לצערנו, עלילת הספר מבוססת על מקרה אמיתי ומתמקדת בנער דחוי שערך מסע נקמה אכזרי במיוחד. מסע זה ערך ככל הנראה כתשע עשרה דקות. עם זאת, השלכותיו קשות וארוכות טווח. ספר מזעזע ועצוב, אבל לדעתי חשוב לקריאה עבור מורים, הורים ובני נוער (אלה המקובלים ואלה שאינם מקובלים). אסיים בציטוט מעורר מחשבה ותהיות, כמו כל הספר כולו:

"נראה לי שחיים של אדם אמורים להיות כמו סרט די. וי. די. אפשר לראות את הגרסה שכולם רואים, או לבחור את גרסת הבמאי - כפי שהוא רצה שיראו את הסרט, לפני כל התערבות אחרת".

לא ממליץ לקרוא.
אמנם נתתי 3 כוכבים, בגלל שהכתיבה הייתה טובה, הרעיון לסיפור היה טוב והחצי הראשון לספר היה טוב, כשהרקע מסופר.

אבל הסיפור לא מתקדם ולא חידש כלום (סך הכול ילד שרצח נערים בתיכון כי סבל מהצקות, אבל שום דבר מתוחכם בתסריט), אין שום טוויסט בעלילה (חוץ מהסוף, וגם שם זה היה טוויסט גרוע), והסוף ממש גרוע ומעצבן.

ספר בעל עלילה חזקה ומסר חזק לא פחות, אבל מאוד לא פשוט לקריאה.
ג'ודי פיקו היא סופרת מהאהובות עלי, הכישרון שלה לתאר השתלשלות אירועים מנקודת מבט של דמויות שונות וליצור מארג מיוחד בא לידי ביטוי גם כאן, אבל בסיס העלילה לא קל, במיוחד כי למרות ההקצנה והחירות הספרותית בה נוקטת המחברת, בסיס העלילה הוא ילד שעובר התעללות מתמשכת ע"י בני גילו, בעוד יחסם של המבוגרים נע בין אדישות לסבלו לבין שותפות (לא בהכרח מכוונת) בפגיעה בו.

אני חושבת שנדירים הילדים שלא חוו הצקות בשלב זה או אחר בילדותם, וגם אם הרוב לא חוו הצקות קשות ומשפילות כפי שמתואר שפיטר חווה, חוויית הקריאה קשה ומעוררת אי נעימות חזקה (ספוילרים בהמשך)


אני אישית ניסיתי להבין את הדמויות המבוגרות בספר - איך נוצר מצב שילדים בכיתה ה' מתעללים קבוע בילד בגן, וגם לאחר שהוריו והגננת מודעים לכך לא נעשה כלום בנדון ומאפשרים לילדים להמשיך ולהציק לו, ואיך בסיטואציה בה פיטר הופשט ממכנסיו בקפיטריה המורה שנכח שם הסתפק בלצעוק בכלליות ומשם המשיכו לסדר היום, כשמדובר במעשה שנכנס להגדרה של הטרדה מינית/מעשה מגונה.
ובמיוחד לא הבנתי את האדישות של ההורים למה שפיטר עבר, במיוחד לאור כך שאחיו הוצג כדמות שתרמה תרומה משמעותית להתעללות בו, ולכך שבמבט מהצד נראה שמדובר במקרה קלאסי של נער שעשוי להתאבד. דווקא בגלל שהמשפחה הוצגה כנורמטיבית והאם במיוחד הוצגה כדואגת ואוהבת, העניין לא ברור.

מהצד השני, התמונה הכללית לא מאוד רחוקה מהמציאות המוכרת, ובתור מי שגדלה ביישוב קטן ומכירה את החוויה של לימודים בחברת אותם ילדים מגן הילדים עד התיכון ואת המציאות בה משהו שעשית בגן יכול לרדוף אותך עד לגיוס, היו קטעים שלא יכולתי שלא להזדהות, ובעיקר לתהות לגבי היתכנות של מקרים כאלו בארץ, מה שבתכלס הגיוני לאור כך שרוב האוכלוסייה מגיעה בשלב מוקדם יחסית בחיים לגישה חוקית לנשק. בשורה התחתונה - אני חושבת שהספר הזה יכול להיות פרקטי להדרכות של אנשי חינוך.

