הרומן הכובש והמטלטל הזה חושף בפנינו את פצעי הרשמים שהותירו החיים ביולה, בנם היחיד של לונה ויוסף. ליולה מלאו רק 13 שנים, אך צלקות עמוקות כבר נחרטו בנפשו הרכה והמיוסרת. במרכז הרומן עומדת מציאות מורכבת ורגשות מעורבים: משפחה שמתפוררת ונרקמת מחדש במקצבים משתנים, קרבה וריחוק, חרדת נטישה ואהבה עזה ומכאיבה.

לונה, אימו של יולה, מרגישה שאשה אחרת מתקיימת בה, וסוגרת עליה כלא. כלא שהיא חייבת לפרוץ את גבולותיו ולברוח ממנו אל הלא נודע. לפרקים היא יוצאת מביתה, מותירה מאחור את משפחתה, ונעלמת. איש אינו יודע היכן היא מסתתרת. לא אנוכית היא ולא קהת לב, ולא רק את עצמה היא משחררת. היא לא רוצה להרוס חיים בשיגעונה, וכאשר היא מרגישה שאין היא יכולה להכיל את עצמה, היא יוצאת לשאוף לקרבה את ריח החופש, ונושאת את רגליה אל המקום בו הכול אפשרי. כאשר היא חוזרת, אושר משכר מציף את המשפחה, שממהרת לחדש את השגרה, לפחות עד הבריחה הבאה. לאורך כל הרומן מנסה יולה להבין את אימו הסוערת, אך לונה אלוין נותרת תעלומה, שאין לפענח את סודה.

סוסים דוהרים במשעולי ליבו של יולה, ומרעידים את חזהו, לפעמים בעונג, לעיתים בכאב. יולה אוהב את לונה, ולא רק כאהוב ילד את אימו. הוא אוהב אותה אהבה אירוטית, מלאת תשוקה עמוקה ופועמת. אביו של יולה, יוסף, הוא חירש-אילם, והכוח היוצר ברומן. יוסף הוא נגר-אמן מוכשר, שעל חסרון המילה המדוברת, הוא מפצה בכתיבה מנוקדת בקפידה, רגשנית ובהירה, בעלת איכויות של שירה. דרך מכתביו אנו נחשפים לעגמומיות, לאבדן העצות, ולחוסר שיקול הדעת הרציונאלי שלוקים בו יוסף ובנו עקב היעלמותה של לונה. בבריחותיה של לונה יוסף מרעיף אהבה על יולה, בנו האומלל. אך יולה מתנער ממנו בהתמדה, ואינו מאפשר ליוסף לחדור את השכבה העבה של ניכור וניתוק שהוא מקפיד שתחצוץ בינהם. הוא רוצה שלונה תהיה שלו בלבד.

ברומן משתקפים חומרים אוטוביוגרפיים מחייו של המחבר. יואב אלוין, במקור לוי, נולד גם הוא, כיולה, בירושלים. אביו היה איש פשוט וישר שאהב את אשתו בכל מאודו, והיה כבד פה וכבד שמיעה, כיוסף. ממש כמו לונה האפלה והסוערת, במשך שנים הייתה אימו של אלוין נעלמת מביתה כל כמה חודשים, ואיש לא ידע לאן הלכה. גם היא הייתה חוזרת כלעומת שבאה, ללא הודעה מוקדמת, ומספרת: "היה לי רע בבית, אז הלכתי. איפה הייתי? הסתובבתי...". לאור כך, מתבהרת לנו הבחירה להעניק ללונה את שם המשפחה של המחבר. כמו יולה, יואב היה מנסה לשמור על אימו שלא תברח, אך לשווא. גם סצנת הנסיעה לבית החולים בתוך משאית עמוסת לחם טרי היא העתקה של חוויית ילדות של אלווין, שלקה באפילפסיה. במציאות, הייתה זו אימו שרצה איתו לבית החולים. בסיפור, אלווין נותן את התפקיד לדודתו של יולה, פלומה. אבל את רב הכעס שיואב חש כלפי אימו, את האמירות הקשות והביקורתיות על האימהות החסרה, החליף אלוין אצל יולה בהרבה מאד אהבה ללונה.

