• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
המסעדה שבסוף היקום

המסעדה שבסוף היקום

מאת דאגלס אדאמס

הביקורת של לנדן פארק-ליין

תמונה של לנדן פארק-ליין
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
המסעדה שבסוף היקום

המסעדה שבסוף היקום

מאת דאגלס אדאמס

הביקורת של לנדן פארק-ליין

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של לנדן פארק-ליין
הוצאה לאור:כתר
שנת הוצאה:1980
סדרה:מדריך הטרמפיסט לגלקסיה #2
קטגוריה:מדע בדיוני ופנטזיה
הקודמת
דניאל
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 16 שנים•1 דקות קריאה

הספר מציג הרפתאות מסחררות של ארתור דנט וחבריו ביקום ההולך ומתפשט. דרך ההומור המתוחכם של אדאמס מבצבצות תיאוריות פסיכולוגיות, פילוסופיות ופיזיקליות על כל ההוויה הזאת שמסביב.
הספר מצויין אך התרגום העברי איום ונורא, רצוף שגיאות תחביר, ניסוחים מסורבלים, והשמטות שגורמות למשפטים להיות לא הגיוניים מה שהופך את הספר לכמעט בלתי קריא וחבל

מי אהב את הביקורת

אהבת?
אין לייקים עדיין

על המבקר

תמונה של לנדן פארק-ליין

לנדן פארק-ליין

ותיק
חבר מזה 16 שנים
68 ביקורות•4 נבחרות•348 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•מדע בדיוני ופנטזיה•ספרות מקורית
תמונה של לנדן פארק-ליין
לנדן פארק-ליין
ותיק
חבר באתר מזה 16 שנים
ביקורות68
ביקורות נבחרות4
לייקים שקיבל348
דירוג ממוצע3.9 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת34מדע בדיוני ופנטזיה9ספרות מקורית6

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של לנדן פארק-ליין

The Sandman: Endless Nights

The Sandman: Endless Nights

Neil Gaiman

וכך זה מתחיל:
"הרוזן, שהיה בעליו של הארמון, החליט שרצונו הוא להמחץ למוות בידי פיל זכר, בין שתי בתולות יפהפיות, ברגע המדויק של האורגזמה"

שבעה סיפורים, אחד לכל אחד מהאנדלס: מוות, תשוקה, חלום, יאוש, הזיה, הרס וגורל. כל אחד מהם חושף טפח מהעולם המיסתורי של גיימן ונותן תובנות עמוקות על הקיום האנושי. יש כאן אנשים שרימו את המוות, חלומות של כוכבים, דגים מעופפים, ואלו רק הדברים שאפשר לנסח במילים.
קומיקס מבוגרים משובח ביותר, מתאים לאנשים עם ראש פתוח.

לפני 12 שנים•לנדן פארק-ליין
Something Rotten (Thursday Next Novels)

Something Rotten (Thursday Next Novels)