הספר נכתב כספר דמיוני אך הוא בהחלט לא כזה. הסופרת לקחה את הסיפור של הטבח בתיכון קולומביין ב20 בדצמבר 1999 (סיפור שהיא מזכירה בקצרה כמה פעמים בספר)והפכה לסנגורית הרוצחים במשפט שלא התקיים מהסיבה הפשוטה ששם היו שני רוצחים שהתאבדו, אך הטענות על התעללות מצד תלמידים שם כלפי הרוצחים ואחרים ובפרט מצד הספורטאים שבהם נשמעו רבות אחר הרצח.

הדמיון בין הרוצחים שם לפיטר מהספר כמעט מוחלט. הם כפיטר גאוני מחשבים, מנותקים במידה זו או אחרת מהחברה וסובלים התעללויות. בספר כמו באירוע האמיתי הרוצח קורא לספורטאים לצעוד קדימה והם המטרה העיקרית של מסע הרצח. אך ככל הנראה בסיפור האמיתי היה מדובר בצמד פסיכופתים שנהנו מהאכזריות ומהרצח (אולי כתוצאה מיחס אכזרי בעבר כלפיהם, ואולי לא.) מה שממש אי אפשר לומר על פיטר בסיפור.

העלילה בספר טובה אך כבר קראתי עלילות טובות יותר. המיוחד בספר זה הוא שגם אחרי שאתה מניח אותו מהידיים אתה ממשיך שוב ושוב לחשוב על הטענות שהועלו בו. ובעיקר על השאלה עד כמה התעללות רגשית מצדיקה או לפחות מאפשרת באופן כלשהו לקבל את תגובתו הלא פרופורציונאלית של הנפגע ואפילו מעשה רצח.

לי הספר לא חידש חומר למחשבה וזה מהסיבה הפשוטה, חשבתי על שאלות מוסריות אלו עשרות ומאות פעמים בחיי. כי למרות שעברו כבר למעלה מחמש עשרה שנה עדיין הזכרונות של אותם ימים שבהם פשוט פחדתי כל יום כל היום מהצקות, מהשפלות, מהפגיעה המכוונת ומהדריכה ברגל גסה ואכזרית על היבלות, חוזרים אלי שוב ושוב. וזה על הפשע הנורא שהייתי רגיש יותר, עדין יותר ובעיקר שונה. שלא כמו בספר לא מדובר היה ברמות קיצוניות כל כך של אכזריות והיו גם צדיקים בסדום. אך כמו בספר הפגיעות היו כואבות ביותר,יום יומיות ובמקרה הטוב המבוגרים לא התערבו (במקרה הרע הם התערבו לרעתי).

כשאני מביט בעיניים של בוגר אני יכול להבין שבכל רדיפה והתעללות חברתית יש מעט רשעים רוב ש"רק" צופה מהצד בלא להתערב מפחד להיות קרבן בעצמו להצקות, והצוות החינוכי שבדרך כלל מבחינתו מי שיש איתו בעיות רבות הוא בעייתי, בדרך כלל אין את המבוגר האחראי שיתאמץ להבין שלפניו לא תלמיד שמעורר בעיות אלא קרבן. אך בעיניים של נער זה נראה כאילו כולם נגדך והעולם סוגר עליך. הבעיה מחמירה כשבסוף אתה מתפרץ ומגיב ואז זה מהווה בעיני ה"מבוגרים" ראיה שאתה אלים/בעייתי ואין דבר יותר מתסכל מלהענש כשאתה יודע שהצדק איתך ולראות את החלאות שמציקים לך תמיד לועגים לאידך כשהם כמובן לא קיבלו את העונש הראוי להם.