זהו ספרו השני של יואב אלוין. מומלץ לכל מי שמוכן למסע מטלטל במחוזות של רגשות סוערים והרבה כאב פשוט וחודר, לכל מי שמעז להיסחף לתוך סערה נשית עוצמתית ואינו נרתע מהתסכול שבחידה בלתי מפוענחת, ולכל שמוכן לצאת מגבולות עצמו ולהכיר בעובדה הפשוטה שלעיתים- המציאות עולה על כל דמיון.

יום האהבה, ואני מקבלת מתנה עטופה. רגע של התרגשות, העטיפה מתקלפת ולעיניי מתגלה כתובת זוהרת: "שטן" ! באינסטינקט בריא פניתי למנגנון ההכחשה החביב עליי: "המוכרת עטפה את הספר הלא נכון בכלל!" "אהובי לא מתכוון אליי - הוא מדבר על עצמו"...

אבל ההקדשה המשתפכת, שכללה פירוט מתחשבן של התהפוכות הגורליות שעברנו, האמונה, האכזבה, וההבטחה "כשכל הימים הקשים יעברו וישכחו - גם אז אהיה פה" - לא הותירה מקום לספק: הוא יודע בדיוק מה הוא עושה. רק אחרי הקריאה הבנתי עד כמה ההקדשה קולעת לתוכן של הספר, ולא רק לחיינו המשותפים.

גיבור הספר, ד"ר קאסלר, החליט להיות פסיכיאטר לאחר שחווה משבר והתמוטטות עצבים, והגיע למסקנה שהדרך היעילה ביותר לשכוח מכאביו האישיים הוא להשקיע את עצמו בכאב של אחרים. הוא ביש מזל דיו כדי שלטיפולו המסור יגיע השטן בכבודו ובעצמו, ואחרי שכבר בתחילת בפגישה הראשונה שולח לוון את פרויד לגיהנום - העלילה צוברת תאוצה.

בדרך אנחנו זוכים להיכרות מעמיקה עם תפיסות העולם של מגוון דמויות צבעוניות ומרתקות, שנדמה שכל אחת מהן יכולה הייתה בכיף להתיישב על ספת הפסיכולוג ולפצוח במונולוג משלה.

הספר מצליח לעשות צחוק מכל כך הרבה נושאים חשובים: אהבה, טיפולים, מין ויחסים בין אישיים. הוא מותח ביקורת צינית ועוקצנית על אנשי הטיפול, על תהליכים נפשיים ועל תפקיד המטפל ומקצועיותו. כשכל כך הרבה עובדות מדעיות ורפואיות מקובצות בספר כהוכחה - אתם מוזמנים לתאר לעצמכם עד כמה משכנעת יכולה להיות התוצאה.

את הסוף המפתיע של הטיפול הפסיכיאטרי שמנסה להיות שיקום לא אגלה, רק אגיד שאני ממש שמחה שעולם השיקום של בריאות הנפש לא שאב השראה מהספר הספציפי הזה :-)

"תקווה, תקווה, תקווה. אני לא מבין את זה... זה יכול להפוך כל יצור הגיוני למטורף מאד..." (מתוך העמוד האחרון בספר, אבל אל דאגה. זה לא ספויילר אלא תפיסת עולם).

כנראה שהמסר הזה של הספר הופנם כהלכה, כי כעבור שנתיים התקווה הושמה במגירה נעולה, ואנחנו נפרדנו ממנה וזה מזו, ועברנו לחיות את המציאות בלי הטירוף שמביאה איתה התקווה ליום חדש נפלא.