Jasper Fforde

בסדרת הקומיקס המופתית "סאנדמן" מאת ניל גיימן המופתי בפני עצמו מופיע סיפור קצר על סופר הסובל ממחסום כתיבה. בכדי להתגבר על המחסום הוא מצליח בדרך עקלקלה להניח את ידיו על מוזה בשם קליופה ולכלוא אותה בביתו. הנוכחות והמגע שלה מביאים לו השראה ובשנים הבאות הוא משחרר רבי-מכר וקלאסיקות הזוכים לתהילת עולם. למרות כל תחנוניה הוא מסרב להוציא אותה לחופשי, וסופו להיענש על-ידי מורפיאוס (גיבור הסדרה, הממונה על החלומות) בכך שהוא חווה השראה תמידית, זרם תודעה בלתי פוסק של רעיונות מצויינים. בסצנת הסיום של הסיפור הוא משוטט בטירופו ברחוב, פוצע את ידיו בשביל לכתוב עם הדם על הקירות את הרעיונות האדירים לפני שישמטו ממנו ואז מפונה משם על-ידי שירותי בריאות הנפש.
בקיצור, אני לא אופתע בכלל אם יום אחד יתגלה שלג'ספר פורד יש מוזה כלואה במרתף. הרעיונות שלו יצירתיים ומורכבים הרמה כמעט לא אנושית והספר גדוש בהם עד שהקורא (זה אני) ממש צריך לרדוף אחרי הסיפור בשביל לא לאבד אותו.
והרעיונות מבריקים למגדול (השנה היא 1988 בעולם מקביל לשלנו בו הדברים מתנהלים קצת אחרת ובמקביל אליו יש את עולם הספר בו מתקיימים הלכה למעשה כל הספרים שנכתבו אי-פעם, כאשר הדמויות משחקות את תפקידיהן ויוצאות להפסקת סיגריה בעמודים בהן אינן מופיעות) ועד קטן (מלא בדיחות קטנות וגאוניות, משחקי מילים, המצאות שהלוואי שהיו בעולם האמיתי, דברים שהספר היה יכול לסחוב גם בלעדיהם, אבל למרבה השמחה- הם כאן!).
שלושת הפרקים המתארים את ה"סופרהופ" (כמו הסופרבול אבל עם קרוקט) הנם מופת של ספרות ספורט (זו הפעם השלישית שהשתמשתי במילה "מופת"ובהטיותיה בביקורת הזו. כשאין לך מוזה בבית אתה נאלץ למחזר מילות תואר) ויום אחד, כשיהיה לי מלא מלא מלא זמן פנוי אני אתרגם אותם לעברית.
יש בספר רגע קטן ומתוק בו ממש התפתלתי מעונג (דבר שמעולם לא נגרם לי על-ידי ספר בעבר!). לשמחתכם אני לא אפרט אותו כאן, אלא אשאיר לכם לגלות את זה לבד.

לסיכום: לקרוא, לתרגם, להפיץ ולהמשיך לאהוב ספרים!

לפני 12 שנים•
★★★★★
•לנדן פארק-ליין
בית העלמין של פראג

בית העלמין של פראג

אומברטו אקו

נוראי, מנופח, פלצני.
ממש אין לי כוח לפרט פה את העלילה אז אני רק אומר שהיא מורכבת מעירפול מכוון (שאמור לגרום לנו להסתקרן מספיק בשביל לקרוא עוד) ומהמוני רפרנסים הסטוריים שאני בטוח שעושים נעים לחובבי הז'אנר. בתור אחד שלא חובב את הז'אנר, כל מה שקיבלתי מהספר זו צרבת.

בזכות הפרעות השינה שלי הצלחתי להגיע למחצית הספר.
הסבר: בכל פעם שאני מתעורר באמצע הלילה אני פותח את הספר וממשיך לקרוא. עניין של שניים שלושה עמודים והבעיה נפתרה! תודה אומברטו!!
הבעיה היא שהספר כל כך נוראי שהגעתי למצב שאני מעדיף להשאר נים לא נים מלקרוא עוד שורה אחד של המחדל הזה.
במדינה מתוקנת המתרגם היה עולה לדין, לא על איכות עבודתו (דווקא התרגום בסדר גמור), אלא על עצם העובדה שהוא תרם להפצת המפגע האנטי-ספרותי הזה בעולם.

מומלץ למזוכיסטים ולאנשים שרוצים להוכיח לעצמם שהם יכולים.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•לנדן פארק-ליין
שנת הגנן

שנת הגנן

קארל צ'אפק

אני קצת מתבייש בעצמי וקצת מופתע (וגם קצת מאוכזב), אבל לא נהניתי מהספר בכלל.
מתבייש, כי הנושא קרוב לליבי, כי כתיבה ואדמה מתחברות כל כך נכון בעיני, כי רבים וטובים לפניי ניסו ואהבו, כי שמונים שקלים שיצאו מהכיס ולא יחזרו מצדיקים צקצוק שפתיים תוך כדי פליטה של איזה "צ'אפק... הוא מעולה... את\ה חייבים לקרוא". מביך.
מופתע כי הגודל של הספר, הצורה, המרקם, התמונה על העטיפה, הכל צופן בתוכו הבטחה של כתיבה צנועה, מחוברת, נועזת בפשטותה, אמיתית.
מאוכזב. מאוכזב כי הסגנון טרחני, כי דמות הגנן כפי שהיא עולה מבין השורות אינה אותו איש אדמה חייכן ואוהב טבע שרציתי לפגוש, אלא מעין שונא אדם ואדמה, קשה עורף ורע מזג, שלא מסוגל לחוש חיבה כלפי דבר מלבד פרחים, וגם אז זה מסוייג במיליון ואחת דאגות קטנוניות.
אולי זה האקלים השונה השורר בצ'כיה, אבל לא פגשתי בספר אף אחד שאני מכיר, ואף אחד שהייתי רוצה להכיר.
סיכום: באתי להתמלא ויצאתי מרוקן

