שם הספר צריך להיות "שנאת חינם" ולא "ידיד נפש".
סופו הטראגי של ידיד הנפש מזעזע.
והזעזוע מועצם בגלל שהוא תוצאת השפלה של שנאת חינם בין העדות.
המחבר יצר את סביבת אנשי סדום יפי נפש,בתחפושת של תלמידי ישיבה חרדים ומאמינים.
ספר שחושף את הצביעות והרוע הנמצאים במקום שבו אמורה להיות אהבת האדם.
על אנשי סדום נאמר: "רעים וחטאים להשם".אבל בעצם הם היו רעים למי שלא השתייך אליהם.
סופה של סדום ידוע.
גם אצל גיבור הסיפור זה בעצם סופה של הישיבה מבחינתו.
בימים אלו של לאחר חורבן הבית השני ולפני ט באב ,צריך משנה זהירות בהתייחסות לאוכלוסיות חלשות ושונות.
שווה קריאה.

על כריכת הספר כתוב שהוא מבוסס על סיפור אמיתי. עצוב ומזעזע שבימנו יכול לקרות משהו דומה למתואר בספר ועוד במקום שבו אמורים לעלות ולהתעלות בלימוד תורה ובשמירת מצוות.
מעמודיו הראשונים של הספר אנו נכנסים לאווירה מיוחדת של עולם הישיבות ועולמו הפרטי של נער חרדי צעיר, שזה עתה התחיל את דרכו בישיבה חדשה. האווירה הזאת נוצרת הודות לשפה וסגנון מיוחדים של המספר, אשר מעצימים את תחושת האותנטיות של הסיפור.
המחבר הצליח ממש לחבב עלי את הגיבור בכך שהעניק לו תכונות כמו כנות, יושר, דביקות אמיתית בבורא ורצון לעבוד אותו. הגיבור עורר בי כבוד והזדהות, כאב לי על בדידותו, שהיא כמעט תמיד מנת חלקם של אנשים שלא דומים לסובבים אותם. אהבתי מאוד את הסיפור על מאבקי כוח בישיבה - גרוטסקי, מצחיק ועצוב כאחד.
ויחד עם כל זה יש בסיפור משהו שהפריע לי לתת לו את הציון הגבוה ביותר. הרגשתי שיש בו משהו מאולץ, מזויף , לא ברור עד הסוף. הקונפליקט בין אשכנזים לספרדים חסר פרופורציות, הסוף הטראגי נראה פאתטי מדי, מסקנותיו של הגיבור נראות שטחיות, לא מספיק מבוססות. בקיצור - התחלה טובה מאוד, שסופה התפספס.
לסיכום, ספר בהחלט שווה קריאה, ובאמת מאפשר הצצה לעולמם של בחורי ישיבות (להזהר מהכללות). נקודה נוספת לזכותו- שפתו המיוחדת, שלפעמים אף מקשה על שטף הקריאה עקב המליציתיות וריבוי המילים שלה, אך בהחלט מוסיפה ליצירת אווירה ייחודית של הספר.

ספר מעניין, שמאפשר הצצה, די נדירה לדעתי, לעולמם ולנפשם של תלמידי ישיבה חרדים. את הספר כתב ארי איתן, תלמיד ישיבה בעברו, חרדי לשעבר, שהחליט לנטוש את העולם החרדי (אך נשאר דתי), משום שלדבריו אצל החרדים עבודת השם היא טכנוקרטית ולא הכרתית, נטולת התבוננות ומחשבה אמיתית ולא רוחנית כפי שהיא מתיימרת להיות. התובנה הזו משתקפת יפה בספר, שמתמקד בתופעה מכוערת במיוחד בחברה הזו והיא הגזענות הקשה של החרדים האשכנזים כלפי הספרדים, תופעה שאיתן למד להכיר היטב על בשרו.

סיפור העלילה מסופר מנקודת מבטו של ציון טהרני, אברך ספרדי בן 17, שלשמחתו הרבה הצליח להתקבל לישיבה אשכנזית מהוללת, במסגרת המכסה המותרת (יש מכסה לספרדים). מהר מאוד הוא מגלה שאין לו הרבה על מה לשמוח וסובל קשות מבדידות ומעלבונות מצד האברכים האשכנזים, שלא רואים בעין יפה את נוכחותם של ספרדים בישיבתם. נחמה מסוימת הוא מוצא בספרדי נוסף שלומד בישיבה שאליו הוא נקשר בכל לבו.