תומאס לאנג שירת כחייל בצבא המלכה, וכעת הוא מעביר את חייו... בבטלה. לא איש כמו לאנג ישאר יותר מדי זמן משועמם. ההרפתקאות והריגושים עוקבים אחריו, תרתי משמע. על פתחו מתדפקת הצעה לחיסול תעשיין אמריקאי, אך לאנג העצלן מסרב להצעה. זוהי יריית הפתיחה ברומן מתח שמתפתח בקצב מסחרר, רומן גדוש שקרים וסודות, אקדחים קטנים ויפים, צלעות שבורות ואיברים מרוסקים. פרשת הריגול שלאנג מככב בה, כוללת טרוריסטים משוגעים, סוחרי נשק חמדנים, גברים מסוקסים, וסלומון נאמן אחד ומיוחד.
לאנג מתאר עצמו כבטלן ותפרן, שהצלחותיו המועטות לא מזכות אותו בהערכה. אך במהרה מסתבר שזהו עוד אחד מהתרגילים המתוחכמים שמלווים אותו לאורך כל העלילה: ההפחתה הזו בערך העצמי גורמת לנו להתפעל עוד יותר מכל הצלחה שלו, קטנה או גדולה. העלילה מתפתחת בקצב מסחרר, ואין בה רגע דל. ברגעים הבודדים בהם לאנג אינו עסוק במלחמה מלאת חת באוייביו הקשוחים ובקארלים על גלגוליהם השונים, הוא מעשן סיגריה ומשתף אותנו בהתחבטויותיו לגבי הצעד הבא.
בבסיס הרומן יש עלילה פשוטה: גבר פוגש בחורה, מתגלה בגדלותו ברגעי מצוקה, ומושיע את האומה. כמובן שאי אפשר בלי שתהיה מעורבת בעניין נסיכה כלואה שיש להצילה. לורי הכפיל עבורנו את המנה, והעניק לתומאס לאנג שתי נשים יפות מהזן המהמם כשותפות לעלילה.
על הפשטות הקלישאתית של העלילה מפצה הכתיבה השנונה של לורי, שמציף אותנו בהומור ובהתחכמויות. למרות שזהו סיפור מתח קליל וקצבי, סביר שתדרשו לרמת ריכוז אדירה כדי לקלוט את פרטי הפרטים והדקויות שרקומות בכל שורה. הספר כתוב כולו כפנייה אל הקוראים, אך אל חשש: לא מדובר בעוד מונולוג טרחני ומייגע, אלא בדיאלוג בו משלים לורי, במרומז, אך במיומנות מרשימה את הצד שלנו, הקוראים, בשיחה.
זהו ספרו הראשון של יו לורי, שחקן, קומיקאי ותסריטאי מבריק, המוכר לרבים מאיתנו כד"ר גרגורי האוס מהסדרה המצליחה. הספר התפרסם בעולם כבר ב 1996 וכעת זכה לתרגום עברי בהוצאת עם עובד.
מומלץ לכל מי שהאונה השמאלית שלו מחפשת ריגוש בלתי נגמר, למי שמצליח להרכיב את היער מתוך אינספור עצים, למי שנהנה מהומור שחור וצבעוני לרב, ולכל מי שאי פעם התחבט בשאלה האם באמת המצפון נגמר היכן שמתחיל הכסף.

בתור סטודנטית בלתי נלאית שכנראה תמשיך ללמוד כל החיים, התחברתי מאד לספר הסטודנטיאלי הזה. הלוואי שאנחנו היינו עושים כאלו חיים משוגעים, תרתי משמע :-) :

הספר נכתב ע"י ריצ'רד, המשחזר את חוויות נעוריו בקולג' יוקרתי בניו המפדן. הוא מתאר את קורותיהם של ששה תלמידים בני עשרים, צעירים ושאפתנים, שזכו והתקבלו לחוג ללימודים קלאסיים, המצומצם והאליטיסטי, בהדרכתו הבלעדית של פרופסור כריזמאטי. התלמידים הופכים חבורה מלוכדת ומסוגרת: חושבים יחד, מבלים יחד, כמעט את כל זמנם.

מסתבר שהתלמידים הסקרנים והשקדנים ניסו לשחזר את פולחן בכחוס הדיוניסי עליו למדו בכיתה, בניסיון לפענח את התעלומה והקסם שמאחוריו. הטקס הצליח מעל למצופה, ויותר מזה אני לא אגלה. הלאה הספויילרים!!!

החלטתי להשתמש בספר הזה באחת מהעבודות שלי באוניברסיטה, בה הרשו לנו להתפרע ולהעביר דמות ספרותית איזה טיפול שנרצה :-)
מי אמר שמשעמם בלימודים?!

בחרתי בצ'רלס מקולי, שהוא בחור בן 19, שיערו בלונדי כהה סמיך, פניו בהירים, עליזים וחמורי הבעה כאחד, עיניו אפורות, נבונות ושקטות. הוא בחור גחמני אך רחב לב. לרוב חברותי ופתוח, אך לעיתים נראה כנתון תחת כישוף ארוך וקודר, ואז נוהג שלא להרבות בשיחה. הוא רגיש, ונחשב בקרב חבריו לנשמה טובה ומעט 'מרחפת'.