לפני 13 שנים•
★★★★★
•לנדן פארק-ליין
דודי נפוליאון

דודי נפוליאון

איראג' פֶּזֶשְׁכְּזָאד

איזה עולם מדהים הוא עולם הספרים. אתה נכנס לחנות, מוציא קצת כסף, ובהנד עפעף והפיכת דף אתה נוחת בשנות ה40, ועוד באירן. חוויה שרק אנשי ספר (ונוסעים בזמן) מכירים.
אחרי שהתגברתי על ההתרגשות הראשונית התחלתי לבדוק את הסביבה החדשה. הסיפור מתחיל בהתאהבות של המספר בבת דודתו ובהתאהבות של הקורא במספר. הסקרנות שלי כלפי אירן צבעה את העלילה בגוונים עזים של "מעניין".
הגוונים האלו החזיקו בערך שליש ספר, שליש בו הייתי מרותק לעלילה וצחקתי בקול מהבדיחות.
אבל אחרי שליש משהו נשחק במנגנון. הבנתי שאסור לשקר כי אנחנו במרחק ארבע אצבעות מהקבר, והבנתי שאני רוצה לבקר בסן פרנציסקו אבל מעבר לזה הדיאלוגים הארוכים והשנונים לכאורה החלו לעייף. הייתה חסרה לי פעילות מפתיעה, משהו שיחרוג קצת מהמכניקה הקבועה.
עם זאת, הספר נשאר מעניין עד לסופו ואני חושב שכל מי שיקרא אותו יפיק ממנו הנאה מסוג שאינו מצוי כאן, בישראל 2012.
בשורה התחתונה- שווה קריאה

לפני 13 שנים•לנדן פארק-ליין
מצרפי המקרים

מצרפי המקרים

יואב בלום

זה ספר סבבה. (אני חושב שיש כאן ספוילרון בפסקה הבאה, אבל זה לא העיקר בספר, וגם מי שעוד לא קרא אותו יוכל לקרוא את הביקורת שלי בלי שזה יפגום בהנאה העתידית, במידה ותהיה כזאת. בכל מקרה אני לא אחראי במידה ולא נהניתם מהספר לאחר קריאת הביקורת)
עם זאת, עניין תקרת הזכוכית של הספרות העברית בולט כאן מאוד. איך זה שבכל מותחן אמריקאי סוג ז' העלילה השטחית מתגלגלת לקנוניה חובקת עולם, ודווקא בספר שמבוסס על רעיון כל כך יצירתי ומקיף המקסימום שהסופר הצליח להוציא ממנו זה ששני אנשים יפגשו ויתאהבו. היה אפשר לתפור על בסיס הספר איזו הצעה שתפתור את השאלות למה אנחנו כאן, לאן אנחנו הולכים ולמה כל כך קשה לנו? או סתם להרחיב אותו קצת מעבר למציאות המיידית. עוד נקודה שאולי תמחיש את מה שאני אומר היא שיש בסיפור מימדים מקבילים וכל מיני רמות של קיום אבל לא יוצאים מתל אביב אפילו פעם אחת (!).
בספר יש הרבה התייחסות לצד הרגשי והרבה דיבורים על אהבה וזה כתוב לא רע בכלל. מי שאוהב כאלה ספרים בטוח יהנה מזה.
בשורה התחתונה- מהנה, אבל היה יכול להיות הרבה יותר.

לפני 14 שנים•לנדן פארק-ליין
בעקבות שרלמאן

בעקבות שרלמאן

סטיב ברי

ספר בינוני עד טוב עם כמה רעיונות יפים מאחוריו.
מומלץ, אבל בלי לחץ.

