בדרך כלל אני לא אוהבת ספרים שנכתבים בשפה "אותנטית", כי זה אף פעם לא מרגיש אותנטי ותמיד מרגיש כמו תירוץ זול לעצלות של הכותב ומיליוני שגיאות כתיב.
אבל ב'חדר משלו' הגוף ראשון עתיד יחיד שמתחיל בי' במקום בא' לא היה נראה לי כמו פגע רע אלא כאמצעי, ואחד מוצלח, שמשיג את המטרה של האותנטיות המבהילה, העוכרת שלווה, העמוקה ריגשית.
הספר הזה הוא יומן של ילד/נער שהמשפחה שלו מתפרקת לנגד עיניו. הכתיבה ביומן היה רעיון שנתנה היועצת של בית הספר, איתה הוא נפגש לשיחות פעמיים בשבוע, מקריא לה קטעים מהיומן ואחר כך גם מתעד בו את התגובות שלה. זו בחירה נהדרת כי זה מכניס עוד מימד לספר, עוד עומק.
הילד הזה חי בעולם מפחיד, שבו יש אמא שנשברת לרסיסים ומתחננת שהוא יהיה קורת התמיכה שלה, ואבא נעלם, ויש שכול ואלימות ומלחמה. ובשביל הקורא, זה מפחיד. זה מטלטל. זה לא נותן לך להישאר אדיש.