ואיך יכולתי לבחור בדמות אחרת כשהתיאור שלו כל כך דומה לבחור הראשון בחיי שהתאהבתי בו עד בלי די?! ולא, תחסכו את החמלה - הוא לא היה שתיין כרוני כמו הדמות הספרותית... :-)
מה גם שיש לי אחות תאומה, וצ'רלס הוא גם תאום. איזה כיף לטפח שתי ציפורים במכה אחת (אני נגד להרוג אותן, במחילה).

צ'רלס פנה לטיפול עקב בעיית שתיינות חריפה. בלי יותר מדי ציטוטים מהDSM: הוא עונה על קריטריונים אבחנתיים של שתיינות ודכאון.

צ'רלס הגיע אלי לצורך טיפול דינאמי קצר מועד ע"פ שיטתו של ג'יימס מאן.
מאן ראה את הטיפול המוגבל בזמן כעוסק במצוקה האנושית העיקרית - המשאלה להיות עם הזולת והכורח של השלמה עם אבדן ועם פרידה.

ע"פ מאן, התלונות שהביאו לפנייה לטיפול (אצל צ'רלס: התמכרות לאלכוהול) לעולם אינן חופפות את הסוגיה המרכזית (קושי בהתמודדות עם פרידה), אלא הן אמצעי הגנה שנועד להרחיק את הכאב האמיתי מן החוויה המודעת.

הרקע התרבותי משפיע גם הוא על הביטוי הסימפטומאטי של הבעיה, ובמקרה זה, שתיית אלכוהול הייתה חלק אינטגרטיבי מפעילות חברתית במסגרת חיי הקולג'. לאור כל זאת, הטיפול התמקד בקשיים העמוקים יותר של צ'רלס, ולא בסימפטומים.

לא אלאה אתכם בפרטי הטיפול שבדיתי מליבי,
אבל אני יכולה לגלות לכם שהוא היה רצוף טלטלות וסוחט דמעות :-)

{ולסקרנים ולבעלי הסבלנות בלבד: קטע קצר מהפגישה השישית שלי עם צ'רלס :

בפגישה השישית, צ'רלס ביטא ייאוש חריף ממצבו, וטען כי הוא מבין מדוע איש אינו רוצה בקרבתו: 'אני לא יכול לסבול את עצמי, אז איך אחרים יסבלו אותי?'. הוא הביע חששות כי איכזב את הקרובים לו, בשל התמוטטותו הנפשית והידרדרותו לשתיינות. הוא מנה את כל מה שאיבד בתקופה האחרונה, וציין כי 'לא נותר לי עוד בשביל מה להיאבק'.
בנקודה זו הסבתי את תשומת ליבו שהוא זה שפנה לטיפול, וכי הדבר מעיד על תקווה, גם אם לא מודעת, שחיזוק כוחות העצמי שלו יעזור לו להשיב בהדרגה את השליטה לחייו.
ציינתי בפניו כי התכונות הבסיסיות באופיו – טוב לב, חברותיות ורגישות לא נעלמו, אלא שהוא מתקשה לתת להן ביטוי בסיטואציה הקשה איתה הוא מתמודד כעת.
שיקוף זה של האמונה בכוחו להביא לשיפור במצבו נראה כי עודדה אותו, והוא החל מדווח בכל פגישה על התמודדות פעילה שלו להקטנת צריכת האלכוהול.}

אין מה לעשות - אני אוהבת סופים טובים,
אז אם אין אותם בספר עצמו - תמיד אפשר להמציא :-)

את גיא אוני קראתי בזמן ובמקום האידאלי מבחינתי. ראש השנה, חופש, התחלות חדשות. טיול שמזמן ציפיתי לו הביא אותי ללינה על שפת עין נון. מקום קסום ויפיפה, שנמצא לא רחוק מראש פינה. את השקט מסביב הפרו הצפרדעים שהתעקשו לקרקר בקולי קולות דווקא כשניסיתי לישון. אז לא ישנתי. במקום זה נסחפתי לאור פנס קטן לקסם שמביא איתו הספר היפיפה הזה. תקופה כל כך שונה מזו שאנו חיים בה כעת. נתתי לפאניה להוביל אותי בשבילים המפותלים בהם צעדה, ועם הקילמוטראז' שגמעתי עד שהגעתי ליעד, יכולתי ממש להזדהות עם העייפות שלה. התבשילים והמרקחות שלה הקימו אותי מהקריאה כדי לבשל על הגזייה הקטנה תה תפוחים ריחני. השקט איפשר לי להתחבר במלוא העוצמה לכאב שלה, לפחדים, ולשמחות הקטנות שוודאי העלו חיוך כובש לב כל אדם על פניה של מלכת ארץ נפתלי. וסוף כל סוף הצפרדעים הלכו לישון ואני צללתי לשינה קצרה, מלאה בחלומות על מלריה, בטן מכווצת מרעב, ארץ הנקנית בייסורים, ואושר פשוט ותמים של אותם הימים.