אמנם הספר סובב סביב נושא הגזענות, אבל יש בו יותר מזה. מכיוון שהוא כתוב כיומן, הוא מאפשר להיכנס ממש לתוך נפשו של הגיבור, להתוודע אל דמותו התמימה והטובה וללמוד מקרוב על קשייו של בחור חרדי צעיר. בין השאר הוא מתאר סיטואציה שבה הוא לא הצליח לשלוט על יצרו ולהסיט את המבט מנשים שראה בשוק. הוא מתוודה על כך בכאב לב גדול ובייסורי מצפון קשים, שהם ממש נוגעים ללב, אבל למען האמת גם די משעשעים. אני גם התרשמתי מהעבודה הפנימית הרבה שהוא עושה. הוא עסוק מאוד בחשבון נפש ובבחינה עצמית לא רק של מעשיו אלא גם של מחשבותיו. הוא מנסה להתנקות מכל מחשבה שאינה טהורה, שאינה עומדת בדרישות המחמירות של הציוויים הכתובים במקורות. הוא מנסה להשיג שליטה מוחלטת בתודעה שלו, שאותה הוא מייעד להתרכזות בנשגב, ברוחני, בעבודת האל. לפי הספר נראה שזו ממש עבודה קשה להיות חרדי (או יותר נכון חרדי טוב, כזה שחשוב לו לעמוד בסטנדרטים המצופים ממנו).

אבל מעבר להכול, גולת הכותרת של הספר הזה היא ללא ספק כישרון הכתיבה של איתן והשליטה שלו בעברית. הספר כתוב בשפה עגנונית, בעברית שורשית מקסימה ורבת הוד. עברית שנטועה במקורות. הוא משתמש בה במיומנות רבה ומוכיח שהיא שפה עשירה מאוד ובעיקר יפה מאוד.

הספר כאמור מעניין אך יש לי כמה נקודות ביקורת והעיקרית שבהן היא שנראה שהוא נכתב למטרה מסוימת. הוא מכוון להעביר מסר לקוראים, להסביר להם את התהליך שעבר על הכותב, קצת כמו סיפור עם מוסר השכל. אבל זה נסלח מבחינתי, כי לספר יש בסיס אוטוביוגרפי חזק וזה קשה לספר את הסיפור האמיתי ובכל זאת לא ממש לספר אותו כסיפור בעל מוסר השכל.

לסיכום, ספר מעניין למדי, כתוב נפלא ושווה קריאה לכל מי שהנושא מעניין אותו או שכאמור יכול ליהנות מהעברית המשובחת בסגנון העגנוני המיוחד.

ילדים קטנים רואים את העולם בשחור-לבן. מי שטוב הוא טוב מאוד, מי שרע הוא רע מאוד. כשלומדים לראות את העולם על גווניו האפורים זה נקרא התבגרות. על פי זה ארי איתן טרם עבר התבגרות. בספר מתואר נער בן שבע עשרה שהוא קורבן לסיטואציה קשה. ועל כן הוא, כקורבן, צח ונקי וטהור, וכך גם חברו שהוא קורבן יותר ממנו. וכל השאר - כל הסביבה, כל בני הגיל בישיבה, כל המורים, כולם - שחורים משחור. החד צדדיות של התיאור הזה פוגעת באמינות. החברה החרדית אינה חפה מחסרונות, ביחוד בנושא העדתי, ובכל זאת יורשה לי לומר שיש בה גם דברים טובים. הספר הזה מרבה שנאה, מגדיל את הפער בעם, ואינו ראוי לקריאה.

בסך הכול זה ספר טוב, והוא מאפשר הצצה לעולם הישיבות האשכנזיות. יש כמה דברים, לכאורה קטנים, שהפריעו לי: יש בספר לא מעט טעויות בעברית. נראה שהיה ניסיון לכתוב בעברית "גבוהה" או לחילופין בעברית "רבנית" (שהיא גדושה טעויות); החלק של הכניסה לים המלח פשוט מופרך ולא יכול להתקיים. אני חושב שהספר היה זקוק לאפייה נוספת, ואז הוא היה טוב יותר. אבל שוב - זה ספר ששווה לקרוא.

הספר דן בעולם הפנימי המורכב של תלמיד ישיבה המוצא שלמות רוחנית בתוכו פנימה, אל בנסיבותיו החיצוניות, דווקא בסביבה שאמורה לחזק אותו רוחנית, בישיבה בה לומדים ו"מתחזקים" בדעות רוחניות (וגם קדומות מסתבר) גורמת לו לירידה? מדוע? כיוון שהגיבור מגלה שהסביבה הרוחנית נעזרת בדת בכדי להפלות, לחשוב בסטריאוטיפים ולקדם דעות קדומות. חבל שהספר לא כתוב בגוף שלישי כיוון שכך יכול היה המחבר להיות קצת רחוק יותר מהזדהות יתרה עם קורבן העלילה. אבל גם ככה הספר מצליח להעביר יפה את המטרה העיקרית והצגת מורכבות הנסיבות. משיכה לרוח ודחייה מגזענות שאותם אנשים "רוחניים" מעודדים. כדאי לקרוא.

כנראה ששפטתי יותר מדי לפי הכריכה של "ידיד נפש".
הרעיון של הספר מאוד סקרן אותי:נער ספרדי בעולם חרדי ספרדי פוגש את עולם האשכנזי.
אבל הרעיון אינו פותח את הספר, אלא מופיע רק באמצע.אם תקראו כדי להגיע לחלק הזה של הספר, תאלצו לעבור כמה דפים עד אז.
ההתרשמות שלי מהספר ירדה אחרי כמה שורות.הדפים הראשונים עוסקים בדברים שאינם השביעו את רצוני(וגם די עיצבנו), ולכן חוויית הקריאה הייתה מייגעת.
אני אישית לא אהבתי. אבל מה איתכם?