לשמחתי בהמשך הדרך למדתי להכיר שיש גם אנשים טובים שבזכותם יכולתי לחזור ולהאמין בחברה, ומכיוון שמה שלא מחסל אותך מחשל אותך הרווחתי את האומץ המוסרי לעמוד על דעתי ולעשות את הטוב גם מול לעג וביקורת, וכמו כן את הרגישות להבין את אלו שהחברה לא מבינה ולראות את המיוחד באנשים שאחרים יראו את המיוחד שבהם רק בעוד שנים. אך למרות כל זאת עד היום יכולים לעבור עלי לילות שלמים בלי שינה רק בגלל הכאב שבזכרונות שאולי כהה עם השנים אך בהחלט לא נתרפא.

לי ברור שלמרות כל המתואר בספר זה לא מצדיק רצח(בדיוק כמו שלדעתי, בניגוד לנאמר בספר, גם לאישה מוכה אין זכות לרצוח), אך זה כן נסיבות מקילות. מה שלחלוטין אינני מקבל זה את ההצדקה ואפילו החלקית של רצח אנשים תמימים בגלל שאחרים פגעו בך ולכן אינני מקבל את ההזדהות שהסופרת מנסה ליצור כלפי מפלצת (כן מפלצת!) שרוצחת עשרה אנשים ופוצעת עוד תשעה עשר כשחלקם לא עשו לו כל רע ואף לא יכלו לעשות לו רע (כמו אותה ילדת תסמונת דאון), אך לגבי הרצח של מאט וחבורתו הנושא מורכב יותר ואת דעתי כתבתי.

אהבתי את תיאור דמותה של ג'וזי בספר (למרות הבוז שאני חש כלפי אנשים מסוגה) המאפיינת את אותם אלו ששותקים ואף מצטרפים לרעים מחוסר יכולתם ללכת עם מצפונם כנגד החברה, אך בהמשך המחיר של הליכה כנגד המצפון לא קל יותר. במקרה הטוב זה יסורי מצפון ובמקרה הרע הם משלמים באישיותם שהופכת לרדודה ואפלה בדומה לחברה שאותה בחרו לעצמם.

לסיכום: ספר טוב מסוג הספרים שממשיכים לחשוב עליהם הרבה גם זמן ארוך אחרי שכבר שוכחים את רוב הפרטים הקטנים של העלילה. רק חבל לדעתי ששפתו של הספר די זולה והקללות הזולות החוזרות בו שוב ושוב בהחלט פוגמות בטעמו של הספר.

אין לי מילים על יכולתה במילים לתאר מספר רב של דמויות בעומק תוך תחושה של הבנה של כל דמות על יחודיותה ומורכבותה. להכניס את הקורא לסיטואציות של האירועים תוך נגיעה בנושאים חברתיים בעיתיים ומגוונים ללא שיפוטיות יתר אבל עם יצירת הזדהות עם הדמויות שהסופרת רוצה שנזדהה עמם

