוא אותו רק ביום במקום שלושה.
אין מה לקרוא. אני אומרת לאחותי הגדולה שאני לוקחת לקרוא את '13 סיבות' שחברה השאילה לה. היא אומרת לי שזה ספר קשה. אני אומרת שאני אסתדר.
ונחשו מה? אני לא. אני קראתי בערך 70-80 עמודים במשך שעה בערך, סגרתי את הספר ואמרתי:"אני לא מסוגלת להמשיך לקרוא אותו." למה? אני לא יודעת. השאלה עדיין מהדהדת במוחי. למה?
למחרת החלטתי לנסות לקרוא אותו שוב. ואחותי הגדולה החזירה אותו לחברה שלה!! איזו אכזבה.
ומאז? לא הפסקתי להזכיר אותו. שאלתי את חברות שלי אם יש להן את הספר, אם הן שמעו את השם שלו, אם הוא מוכר להן וכל דבר אחר.
עכשיו נעבור ליום שני, ה-16.6.14
חברות שלי הלכו לבלות יחד בשבוע הספר ואני לצערי לא יכולתי לבוא.
וביום למחרת, זאת אומרת אתמול, שאלתי אילו ספרים הן קנו. והן קנו את 13 סיבות ועוד ספר. אני לא זוכרת מה שם הספר ההוא בגלל ההתרגשות שלי.
אחת החברות הוציאה את הספר מהתיק והניחה על השולחן. ואני לקחתי אותו. והתחלתי לקרוא אותו. ודפדפתי לעמוד שבו אני בערך עצרתי.
ולא נפרדתי ממנו.
אנשים שאלו מה אני קוראת, אני עניתי להם ואז הם ביקשו תקציר. בזמן שאני קוראת. סירבתי. והם? "נו מה 'כפת לך? אני רק קוראת ת'תקציר לשניה" ואני חושבת, היי, מה הטעם שאני אתן לכם לעשות את זה? במילא רובכם תראו את התקציר, תחשבו עליו כמה שניות-דקות ואז תשכחו ממנו.
אז נלחמתי עליו ולא נפרדתי ממנו. עד סוף היום בצלצול. כי לא הסכימו לי להשאיל אותו.

בחוג שלי בשעה מאוחרת יותר באותו יום אני רואה את אחת החברות שלי שביקשה ממני לקרוא את התקציר אפילו שטענתי שזה לא לגילה.
עם הספר בידיים.
התנפלתי עליה. תקראו לי אגרסיבית, אבל הייתי במתח והייתי מוכנה לעשות הכל בשביל להמשיך לקרוא את הספר. התקשרתי לחברה שלי -שהסכימה להשאיל לה את הספר ולי לא- וצעקתי-דיברתי עליה ואז... לא כל כך משנה, בעצם. לקחתי לה את הספר וקראתי קצת. ואז החזרתי לה אותו.
היום לקחתי אותו וקראתי. גמרתי אותו.

ואני מזועזעת. כאן מתחילה הביקורת האמיתית והכואבת.
כן, אני מבינה את האנה. כי גם אני חשבתי על זה.

כשכל הסיפורים הכואבים מתקבצים במקום אחד בפתאומיות כואבת, יש לך נקודת מבט חדשה על העולם שגורמת לך לחשוב שוב. שגורמת לך לחשוב אחרת. לפעמים גם בשליליות. כן, זה קרה לי. זה קרה לי. בכאב, בדמעות ובאדישות.

אבל למה? למה כל הקלטות?
אני לא הייתי יכולה לחיות אם הייתי יודעת שאני גורמת למישהו סבל ורגשות אשמה. במחשבה שנייה, האנה לא חיה. צרצור~צרצור
לא לנסות להתבדח, אוק.
אני חושבת על מה שהאנה אמרה. היא דיברה. אני תוהה אם היא כתבה את זה קודם ואז הקריאה מדף, כי זה היה מדויק כל כך. אבל היא דיברה, וזה מה שחשוב. פעם הייתה לי נקודה כואבת במשך ימים. אני שמרתי אותה בתוכי והרהרתי בה. ואז הגעתי הבייתה, נכנסתי לחדר, הסתכלתי במראה ודיברתי לעצמי. אמרתי את כל זה לעצמי. זה היה קשה ובכיתי ובהתחלה לא הצלחתי. אחר כך, הייתי אסירת תודה שאני עשיתי את זה. אז כל הכבוד שהצלחת לדבר, האנה.

וקליי...זה כואב. את הצד שלך אני דווקא לא כל כך מכירה. להקשיב לכל זה. אבל יש לי קצת ניסיון. אני מרחמת עליך, קליי. היית צריך לסבול זוועה. למרות שאתה לא שייך. נשברת. להישבר זה כואב, בשני הצדדים.

