פורסם במקור בפורום הספרים של קפה דה מרקר
(מכיל פרטים מהספר, לא ממש הורס את חווית הקריאה אבל אני בכל זאת מזהירה)
הכריכה האחורית של ספרו הראשון של אורי לברון, "חצי הוכחה", נקראת מבטיחה לגבי תוכנו של ספר המתח ואני חובבת ספרי מתח כבר שנים. ספרי מתח ישראליים טובים הם נדירים בשוק הספרים וקשה למצוא ספר מתח עברי מקורי שישתווה לספרות מתח מתורגמת סטייל ג'פרי ארצ'ר האנגלי. אז כמו שכתבתי, הכריכה האחורית דווקא גרמה לי לחשוב שאולי הנה מצאתי ספר מתח מקורי נדיר שיסחוף אותי לעולם נפלא.
הספר בנוי משני סיפורים עיקריים של שתי דמויות מפתח, עומר ברלוביץ' וראובן גורן, ועוד סיפורי משנה של דמויות שאמורות להאיר את אופיים של השניים. הסיפור נבנה בהדרגה ממפגש מקרי בין השניים בכביש, שלא נזכר יותר במהלך הספר וציפיתי שיוזכר, מפגש נוסף על מטוס לארץ ולבסוף חיבור הדמויות לכדי דרך משותפת בפתרון פרשה בהפקת פירסומת ברומנייה ומוות כלל לא מיסתורי לקורא (עד שהופך למסתורי בכח לקראת סוף הספר).
הכתיבה אמנם נפלאה ורוב הספר אכן סחף אותי ולא נתן לי להניח אותו אך הפיק שלו לא הגיע גם אחרי שסיימתי את הספר, כל הציפייה למתח או לאיזשהו טוויסט בסיפור מתבדת היכנשהו כשעוברים שלושת רבעי ספר, סיפור המתח שבנוי בצורה מעולה על הכריכה לא בא לידי ביטוי בספר עצמו ומצאתי את עצמי מחפשת את חוסר ההגיון בסיפור הראשי שעליו אמור להיות בנוי המתח. לא מצאתי כזה וכמו שציינתי בהתחלה, המתח כאילו נדחף בכח לקורא לקראת הסוף.
נהנתי מהכתיבה של לברון, נהנתי מהסיפור, נהנתי מהקריאה אבל בסופה של קריאה התאכזבתי שלא מדובר כלל בספר מתח כפי שהוא מתיימר להיות אלא בעוד נובלה טובה מאוד שהתאמצה יותר מדי להתחפש לסיפור מתח.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
