בשבוע שעבר חזרתי מקופנהגן.
כמנהגי בקודש אני לוקח עימי שלושה ספרים לדרך. אחד להלוך, אחד לשם, ואחד לחזור.
בהלוך קראתי את "מוקש קטלני", שם קראתי את "תנו לשד לישון" ובחזור ישנתי.
וכך בין נסיעת רכבת לשינה במלון, נגסתי ובלעתי בשקיקה את הספר, או במילים אחרות
תנו לשד לישון לא נתן לי לישון.
ועם כל כמה שנהנתי(ובאמת שכן), הספר עדיין לא הפיל אותי לגמרי. ברור שהוא טוב,וגרני הוא אחלה דמות,
והרי איך תהיה בלש בגמלאות אם לא תתיסר קצת, אם לא תסבול קצת? ובכול זאת משהו היה חסר לי.
הפיתרון מעט מאומץ, הסוף טיפה....
איך אומרים אצלנו-"נו שויין, תמיד יהיה עוד ספר, יו?"

מדהים איך בכול פעם שאני קורא על מעלליו של רייצ'י (מה? זה שם חיבה, פיתחנו כבר קשר מיוחד), יש לי הרגשה נעימה בגוף.
זה לא ממש בגוף אלא יותר בפנים, כמו הרגשה של לחזור הביתה, למשהו מוכר, טוב, נעים.
ומדהים איך בן אדם שרחוק ממך אלפי קילומטרים, לא מכיר אותך, לא שמע אליך (אלא אם יצא לו לקרוא את הבלוג שלי, ואני בספק) ועדיין הוא מצליח לגרום לך להרגיש ככה.
סחתיין עליך צ'יילד, אתה אחלה גבר.

מסמני ההתבגרות של זרובי-

- "מה אתה רוצה לקרוא היום?"
- "את הספר החדש"
- "עוד פעם? אתמול קראנו אותו, וגם שילשום וגם כל השבוע"
- "אבל אני אוהב אותו, הוא יפה"
- "טוב. אז איזה שיר אתה רוצה?"
- "אני כבר לא תינוק"
- "טוב, היי, אני כבר...
- "לא תינוק"
- "אני מתלבש..."
- "לבד"
- "ומתפשט..."
- לבד"
- "ואוכל..."
- "אבא, נכון שאני כבר לא תינוק?"
- "נכון חמוד שלי, אתה כבר ממש גדול ובוגר"
- "אז נכון שאני יכול ללכת כבר לבד לגן?"
- "לא חמוד שלי, עוד לא"
- "אבל אני רוצה, אני כבר לא תינוק"

שנים שאני מחכה למוצא פיו של סקוט קארד, ובמיוחד לדעת מה קרה לבין ועולליו.
כשיצא הספר לא חיכיתי שנייה ומיד לקחתי בעלות עליו, ואולי כאן נעוצה שורש הבעיה.
אני התאכזבתי קצת.
בגדול, אורסון היקר משחזר את הרגעים הגדולים של הדמויות שלו, ומתצרף את כל התכונות של דמויותיו
לכדי שלושה ילדים, שכמובן הם גאונים, חכמים, מוצלחים ו... עוללים. בשלושתם סובב המפתח של אנטון
ו... טוב אני ממש לא רוצה לעשות ספויילר.
בקיצור אני קראתי בשקיקה, אבל מרגיש לי כמו סוף.

אני יודע איך ג'יק ריצר, הפך להיות ג'ק ריצר.
ואני לא תכוון איך הוא הגיע לעולם, אני מתכוון איך הוא הפך להיות מי שהוא.
וזה נכון גם לקטע שלו עם מברשת שיניים מתקפלת, ההתנתקות מהרכושנות, ולבישת סך הביגוד שברשותך ואחר כך
לזרוק לפח. וגם כמובן איך הוא הפך למגן של החלשים, לרודף צדק, לבלתי פגיע, ובכלל לשילוב האולטימטיבי סופרמן, המגן, איש הברזל והחייל האוניברסלי.
אז אני יודע איך ג'ק ריצר הפך להיות ג'ק ריצר, ואפילו נהנתי מכך מאוד. כרגיל.
עכשיו נשאלת השאלה איך לי צ'יילד הפך ללי צ'יילד?

כל לילה לפני השינה אני מקריא לזרובי סיפור.
ולפחות פעמים בשבוע אני נאלץ להקריא את סמי הכבאי.
"אבל אבא, למה נפל לאדם הבקבוק"
"אבל אבא, למה וולי (הכבשה של אדם) הלכה לאיבוד?"
"אבל אבא, למה היה פאנצ'ר ביופיטר?"
איך תסביר לו שזה רק סיפור, ואפילו לא הטוב ביותר מספרות הילדים הקיימת אצלנו במדף?
לפחות הוא לא שואל מה אדלה וינקל'ה עשו בתוך הצריף?

ישנם מספר ספרים שאני יכול לאמר בוודאות שהם השאירו בי משהו, יותר ממשהו, גם אחרי שנים רבות. בינהם אפשר למצוא את "האחים לב ארי", "השד מכיתה ז", "אורי" וכמובן "הילד שמכר את צחוקו."
עברו כבר יותר מעשרים שנה מאז שקראתי אותו, ואותו בניגוד לשאר לא חזרתי לקרוא. אבל הזכרון ממנו עדיין חקוק.
אני זוכר זעזוע מעצם הרעיון של הספר, אני זוכר ספר עצוב אבל אופטימי, אני זוכר ספר שלא משלים עם רוע הגזירה, אני זוכר ספר שמשאיר ניצוץ של תקווה לילד שמרגיש שאין כבר מה לעשות, ואני זוכר דמעות בעיניים.
יותר מכול אני זוכר ששאלתי את אבא שלי אחרי שסיימתי את הספר-
"אבא, אפשר למכור חיוך?"
הוא לא הבין על מה אני מדבר

אני חובב ספרי מתח, בלשים וכו...
בין אם הם בריטים, אמריקאים,שבדים/סקנדינבים או ישראלים, אני נוהג לגמוע אותם כמו שבר גרילס נוהג לאכול תולעים באמזונס. (אוקי אני גם אוהב את השורד האולטימטיבי, תהרגו אותי).
אבל לראשונה בחיי קראתי ספר מתח סיני. הבדלי התרבות, התפיסה, צורת המחשבה, המסגרת הפוליטית והפוליטיקה הפנים מפלגתית אלו בעניני האלמנטים שהיו הרבה יותר מיוחדים מפיענוח הפשע עצמו.
ועדיין הספר מהנה מאוד, מיוחד מאוד ומסקרן.
אומנם הייתי מעדיף לקרוא בשפת המקור, אבל גם בר גרילס היה מעדיף לצנוח בסופר מרקט ולא על דינה בסהרה.
(אוקי, אני חייב להרגיע עם זה, אני יודע)

מדהים.
מדהים, מדהים, מדהים.
אני לא נוטה לסווג ספר כ אחד הטובים שקראתי, אבל אין ספק שזו לא תהיה טעות לעשות זאת כאן. סיפור מדע בדיוני בעל ביקורת חברתית נוקבת, סיפור על שאפתנות ותחושת שליחות עד אין סוף, סיפור על נפש אנושית ויכולותיה.