ברשותכם, אפתח בסיומת: מעולה! בעיניי :-)
כמו שמי מכם יודעים כבר, או שתדעו בעוד מספר מילים, יש לי חוק בלתי כתוב אך לא-מוצפן שאומר שאיני קוראת את כריכתו האחורית של הספר לפני שסיימתי לקרוא אותו, לבל תהרס לי חוויית הקריאה. כך שכל תוכן הספר בא לי בהפתעה גמורה, וזה רק הוסיף להנאה.

הספר כתוב בשפה קלה, אך מרובב חידושים תוכניים והפתעות שלא נגמרות. יש בו המון הסברים על טכנולוגיות, הצפנות מידע ודרכים לפריצה, שכתובים בצורה פשוטה ויסודית, כך שאפילו מאותגרת טכנולוגית כמוני הצליחה להשכיל יתר על המידה.

הוא קצבי, סוחף ומרתק, שואב לחלוטין אל תוך מעמקי החוויה, ואמין בצורה יוצאת דופן. כמעט אפשר לחשוב שהוא מתאר מעשה שאכן היה. הספר מאד מותח, וקשה להניחו מהיד. הוא מלא תחכום, אבל לא בעודף מוגזם. הוא מתקדם בקצב מהיר מאד, לכל אורכו, אין הפוגות של שעמום או TMI ׁׂ(too much information ). הוא מלא הפתעות, אבל מצליח לחמוק מתחושה של הצפה או של "כן, בטח, ממש הגיוני" ציני. עם זאת, הוא לא ספר מתח – הוא אינו מציג איזו חידה שדורשת פתרון בלשי. זוהי בלילה משובחת במיוחד של עקרונות חופש ומוסר יחד עם חיים של מתבגר, דילמות, טכנולוגיה, ואיך אפשר בלי - סיפור אהבה. הוא חווייתי ברמות שהן מדהימות בעיני. ממש הרגשתי שהכל קורה, ועכשיו, לא באיזו מציאות מדומה.

זהו ספר מאד חברתי, שהצליח לעורר בי שאלות ותהיות לגבי העמדות שלי עצמי בנוגע לאיזון בין חופש הפרט וזכויותיו לבין הגנה על בטחון המדינה והאזרחים. הוא מציג באופן יפיפה, איך שני העקרונות הללו מתנגשים בצורה מזוויעה, ומנמק בצורה משכנעת מדוע לא הגיוני לפגוע בחופש של האזרחים מתוך מטרה להגן עליהם מטרור. שאלות שהן רלוונטיות בכל מקום ובכל תקופה. בטח בעידן שלנו, שבו יש אמצעי הפיקוח האכיפה הולכים ומשתכללים, והחשש מטרור ופיגועים עולה. בקיצור: קראו נא!

מרקוס, הגיבור הראשי של הספר והרוח הפועלת במלוא העוצמה, המנהיג הבלתי מעורער, (גם אם הוא נוטה בתחילה להתכחש לכך), של ההתקוממות נגד המשרד לבטחון פנים. הוא בן עשרה חדור אידאולוגיה במעשה ולא רק בדיבורים, הוא פועל מתוך הגיון, אך אינו חף מעוצמות מדהימות של רגש, מתוחכם, מודע לסכנות, ופועל למרות קיומן, מתוך אמונה לא-עיוורת בצדקת דרכו. הוא כנה וגלוי לב, מחד הוא מכיר באחריות הרבה שלו כלפי כל מי שהולך בעקבותיו ופועל יחד איתו, ומאידך מקבל גם את מי שמסרב לשתף פעולה עם דרך הפעולה שלו, מתוך חשש שיתפס ויעונה.