מחבר הספר המביא את ספור העלילה בפיו של ציון טהרני, נער צעיר שתקוותו להיות בן תורה באחת הישיבות האשכנזיות הנחשבות - ישיבת אשרביץ בירושלים, חושף את מה שיש בתוך קנקנה של אותה ישיבה, ששמעה מבחינה חיצונית נודע למרחוק כישיבה מכובדת ונעלה, אך אין תוכה כברה, לא זו בלבד שהוא וחבריו שמוצאם ממשפחות ספרדיות "זוכים" לאפלייה וזלזול , אלא שבתוך הישיבה עצמה חילוקי הדעות בין מובילי הישיבה, מביאים למלחמות פנימיות בין תלמידיה עד כדי אלימות מילולית ופיזית, והשאלה היא, מה בין התנהגות זו ללימוד תורה,הסופר בעצם רוצה להראות לנו שהכלל החשוב ביותר הוא:"ואהבת לרעך כמוך" -כי אם לא זה,מה המשמעות להתהדר בלימוד בישיבה כה נחשבת?
אולי זה לא מייצג את כל עולם הישיבות,ויש גם דברים טובים, אך ידוע שיש תופעות כאלה במציאות,והחינוך לוקה בחסר.
אנו עם של גלויות ומן הראוי לחנך לאהבה וסובלנות בין עדות ובין מגזרים, לקבל את השונה ולהעריכו על תרומתו, כדי ליצור איחוד ולא פילוג בעם, ולכן לדעתי טוב לחשוף ולבקר כדי למצוא גם איך לתקן את היחס וההתנהגות.

בלשון רהוטה, מליצית משהו השגורה בפיו של בן ישיבה מגולל ארי איתן את קורותיו (הקצרים יש לומר) של ציון טהרני במיקוקוסמוס של ישיבה חרדית אשכנזית בשם אישרביץ'. זו האמונה על פיתוח המוח והנשמה של תלמידיה ללכת בדרך השם של תורה ומידות תחת שרביטו של ר' נחום המקק שגם מטעים את נחת זרועו על ציון בפרהסיא ומלבין פניו ברבים בטענה שחולצתו אינה לבנה דיה כיאה לבחור ישיבה, ציון נעלב עד עמקי נשמתו. החולצה הלבנה היא בעיני משל לדבקות בטפל ונטישת העיקר. אנו מתוודעים לנושא "המכסות" של תלמידים ספרדיים כפי שנקבעו מלמעלה על ידי "גדולי ישראל" שאין להרהר אחרי החלטותיהם. הישיבה היא זירת מאבק פוליטי בין רב ירחמיאל ורב גרשון מתחרהו שחפץ לזכות ביורו"ת הישיבה וכביכול חותר תחת מעמדו. הישיבה שסועה בין שתי סיעות פוליטיות ושנאת חינם המכלה כל חלקה טובה בקרב אלו האמונים על תורת ישראל - זהו הסאבטקסט העולה מן השורות
ציון הוא מבני המזל שזכו להסתופף ב"חצרות השם". כיאה לבחור ישיבה הוא מחפש חברותא ללמוד עימו. אך התלמידים האשכנזים מביטים עליו מגבוה ואינם חפצים בחברתו. בדרכו הצנועה והמיוחדת הוא מבליט בעיני עצמו את חשיבותו של הלימוד הספרדי. אחר כך הוא מכיר את עמרם ביטון שנכנס לישיבה ללמוד ולא כתלמיד והוא הופך לו לידיד נפש. עמרם הוא בחור ביישן וצנוע, בלתי מזיק. ביוזמתו של גרשון הופך עמרם לתלמיד מן המנין אך התלמידים מנאמניו של ר' ירחמיאל בזים לו ויורדים לחייו.
יש דמות נוספת שהיא כמגדלור המאיר את דרכו של ציון והוא ישעיהו. לכאורה הלך, אך אדם חכם המאיר עיניים:
"לומדים הם את דברי התלמוד העמוקים מים והרחבים ממדבר ומרוב שקיעתם בפלפולים על שור שנגח את הפרה שכחו את עיקרי דתנו. שכחו מהי אהבת אדם באשר הוא..."

הספר מסופר כיומן מפיו של ציון האוהב את התורה ולומדיה אהבת נפש אך נתקל בקיר של אטימות ואפליה חסרת טעם שדומה כי עבר זמנה ואבד עליה הכלח אך היא עודנה מתקיימת בישיבות מסויימות ובנישות מסויימות וחבל שכך.

אהבתי את הסוף (שאותו לא אגלה) ובו יש מן הבטחה לעתיד חדש, אופטימי יותר.