קודם כל, אני רוצה לציין שני דברים:
1. אני קצת מרגישה חלודה, גם בכתיבת ביקורות וגם בכתיבה באופן כללי.
2. זאת לא הביקורת המלאה, אני אערוך אותה כשיהיה לי זמן להכנס לאתר.
###
אז עברו שבועיים, כמעט שלושה, מאז הטיול השנתי. בגלל התעקשות של חברה טובה, מצאתי את עצמי נכנסת לספרייה שלא ביקרתי בה כמה חודשים טובים ומנסה לחפש את הספר המסוים שהיא המליצה לי עליו, אך ללא הצלחה (זאת ספרייה קטנה, אז גם ככה הסיכויים לא היו גבוהים). במקום זאת, החלטתי, אני כן אקח ספרים, כי אני עדיין במצב שבו לא מרשים לי לקנות ספרים חדשים. אחד מהספרים שלקחתי היה הספר הזה. לא הסתכלתי על התקציר כשאספתי אותו. לא היה לי מושג על מה הוא, עד שפתחתי אותו ביום השני בטיול כשהגענו לחניון, כשעדיין היה אור יום נדיב, והתחלתי לקרוא על הסלע. לא ציפיתי לזה כשפתחתי את הספר. לא ציפיתי לכך שזה יהיה ספר על ירי בבית ספר, מכל הנושאים שבעולם שאפשר לכתוב עליהם, זה הספר שבחרתי לטיול השנתי. כל הספר נע בין יום הירי, כמה חודשים לפני או אחרי, לפני הירי ובמהלך המשפט, וקצת מוכנס בספר ציר זמן של שנים לפני שהכל התחיל. לפי דעתי, הספר כבר נפתח בנושא מעניין: ירי בבית הספר. אני חושבת שבכל פעם שמקרה כזה קורה, בעיקר בארצות הברית (כי בואו נודה בזה, כמה מקרים של ירי בבית הספר יש מחוץ לארצות הברית, ארץ שחלקה מתנגד לנשיאת נשק וחלקה השני תומך בזה בחריצות), יש מה לכתוב על זה, לחשוב, להסיק מסקנות, לחקור, לדבר, לשאול. כל הדמויות בספר הצליחו לעניין אותי, אך לא התחברתי לאף אחת מהן. זאת לפי דעתי נקודת החולשה הראשונה בספר. למרות שלא חייבים להתחבר לדמויות כשקוראים ספר, לפעמים זה אחד הקריטריונים שהופכים ספר לטוב. הציר זמן שבו נעה עליה העלילה, הייתה עוד נקודת חולשה מבחינתי, לפחות לרגעים, כי למרות התאריכים, לפעמים עדיין היה לי קשה לעקוב, אולי גם בגלל נקודות המבט של הדמויות שהתחלפו. היה מעניין לראות מה כל דמות חושבת על המקרה, איך היא לוקחת אותו לעצמה, איך היא מתמודדת איתו בעיירה קטנה ושקטה כמו סטרלינג שכולם מכירים זה את זה.
עוד נקודת חולשה ענקית מבחינתי הייה אורך הספר והפרקים האחרונים. כן, אומנם היה טוויסט בעלילה, אך הוא הרגיש מיותר לחלוטין.
בזמן שקראתי את הספר עלו בי מחשבות על התקופה האישית שלי בחיים,עכשיו, ולפני כמה שנים. כמה השתנתי, וכמה שלא. קצת כמו הדמויות המתבגרות בספר.
עלו גם מחשבות על הסביבה שלי, הכיתה, והלאה מזה. הספר הזה גרם לי להבין בצורה הרבה יותר חזקה איך העצמי מושפע מהסביבה שלו. זה לכן חשוב שתהיה, לא משנה מי אתם, סביבה שטוב לכם. כן, מותר שיהיה קשיים, אתגרים, וגם רוע. השאלה היא איך בני האדם מנווטים את עצמם בסביבה שלהם, איך הם צומחים בעזרת או נגד מה שקורה סביבם.

לכל מי שנסחף עם "שומרת אחותי" ומי שבכה ב"הסכם"...