אבל אתם חייבים לקרוא את זה. אתם חייבים להיות מודעים מה קורה. לפעול בהתאם. לגלות אם לא פעלתם נכון ולשנות את התנהגותכם מיד. אולי אני לא מתנהגת כמו קורטני, אבל אני בהחלט אתחיל לשים יותר לב למעשים שלי. אני אהיה מודעת.
ואתם? תתכוננו נפשית, תקחו נשימה עמוקה, תקחו את הספר בידיים ותתחילו לקרוא. אם אתם מרישים שזה יותר מידי תעצרו באמצע. כמוני. אחר כך תמשיכו. אתם צריכים להקשיב לקלטות עד הסוף.
האמת, אחרי הביטוי הזה, אני מרגישה כאילו אני השלושה עשר בר המזל שלוקח איתו את הקלטות לגיהנום.
ואני לא בכיתי בספר הזה. אבל קראתי עד הסוף.

ספויילרים לאלה שיודעים יותר מידי
קריאה חובה שווה.
בעולם שלנו, במקומאחר, זה לא משנה.
רוצים לדעת מה יש אחרי המוות? תקראו ותגלו. זה מתחיל באונייה :3
ממשיך במשקפות, בפיג'מות, בניירת, בבאר, ברשת, באחיות שיגור ובעוד מלא דברים אחרים.
אבל זה מרתק. לפחות לקבל רמז למה שיקרה לנו אחרי שנמות.
אבל אף אחד לא יודע.
אבל אני לא אתחיל לחפורררר לכם על כל הדעות הפילוסופיות שלי כרגע.

אז תקראו וזהו!

וואו.
וואו מינוס.
~אזהרת~ספויילרים~מאוד~מספיילרים~

זה הולך ככה:
1=הרוגה
2=הרוגה
3=הרוג
4=נמצא
5=נעדר
6=נמצאת
7=נמצאת
8=נמצא
9=נמצא
10=נמצאת
ברני קוסאר=נמצא
בני אדם:
שרה הארט=נמצאת לקראת הסוף
סאם גוד=נעדר

וכל חברי הגארד הנותרים מתאספים. מוצאים אחד את השני ואת השלישי. פרט לחמש.

סאם וחמש נעדרים. הם מוזכרים בספר -וכמעט כל החלק הראשון של הספר ג'ון חופר על 'איך יכולתי להשאיר את סאם'- אבל הם לא נוכחים. הם -לא-. וזה מפריע לי.

הסוף מהיר. בייחוד כשמתחשבים בזה שהדמויות החליטו לסיים. הסוף היה קצר ולא מפורט. דיפדפתי קצת אחורה, ובדקתי אם פספסתי משהו. אבל לא. הסוף היה כזה, קצר ומהיר.

והעלייה של מספר תשע לא מובנת לי. איזו עלייה? להילחם בסטרקוס רא נחשבת עלייה? לפנייך שש נלחמה נגדו!! פעמיים!!! ולא, אתה לא הבסת אותו. הוא ברח. כמו פחדן. כמו שכינית אותו וכמו ששש כינתה אותו לפנייך.

הספר הזה איכזב אותי קצת. אבל קראתי את את הספר בהנאה. ובציפייה לעוד. אני מקווה שיש עוד ספר [אם יש הוא כנראה עדיין לא תורגם לעברית..]. הוא היה שווה את הזמן שהקדשתי לו ואת הצעקות על אחותי הקטנה "אני קוראת!!!!!!!!!!!!!!"

אני ממליצה לקרוא, אבל שהציפיות שלכם לא יהיו גבוהות מידי, כמו שלי. בשביל שלא תתאכזבו.

רגע, רגע, רגע.
שואה.
מלחמת העולם השנייה.
מוות.
כאב.
דמעות.
משימה לפסח: יומן קריאה.
כן, זו הייתה משימה לקרוא את הספר ולעשות יומן קריאה בפסח [לא עשיתי אותו, אבל קראתי את הספר :P].
זה עצוב. מאוד עצוב. הספר משרה אווירה כבדה.
אבל הספר די קצר.
מזעזע.
אבל קצר.
ומספיק.
לא.
ממש לא.
הכל נגמר מהר מידי.
ומה שהכי מעניין זה שהספר עושה ספויילרים לסוף. וזה מה שיפה בו.
אתה קורא, ונקשר לדמות, ובסוף, הלב שלך נחמץ בצורה כואבת יותר מאשר אם לא היית מכיר אותו.
זה קשה.
אבל קל.
זה ספר שווה קריאה.
מאוד.
מאוד...