הספר הזה, 524 עמודים, הוא לא רק עבה, הוא גם בפורמט גדול יותר מהרגיל. לו זו היתה הסיבה היחידה לכבדותו, ניחא. אלא שהספר הזה עוסק בסין, באחת התקופות הסוערות בתולדותיה.
רונג ג'אנג היא הדור השלישי מהשלוש המופיעות בספר, אבל בעיקר אמה מופיעה בספר והיא עצמה. כשמדובר בסבתה, סין יוצאת בדיוק מהשושלת הקיסרית לרפובליקה, כשיפן נלחמת בברית המועצות ומתחילה לאיים על סין. לא אלאה אתכם במה שעבר על סין, כי הרבה עבר. אזכיר רק כשזה נוגע לדמויות.
סבתה של ג'אנג היתה פילגש לקצין, אחד הנעלם לשנים עד שהוא חוזר לפילגשו ולהם נולדת בת שהיא אמה של מחברת הספר. הסבתא היא גם מהאחרונות שרגליהן נקשרו כך שעצמות כף הרגל רוסקו ושטח המגע של כף הרגל לארץ קטן. זה למען העלאת ערכה בעיני בעלה לעתיד. הקצין שמת היה אבי בתה, אבל מי שגידל אותה היה רופא מוערך, שהסכים לקבל את שתיהן בדרך חתונה עם האם. אז עוד נהגו בסין במנהגי הנימוס בחומרה ובמשפחה המורחבת יחד עם המשרתים, נניח ארבעים בני-אדם, נהגו לאכול בחמישה שולחנות נפרדים ואוכל שונה. זו סין.
סין מדינה ענקית, כבר אז מונה מאות מיליונים. המרחק בין בייג'ינג הבירה בצפון מזרח לאזור סצ'ואן בדרום מערב אלפי קילומטרים. אלא שזו לא מדינה המצטיינת בסדר ובשלטון יציב ומסודר ומכאן שאיומים מבחוץ ואוכלוסייה המונה המוני אדם רעבים, כמו גם אידאולוגיות שבאות, מסרבות ללכת והן הרות אסון, זה מה שמאפיין את החלק המרכזי של המאה העשרים, עת הקומוניזם מצפון מערב חודר לסין מרוסיה. ובעת הזו, שנות החמישים והתחזקות הקומוניזם של מאו, והנה מהפכה תעשייתית. כל הסינים מתגייסים להשיג ולהתיך פלדה. גם הווק המסורתי להכנת אוכל בבית הותך. התוצאה? עוברים למטבחים מרכזיים להזנת התושבים, כי בבית שוב לא ניתן לבשל. כולם עסוקים רק בפלדה והאיכרים מבינים שגם אם לא יעשו דבר, אוכל יקבלו. אז אינם עושים דבר ואין חקלאות. גם זו סין.
אמה של ג'אנג, צעירה המקדישה חייה בכל נימי נפשה לקומוניזם, סובלת שוב ושוב מחשדנות השלטון, הרואה צל הרים כהרים, וכל אמירה, קפל בגד ושיר שנכתב בבית הספר היסודי ונשמר, מחשידים את בעליהם כימנים, בורגנים וקפיטליסטים. לפעמים זה נגמר בעיכוב דרגה ולפעמים בירייה בראש. מצמרר. כולם היו חשודים, כל ימי חייהם הלכו בין טיפות, אידיאולוגיות משתנות לפרקים, הפרנויה בשיאה, מאו חסר עכבות ורק דנג סיאו-פינג מכניס קצת היגיון לשיגעון. חייה האישיים של האם לא קלים, הצורך שלה למצוא ימניים וקפיטליסטים כי יש יעד של חמישה אחוזים סטטיסטיים, כי יש חשודים כאלה בכל מקום, מתיש. חברויות מתפרקות, נשים סובלות מבעלים, סתם אנשים מנערים מציקים, כי מאו הקים את המשמרות האדומים הכוללים נערי תיכון חמומי מוח, סוערים, שיכורי כוח ומחזיקים באידיאולוגיה שהם לא ממש מבינים בה. לרוב זה התחיל מילדי הפקידים הגבוהים המפונקים יחסית.
1966 ומאו כבר יצוק בכסאו, ומהמהפכה החברתית והתעשייתית נוצקת המהפכה התרבותית. בינה לבין תרבות אין דבר, אלא אם מדובר בתרבות הקומוניזם. הרדיפות היו קשות מתמיד וכדי "להגן" על אביה של ג'אנג בת ה-14, שהוא פקיד בכיר בשלטון, הוא נלקח לכאורה למקום בו יגנו עליו ולמעשה אוסרים אותו ללא סיבה ברורה. מאו נרדף קודם לכן, לכאורה, ע"י צ'יאנג קאי-שק מתנגדו, שפעל מטייוואן. עתה, בטוח בכסאו ובסיוע המאו-יוגנד, הלא הם המשמרות (של) האדומים, הסיוט הגדול של סין החל. מה שהובטח שיסתיים ב-1969, המשיך למעשה עד 1976 ויצר בור שחור בן עשר שנים של "תרבות".
המהפכה התחילה לאחר הוראה על תלישת הדשא מהגנים כי הוא סמל לקפיטליזם, והמשיכה בסגירת בתי הספר כי המורים הם סמל בורגנות. מאו מאבד כל חוש לטעם טוב והטעם הרע, האיומים, המוות והרעב שולטים בכל. מי שהיו פעם בכירים מנודים היום וחורשי רע, מלשנים וקנאים עולים ושולטים. אמה של ג'אנג נאסרת, אביה מורחק עד לגבול טיבט. היא, המחברת, יחד עם אחותה עוברים לדרום הצחיח ומופרדים משלושת האחים הצעירים.
בסופו של דבר, 10 שנים רעות מסתיימות ב-1976 עם מותו של מאו ומותה של מהפכת התרבות, בה בעיקר נשרפו ספרים, נסגרו אוניברסיטאות ובתי ספר, עונו ומתו עשרות מילוני בני-אדם. ג'אנג עצמה מתמחה באנגלית, מצליחה איכשהו להיכנס לתחרות בה ישלחו נציגים לחו"ל והיא מוצאת עצמה באנגליה, שלא על מנת לחזור ולחיות בסין.
היום סין היא פלנטה אחרת. קמה והשתקמה והתקדמה מתוך ההריסות העצומות שהותיר מאו, האדם שלבטח יירשם בהיסטוריה לצד סטלין והיטלר.
