אני מתקשה להאמין שמעולם לא כתבתי ביקורת על ספר זה. פשוט מפני שנדמה לי שזה הספר האהוב עליי ביותר, ואולי גם הטוב ביותר שקראתי אי פעם.
איני רוצה להכביר במילים שרק יעיבו על הספר הנהדר הזה, אולם אומר רק את זאת: קראתי את הספר בתחילת הקיץ שאחרי כיתה ט', ולא ידעתי הנאה כה רבה מספר כפי שנהניתי מן הספר הזה (וידעתי הנאה מספרים רבים). אני לא חושב שראוי שאעסוק כאן בדמותו של ינאי המלך בספר, שהיא אחת הדמויות הספרותיות המרתקות ביותר שבהן פגשתי, אך אוסיף הארה קטנה על הלשון של הספר, בה משתמש שמיר:
זוהי אולי הלשון היפה ביותר שנתקלתי בה, בוודאי שבפרוזה. הלשון המשנאית הזו היא כה מדבקת, שחודשים ארוכים לאחר שסיימתי את הספר לא הפסקתי לדברר אותה בראשי. בניגוד ללשונו של עגנון, שהיא שפה בלולה המכילה את כל רובדי הלשון העברית (ואיני טוען חלילה שאיננה יפה), לשונו של שמיר שהיא פרי עבודה דקדוקית דקדקנית וממושכת, היא לשון משנאית טהורה, מה שייחודי מאוד לשמיר ולספר זה. בעיניי אגב, הרובד המשנאי של העברית הוא היפה ביותר מבין כל רבדיה, אם כי ייתכן שזה עניין של טעם אישי. זוהי לשון קלילה (לא כמו של התנ"ך), עצמאית (לא כמו של התלמוד וימה"ב) ויפה (בלי להעליב, הרבה יותר מהעברית החדשה).
משה שמיר, תנוח בשלום, תודה.

אין ספק שכוונתו של הספר היא מעט יומרנית - קשה מאוד להעביר את כל "תולדות המחשבה היהודית בימי הביניים" בספר אחד. ואכן, כפי שנאמר פה, גם אני סבור שעריכתו של הספר היא מעט בעייתית. כך לדוגמא, למרות שמרכזיותו של הרמב"ם בנושא זה היא מובנת מאליה וברור שיש להקדיש לו מקום רב, ייתכן שלהעניק לו חלק שלם משלושת חלקי הספר זה מעט מוגזם.
אולם כל אלו מתגמדים לעומת התוכן הרב שיוצק שביד, בכתיבתו המופלאה.
מעטים המחברים שיש להם נגישות כה רבה לפילוסופיה היהודית הימי - ביניימית, ושביד ללא ספק הוא לא רק אחד מהם, אלא גם אחד שיודע להנגיש את התוכן המורכב הזה לקהל הרחב. מאלף.

ספר מעולה, אחד הספרים האהובים עליי ביותר.

ספר מצוין. ניסיתי לקרוא אותו מהר, אבל הבנתי שזה ספר טוב מכדי שאני אעשה זאת. אני באופן אישי אוהב יותר את "ברניקה בתו של אגריפס" ואת "אחי גיבורי התהילה", אבל זה כנראה הטעם האישי שלי.

הספר עצמו כתוב באופן זורם, אולי אפילו סוחף, אך רמתו נמוכה למדי, ומילא אם העברית בו היא סתם מודרנית, אך היא מודרנית ונמוכה (יכולה להיות עברית מודרנית גבוהה), מה גם שלדעתי, כאשר אדם כותב ספר שעוסק בתנ"ך, הדרך הבסיסית ביותר לכבד אותו היא לכתוב אותו בשפה הגבוהה הראויה לו, (להוציא ספרים שבמפורש עוסקים בתנ"ך מנקודת מבט מודרנית, ואף הומוריסטית, דוגמת "תנ"ך עכשיו" של מאיר שלו) גם אם היא אינה שפה מקראית אותנטית.
מבחינת התוכן, ברנדס מנסה לפרש את המקורות המקראיים מנקודת המבט שלה, דבר שאין בו פסול לכשעצמו, אולם הבעיה מתחילה כאשר היא משנה את התוכן המקראי על מנת להתאימו לפרשנות האישית שלה.
לדוגמא, ברנדס משנה את הסיפור המקראי על קרב דוד וגלית, וטוענת שכל אחיו הגדולים של דוד יצאו לקרב, בעוד דוד לא יצא מרצונו, בניגוד לכתוב המקראי המספר שרק שלושת אחיו הבוגרים של דוד יצאו לקרב. באופן זה יכולה ברנדס להציג את דוד כפחדן שנמנע מן המלחמה, גם אם הדבר אינו מתואר כך בתנ"ך. הפתרון שמביאה ברנדס לסתירה שבין הטקסט המקראי לסיפורה שלה הוא שסופריו של דוד הם שכתבו את הסיפור המוכר לנו, ובתוך כך סילפו את ההסטוריה כך שתפאר את דוד. אולם אם כך, איזו סיבה יש לנו לקרוא בתנ"ך ולעסוק בו, שהרי הוא ספר מסולף לחלוטין, שאף פרט כמו מספר אחיו של דוד שיצאו לקרב שונה בו ע"י סופרי דוד!
טענתי היא, שברנדס אינה יכולה לכתוב ספר שמתבסס על הסיפור המקראי ולהתבסס רק על חלק מן העובדות המוארות, בעוד שאת שאר העובדות היא דוחה מתוך ראייתן כמסולפות. מותר ואף ראוי לעסוק בגיבורי התנ"ך בביקורתיות, אולם יש לעשות זאת תוך כדי התבססות על הטקסט המקראי, או לפחות תוך כדי שינוי העובדות בו כל ששינוי זה יתקבל על הדעת, ולא יתורץ רק כפרי כתיבתם המגמתית של סופרי דוד.
אם התלהבתם מהספר כיוון שעסק בתנ"ך, יש ספרים רבים שעושים זאת, תוך קריאה הגיונית יותר של התנ"ך כגון "כבשת הרש" של משה שמיר, ספריו של מאיר שלו, ועוד רבים וטובים. אל תסתפקו בספר הרדוד הזה