דמות נוספת שכבשה את ליבי ואת דימיוני היא אנג'י, דמות מורכבת, אסרטיבית ומרגשת. יש בה שילוב מקסים של תום ילדותי ונשיות מתפרצת. היא חכמה, מתוחכמת, ומצליחה לשלב שכל ורגש במינונים מתוגברים אך לא מופרזים. בהמשך, מרקוס ואנג'י הופכים לאיש אחד כמעט, הם פועלים יחד ומשלימים זה את זו בצורה מושלמת ומעוררת התפעלות ולא רק פליאה.

אני מניחה שההצדקה לרמות כאלו של אידאולוגיה ונחישות היא העובדה שהדמויות הראשיות הן בגיל ההתבגרות. לא בטוחה שהייתי קונה רמות כאלו של אידאלים אם המספר היה בשנות השלושים לחייו. זה רק גרם לי לחשוב עד כמה עצוב כשאנחנו מתבגרים, רובינו מאבדים את הלהט הנהדר הזה. הקריאה מזמנת הזדמנות להסחף שוב אל תוך הסחרור הרגשי והלהט ההתבגרותי שאין לו תחליף.

יש מי שאמר לי שראה את הספר כמטיפני. ובן, אני מודה: קשה להגיד שזהו ספר אובייקטיבי, הוא אכן מגמתי בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, ולכל אורך הספר אנשי המשרד לבטחון פנים מוצגים כ"רעים" האולטימטיביים, בעוד שלוחמי החופש מתוארים באופן מובהק כ"טובים". גם מבחינת בניית הדמויות והצגתן וגם מבחינת ההתנגדות העזה שהם מעוררים. אני לא הרגשתי את המטיפנות, ההצגה של עמדות כל כך מגובשות שבאות לגמרי מהלב, מתוך אמונה יוקדת וחפה לגמרי מהתחסדות או צביעות, מחזקת את האמונה כי הצדק עם מרקוס, ולא בשום מקום אחר.

הביקורת השלילית היחידה שלי לגביו היא המגמתיות וחוסר האובייקטיביות, אבל בכך גם טמון סוד קסמו הכובש. ובכל מקרה – לא באנו לחפש אמת אנציקלופדית ומוחלטת. גם מי שאינו מסכים עם העמדה של הכותב יכול להנות ממנו, כי הוא יעורר בו מחשבה וידרוש ממנו בחינה מחודשת של עמדותיו המגובשות, יותר או פחות. כמו תמיד, אנחנו לא מחויבים להסכים, אבל כן חייבים לחשוב.

בקיצור ספר מעולה, לדעתי חובה לגמרי. ממש ברמה של "1984". כיוון שהוא כתוב בצורה פשוטה ונגישה, כל אחד יכול ומוזמן להנות מהחוויה.

קיץ ועדיין לא כל כך חם, מה קרה לעולם?
רובינו שקועים במבחנים, פרנסה, והנועזים שבינינו – גם בבילויים (ש)מיימיים.
אז בתוך כל הטירוף הזה, רציתי להמליץ לכם על כמה שעות של התמכרות, היסחפות, והתמסרות.
למחפשי הריגושים – שישו כי מצאתם! והכל חוקי ובהישג יד!

"הכלב היהודי" מאת אשר קרביץ הוא ספר פשוט מרתק,
העלילה קולחת ומפתיעה, וגם אם תרצו- לא תספיקו להניח אותו בצד...

הוא שנון במידה יוצאת דופן, וכבונוס גם כתוב בשפה נהדרת.
זה ספר שבוחן אנושיות, חברות, נאמנות ואומץ מזווית מקורית ומרעננת, שלא פוגשים כל יום.

עם כל החיוכים וההנאות, הוא גם מכעיס ומקומם.
למה? תקראו ותגלו בעצמכם. לא הייתי רוצה לחטוא בלהוסיף על הספויילר שבכריכה.

למה אני טורחת להמליץ? כי זה ספר חשוב. צריך שאנשים יקראו וידעו. כולנו אנשים ולכולנו יש חברים,
ויש דברים שאסור אסור אסור לשכוח,
אז תעשו לעצמכם ולכל מי שאתם מכירים טובה –
תציצו.אני בטוחה שלא תתחרטו.
גם כיף וגם אינטלקט - מה רע?!

כבר מזמן עברה הפעם העשירית שקראתי אותו, ואני עוד נהנית כל פעם מחדש. השקעה משתלמת, הייתי אומרת :-)
שיהיה לכולנו שבוע ספר שמח!

