"מגשם רק צומחים" (ארז גרשטיין בתגובה להצעה להפסיק תרגיל של גולני בגלל גשם כבד. עמוד 128).
בעקבות קבוצת הפייסבוק על לבנון, שירה ואני חזרנו אל הספר "תמצית געגוע" מאת ד"ר אהוד ערן (הוצאת ידיעות ספרים, 2007), הביוגרפיה אודות תא"ל ארז גרשטיין ז"ל, שנהרג כמפקד יחידת הקישור ללבנון (יק"ל) ונהרג ממטען צד בלבנון בשנת 1999. מפקדו בגולני, רא"ל גבי אשכנזי, כתב בהקדמה לספר כי "ארז היטיב להבין כי הזכות להוביל חיילים נקנית רק במתן דוגמה אישית ובמילוי חובת הכנתם, אימונם והובלתם מלפנים" (עמוד 15). כלל זה ראוי שיעמוד תמיד לעיני מפקדים בצה"ל.
"המסלול הארוך של ארז כמפקד בחיל הרגלים מתחיל כאן, בסיירת גולני" (עמוד 62), כתב ערן. מפקד צוות בסיירת בקרב הבופור במלחמת לבנון הראשונה, מפקדה במבצע "כחול וחום", וכן הלאה... תמיד היכן שיורים. בריאיון אמר כי הוא שואף "לעשות תפקידים... בקו הקדמי... רק קדימה, במקום שבו יש לי ידע מקצועי אדיר... הסביבה הטבעית שלי היא בקו" (עמוד 185).
ואכן, בשנים שצה"ל שהה בלבנון, בלטו בו מפקדים כמו גרשטיין ז"ל מגולני והאלוף (מיל.) יאיר גולן מהצנחנים, שחתרו למגע עם האויב. בספר מובא מסמך תפיסתי בו כתב גרשטיין כי בלחימה ישנה "חשיבות מכרעת לנטילת יוזמה" (עמוד 223). הוא עצמו פעל בהתאם לכלל שקבע. כך למשל, כמח"ט בלבנון, ב־1993, הוביל מרדף אחר שלושה פעילי חיזבאללה וירה אש לא מכוונת במטרה לגרום להם להיחשף. "המהלך הצליח. אנשי החיזבאללה ירו בחזרה וחשפו את מיקומם. ארז הוביל הסתערות והרגם" (עמוד 145).
הספר כתוב בצורה קולחת והסיפור כמו קופץ מבין הדפים, אך מביוגרפיה נדרש שתהיה יותר מחוברת הנצחה מעריצה לחלל שנפל, ופה דומה שהמחבר פספס. מהקריאה עולה כי המחבר הסיט הצידה והזניח עובדות ואירועים שלא התיישבו עם תדמית המפקד הנערץ, וחבל, כי יש מה להעריך ולאמץ גם כשמבינים שמדובר באדם בשר ודם, עם חסרונות. כך למשל, בספר דוחה המחבר את הדברים שכתב הפרשן הצבאי עפר שלח, שכקצין צנחנים לחם בלבנון, לפיהם קידומו המהיר של גרשטיין "בא לו בשל הצטיינותו ב"עשרות קרבות כיתתיים בלבנון", וכמי שהשתייך לקבוצת המפקדים שהצליחה כי פעלה כ"מ"כ כפול מאה" (עמוד 156). מנגד, ממרחק הזמן נראה כי דווקא שלח צדק. הפרשן (ולימים ח"כ) לא הביע אז זלזול בתכונות שגילו גרשטיין ודומיו או בהצלחתם בתפקידיהם הקודמים, אלא טען כי ישנו חוסר מקצועיות מובהק במעבר המהיר מתפקיד פיקודי אחד לבא אחריו, בלי להקדיש זמן להכשרה יסודית ומתאימה של יכולות הנדרשות בתפקידים הבכירים יותר.
כאמור, ראוי היה לכתוב את סיפורו באופן ביקורתי ואובייקטיבי יותר. מוטב היה גם, לו בכל אותם אירועים שתיאר המחבר, הוא היה מציין נתונים עובדתיים חשובים, כמו תאריך ומיקום מדויקים ככל שניתן. הדבר מקשה על התייחסות לספר כמקור רציני יותר. עם זאת, הספר מעלה תרומה חשובה בהצטרפו לקומץ הספרים שנכתב אודות מלחמתה הארוכה של ישראל בלבנון, ולמרות הביקורת התוצאה נותרה ראויה ומעניינת.
