טוב,תקשיבו...

הסדרה הזאת, "נרניה", בניגוד לכל מה שנהוג לחשוב,היא בהחלט לא סדרת ילדים.

סצנות הקרבות, התככים הפוליטיים וההוצאות להורג המשונות הן לא משהו שדימיונו של ילד אמור להיות מבורך בו. בהחלט לא.

אבל הוא אב טיפוס. אב רוחני,אם תרצו.

כי אם טולקין היה השורש הז'אנרי ממנו צמחו ספרי הפנטזיה הקלאסית של העידן החדש('רומח הדרקון','שמש שחורה'...) אזי ק.ס.לואיס היה השורש הקטגורי של כל סיפורי האגדה הקלילים המודרניים,האורבניים יותר('הארי פוטר', 'ספיידרוויק'...). יש לסדרה מקום של כבוד על מדף הספרים שלי. כמות היצורים והחשיבה המיתולוגית,החדשנית שעולה מבין דפיו של סיפור פנטזיה אפי זה עולה על כל ציפייה שהיתה לי קודם לכן. הופתעתי. לטובה. מאוד מאוד.

מומלץ בחום. קלאסיקה אמיתית ואהובה מאוד.

קראתי הרבה ספרים במשך חיי הקצרים. רובם המוחלט התרכז סביב ספרי אימה/פנטזיה או מדע בדיוני קליל.

סצנות קשות הן לא דבר שזר לי. אני לא סולד בקלות מגילויי פורענות ואלימות בהן. אני לא זורק את הספר ממני והלאה ברגע הראשון שהמתואר בו אינו עולה בקנה מידה אחד עם העולם הוורוד שאני מנסה לשאוף לו מסביבי ואני לא עד כדי כך יפה נפש שאחשוב שהאכזריות פסה לה מן העולם ובטח ובטח שלא תצעד לתוך החצר הפרטית שלי. אני לא אנוכי עד כדי כך ויהיר במידה כזאת שאחשוב שהעולם דפוק אבל אני בסדר. לעולם לא שכחתי שזה קורה במשפחות הכי טובות וגם לי זה יכול לקרות. אני לא מוציא את עצמי מן הכלל. לעולם לא. אני חי ונושם את העולם כמו שהוא- גוונים על גבי גוונים של לבן ושחור. המחלות,המגיפות וגילויי השנאה לצד חסד, יופי ורומנים מתקתקים. בכל יש אפילה. כמו שבכל יש אור. לעולם לא התכחשתי ליכול של זה וגם זה לזלוג אל תוך חיי עד לבלי היכר.

אבל כשהגעתי לעמוד העשירי ומשהו, סגרתי את הספר הזה.
לא יכולתי להמשיך. לא הייתי מסוגל. לא רציתי.
זה כאב מידי.
מיאנתי להאמין והפכתי לאדם אותו אני מתעב מכל- זה המתכחש אל מול האמת. אטמתי את אוזניי ואת עיניי.

במאמץ אדירים ואחרי שבוע של הפוגה-פתחתי אותו שוב. הבנתי שאם הסופר הזה טרח וכתב-אז כנראה שיש לו משהו חשוב להגיד לי ומן הראוי שאקשיב לו,שאתן לו הזדמנות. כמה שזה לא נוח לי בתור אדם שחי חיים נוחים ובטוחים. שלווים...

בדיעבד הסתבר לי שזה היה אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי כל חיי. אם לא הטוב ביותר.

צדק ההוא שאמר לי פעם-ככל שתשקיע בספר שלך-ככה הוא יחזיר לך את זה, בריבית דריבית...

כן, אני 'קינגי'. בכל רמ"ח איבריי. נושם אותו ואוסף באוססיביות כל פריט שקשור אליו. מרמת הספרים ועד רמת הקומיקסים.

הוא השפיע על צורת הכתיבה שלי עצמי ברמה שאף סופר אחר לא הצליח. הוא האליל של קוד מחשבותיי והוא הרוח הפועמת בשאיפותיי.

אבל 'המכשף והבדולח' הוא הראשון שהצליח לזעזע ולרגש אותי עד רמת הזדהות שכזאת שמצאתי את עצמי מסתגר איתו בחדר ועצר את נשימתי עד שאסיים אותו. כואב,מופתע וממרר בבכי נואש...

סוג של תגובות מוקצנות בעליל שרק קינג יכול לסחוט ממך.

במסורת האפוקליפטית של קינג, מיני-רומן שמנהל סוג של דיאלוג עם 'העמדה' וכרגיל-מצליח להטריד אותי עד כדי כך שגם ימים רבים אחרי סיום הקריאה,אחשוש לענות לשיחה בפלאפון.

מצויין.

לפני שנות האלטרנטיבה של 'רומח הדרקון' ואחרי עידן הזהב הקלאסי של 'שר הטבעות',מגיעה הטרילוגיה הזאת ומהממת אותי. ככ פקחית,רגישה,עוצמתית. משכנעת ברמת ההקרבה ומפליאה ברמת הדימיון.
ללא ספק יש לה מקום של כבוד על מדף הספרים שלי.
מומלץ בחום.

ספר הכיס הטוב ביותר שנתקלתי בו. אין שאלה שהוא משאיר ללא מענה והוא מלווה אותך ביומיום באופן אבסולוטי ומשכנע למדי. ואף מילה על כל ספרי העידן החדש- הספר הזה הוא משהו קצת אחר. בחציו עלילתי ובחציו מנחה. מלודי ומדוייק. כפי שרק קואלו יודע לכתוב. סיכום של כל ספריו הקודמים במספר שורות מתומצות במסגרת תורת ה"עשה"/"לא תעשה"...
וזה משפיע. מניסיון.

חלמתי עליהם. רציתי להיות איתם. אחד מהם.

וכשהם אבדו לי- בכיתי כל כך...

גיבורי הרומח עיצבו את נעוריי ופתחו לי שער לעולמות אחרים, מופלאים הרבה יותר...

זעם. בושה. גאווה.

ק.צטניק הצליף בי כפי שרק הוא מסוגל כי הוא יודע שרק לו אני מרשה.

נסחף,כתמיד, אחרי ספרים שמעלים בעיניי רוחי את נוסטלגיית הילדות וכיסופים למחוזות קסם אחרים המצויים אך ורק במוחם של אלו אשר עדיין לא גילו שסנטה קלאוס לא קיים באמת-מצאתי את עצמי בולע בשקיקה את היצירה המופלאה הזאת.

רגע אחד לפני שמתבגרים באמת ומבינים שהחיים כבר התחילו על שלל מיסי העירייה שבהם,אני קופץ על האופניים ויוצא לדהירה נוספת...