אני חוזרת אליו שוב ושוב ולא בכדי. במסגרת עבודתי אני פוגשת אנשים שעברו טראומה כזו או אחרת או מכמה סוגים עד כמה נורא שזה יכול להיות. החלק הראשון קשה לקריאה בשל אוסף מצמרר ונדיר של סיפורי קרבנות המלווים את התיאור המאלף של הסימפטומים שחווים נפגעי טראומה. איום ממשי על השלמות הגופנית או הנפשית, אבדן הבטחון ותחושת המוגנות, חוסר אונים המביא לכניעה מוחלטת או מאבק אימתני שסופו מי ישער, עוררות יתר או המנעות מכל דבר שעשוי להזכיר את הטראומה, טראומה כרונית, דו חושב ודו עצמי, הרמן אינה חוסכת מקוראיה דבר. אדרבא, היא מרחיבה ומפרטת, ממחישה ומדגימה, וכל הכאב הזה מתנקז באופן בלתי נמנע ומחלחל ישר אל נפשו הענוגה של הקורא התמים.
אבל הרמן עשתה עימנו חסד גדול, ובחלק השני בספר עוסק בריפוי והחלמה. יש תקווה לצאת מתוך כל הכאב והשחור. היא פורטת לשלבים את תהליך הריפוי, מבלי לעשות אידאליזציה של המטפל ומבלי לעורר ציפיות של: " שני סשנים אצל הפסיכולוג ואת כבר לא יורדת מהאוטובוס בתחנה הכי קרובה ברגע שזיהית מישהו שאת יודעת שאינו התוקף שלך, אבל צליל קולו מזכיר לך אותו, ומעורר בך חלחלה קשה מנשוא".
ספר חובה למטפלים, לכל מי שעבר טראומה, ולכל מי שמכיר מישהו שעבר טראומה (נו, עכשיו כולכם בקטגוריית החובה... :-))
תקראו. חשוב. מאלף. מדעי ומקצועי ועם זאת אנושי ורגיש במידה יוצאת דופן. נהדר.

את הספרים הטובים באמת, יש לי צורך בלתי נשלט לקרוא שוב ושוב (ואני מוכרחה לבקש סליחה מכל הספרים שממתינים על המדף בציפיה לקריאה ראשונה...). וגם בפעם השלישית, לוליטה הוא
ספר מצויין בעיני, כתוב נהדר, מושך ושואב וממלא. שוב הוא גרם לי להזדהות כל כך חזקה, שסחפה אותי איתה בעל כורחי, פשוט נשביתי בקסמה. אולי זה גם מה שקרה לדולי?

נאבוקוב הצליח לגרום לי להצטער עבור הומי, לכאוב גם את הכאב שלו ולהרגיש את הפחדים שלו מציפים אותי במלוא העוצמה. כל כך חזקה הייתה התחושה, שאין ספק ששמתי בצד לכמה שעות טובות את השיפוטיות, קברתי בין דפי הספר את הערכים הכי בסיסיים שלי לגבי הטוב והנכון, והירפתי לכמה שעות מהקו הברור שבין המותר לאסור. אני שמחה שכשהספר חזר למדף, אני חזרתי לעצמי.

אמנם מאז יצאו עוד ספרים שמספרים מתוך נקודת המבט של התוקף, אבל כולי תקווה שלוליטה הוא ספר חד פעמי. לא הייתי רוצה למצוא את עצמי שוב בצד של ה"רעים".


כשסיימתי את לוליטה בפעם הראשונה, הייתי בחיפושי נושא לסמינריון שלי בפסיכולוגיה. במקביל אליו קראתי את טראומה והחלמה של גודית לואיס הרמן (חובה! מצמרר ומדהים), היא עוסקת שם בין היתר בהזדהות עם התוקף, מה שקורה לנו בזמן הקריאה ברומן הסוחף והכובש הזה. קצת חוויה מתקנת לחוייה העוצמתית שנכפית עלינו בלוליטה ממש לא תזיק. הצעתי למנחה שלי שהוא מטפל קוגניטיבי התנהגותי לבחון בסמינר את העיוותים הקוגניטביים אצל פדופילים ואפשרויות של טיפול קוגניטיבי התנהגותי בפדופיליה, אך הוא גנז את התלהבותי בכך ש"פדופיליה זו לא כוס התה שלו". חבל. אותי זה עדיין מעניין...