פיטר תלמיד כיתה י' בבית ספר תיכון בעיירה שקטה שנדמה כי שום דבר רע לעולם לא יקרה בה, קם בבוקר ומעמיס לתיקו 2 אקדחים ו2 רובי צייד. 19 דקות אח"כ הבלש פטריק וכל העיירה צריכים להתמודד עם זירת רצח של 10 בני נוער ועוד עשרות פצועים.
תמונות הירי בתיכונים נראות לנו מוכרות בזכות המקרים שהגיעו לכותרות וזעזעו את העולם, אך הסופרת מצליחה בצורה ייחודית רק לה לגרום לנו להבין שחיים זה לא לבן ושחור אלא ברובם הם עטופים בגוונים שונים של אפור. כשנפתח המשפט, והעלילה צוללת לתוך העבר ופורסת לפני הקורא את חייו של פיטר עד היום. אנו עדים לאכזריות שרק ילדים מסוגלים לה ואנחנו מתמלאים חמלה, למרות כל מה שהוא עשה... וכקוראים אנו גם מקווים, שהמושבעים ירחמו עליו כשיתנו את גזר דינם.
קשה לתאר את הספר מבלי להרוס לכם את חווית הקריאה, מבלי לדבר על גורם ההפתעה, שעדיין קיים בו למרות שכתיבתה של פיקו נהיית צפויה. לא לפחד מאורכו (589 עמודים!!!). אני יכולה להוסיף שזהו ספר חובה לכול הורה, כי הוא מלמד אותנו לראות דברים שאנו מסרבים לראות בילדינו; הוא מלמד אותנו לא להתמקד בחומריות אלא בעיקר, שזה המשפחה; והכי חשוב, הוא מדבר על סובלנות וקבלת השונה. ומצד שני זהו ספר חובה לכל בני הנוער, המקובלים והמקובלים פחות, בכדי שלא ישכחו שלכל התנהגות יש תוצאות; שלמרות שגיל ההתבגרות ותקופת התיכון נראות כמו תקופה שלעולם לא תיגמר, גם להן יש סוף; ושלהיות שונה זה בסדר, העיקר להיות בן אדם טוב.
הספר הנוכחי לא בבעלותי .
קריאה נעימה, לי

אני לא ממש יודעת איך לדרג את הספר. הוא נא בין שלושה כוכבים לארבעה, אבל כספר של אותה סופרת, ציפיתי ליותר.
השפה- טוב, הצלחתי להתעלם מהשפה בספרים אחרים שלה, אבל כאן היה לי קצת קשה. זה לא התרגום, ממש לא. הקללות הרבות שכתובות בספר בהחלט לא מעלות את הרמה שלו. הכתיבה עצמה מעולה, אבל למה צריך קללות?
כרגיל, ג'ודי לוקחת סיטואציה מורכבת וכותבת עליה ספר. הכתיבה שלה מאופיינת בפרקים מהעבר ומההווה. זה הספר השלישי שלה שאני קוראת, והייתי שמחה למעט גיוון.
העלילה - טוב, היא מעניינת, אבל מלאה בקיטש, וזה באמת חבל, כי היא היתה יכולה להוציא מהספר הרבה יותר.
פיטר הוא נער שכל חייו קבוצת בריונים התעללה בו. הבריונים, אלה שדחויים ביחד איתו, אלה שעומדים בצד ולא מתערבים כי דואגים להשלכות החברתיות, כל אלה מתוארים בספר.
ההשלכות של ההתעללות הן שיום אחד פיטר נכנס לבית הספר ומתחיל לירות, ולרצוח אנשים. עשרה הרוגים, המוני פצועים ועוד כתשעה עשר ניסיונות לרצח, זהו כתב האישום של פיטר.
רק כדי לציין את דעתי- שום התעללות שפיטר עבר אינה מצדיקה את הרציחות הרבות. זאת לא הצדקה.
גו'די אוהבת לקחת את הקורבנות שלה לבית המשפט, לסחוט מהם ומהעדים את כל מה שהיא יכולה, לתת לנו לכסוס ציפורניים.
אני לא אומרת שהתוצאה לא טובה, אבל אפשר גם לגוון.
במקרה, העורך דין הוא אותו העורך דין מההסכם, ובמקרה קראתי אותו לפני.
הסוף- שנייה לפני שמה שהיה אמור להפתיע אותנו הגיע, הצלחתי לנחש מה קרה. הסוף אמור להיות לא צפוי, אבל בעצם הוא לא צפוי כל כך עד שהוא נהיה צפוי... הבנתם?
זה ספר טוב, אין ספק, פחות טוב משומרת אחותי(ספר מעולה) ומההסכם (פחות טוב משומרת אחותי, אבל גם טוב מאוד) אבל עדיין טוב.
אני מחכה לספר של ג'ודי שאוכל לתת לו מעולה.

ספר מדהים.הכתיבה של פיקו חדה,קולחת ומרתקת.
סיפור שכל אחד מאיתנו,בתור הורה לילדים,יכול למצוא את עצמו בתוכו.פחד אלוהים.