לפני 14 שנים•לנדן פארק-ליין
הצופן הפלמי

הצופן הפלמי

אַרְתוּרוֹ פֶּרֵס־רֶוֶורְטֶה

הרעיון עצמו יפה- תעלומה שבליבה נמצאת יצירת אמנות בה מופיע לוח שח ממנו ניתן לדלות משמעויות עמוקות. שח הוא משחק מאוד מורכב ואפשר לכתוב ספרים שלמים סביב היחסים, המתחים והמאבקים שמתקיימים על הלוח וסביבו (למשל, איגוד השוטרים היידים).
הבעיה בספר היא הנטיה של הסופר להכנס להלך רוח רומנטי-מופשט ולמלא עמודים על גבי עמודים בבליל אינסופי שאין בו בעצם כלום.
חבל, כי העלילה עצמה כן מעניינת, החיבור לשחמט מעולה, ואם לעורך היה גרזן יותר חד היינו מקבלים ספר בלשי נפלא.
מחוסר ברירה נאלצתי להוציא לפועל את אחד הכללים עליהם כותב דניאל פנק בספרו החביב "כמו רומן" ודפדפתי קדימה כמה עשרות עמודים במצטבר. למרות זאת הברברת המצטברת הקשתה עליי ולראיה- לקח לי שלושה ימים לקרוא את שני הפרקים בסוף הספר בהם כל קשרי העלילה מותרים.
אבל זו רק דעתי, אל תפסלו את הספר בלי לנסות.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•לנדן פארק-ליין
הסיפורים הנבחרים

הסיפורים הנבחרים

סול בלו

עיצוב העטיפה כבד, משאיר רושם של "אל תתעסק איתי אם אתה לא רציני". בתור בנאדם לא רציני זה היה מאוד מאיים.
על השער האחורי מודפסות שלל ביקורות מחמיאות. לא שציפיתי שההוצאה תדפיס על הספר ביקורת שתגיד את האמת (למשל:"לסול בלו יש כישרון יוצא דופן לקחת את המציאות האפורה והמשעממת ולעשות אותה אפילו יותר אפורה ומשעממת") אבל העובדה שהאיש פחות או יותר נמשח למלוכה בכריכה האחורית של מיטב סיפוריו הדליקה אצלי נורה אדומה (רואים את מה שעשיתי כאן? קוראים לזה רמז מטרים. כך משאירים שאלות תלויות באויר ויוצרים מתח אצל הקורא שגורם לו לרצות לקרוא את ההמשך).
פתחתי את הספר מתוך ציפייה לסיפורים קצרים ופריכים שאפשר לכרסם לפני השינה, ולהפתעתי גיליתי שהספר בכלל עוד לא התחיל! צריך לעבור את ההקדמה של המבקר הנכבד (הרבה עמודים) ואת המבוא מאת אשתו של בלו (גם הרבה עמודים).
אז אחרי האיומים מצד הכריכה, החנופה מצד הכריכה האחורית, מבקר אחד שגרם לי להרגיש נחות אינטלקטואלית מעצם זה שלא היה לי כח לקרוא אותו, ואשת סופר אחת שדווקא עשתה רושם נחמד בתוך כל הקדרות מורמת האף שהייתה מנת חלקי עד כה הגעתי לסיפור הראשון.
מסופר שם על מישהו שהוא עכשיו זקן, אבל פעם היה צעיר, ויש לו כל מיני זכרונות מאנשים שכבר אינם אבל פעם היו. כל זה קורה בניו יורק, למרות שיכול היה לקרות גם במוסקבה, לימה, טימבקטו (בירת מאלי, אגב).
הסיפור אינו ארוך במיוחד, כ-20 עמודים, ואת התחושה שנשארת בסיומו אני יכול לנסות להגדיר כשילוב של "נו, ו...", "למי אכפת" וטעם של לחם לבן מרוח במרגרינה.
אחרי פתיחה מוחצת כזאת לא נשארה לי ברירה אלא להחזיר את הספר למצבו הראשוני (להלן: סגור) ולהשיבו אל משכנו (להלן: מדף הספרים בסלון של ההורים של נערתי) בשלום, תוך כדי הצהרות קולניות שהתחילו ב "בפעם הבאה שאתם רואים אותי מחזיק את הספר הזה ביד" ונגמרו ב "ואז תשרפו את האפר שלי בפעם השניה, ליתר בטחון"
לסיכום: לא צריך סיכום, כבר אמרתי הכל

לפני 14 שנים•לנדן פארק-ליין

ביקורות נוספות על "המסעדה שבסוף היקום"

המסעדה שבסוף היקום

המסעדה שבסוף היקום

דאגלס אדאמס

ספר חביב. בהתחלה היה מבלבל וטרחני, תהיתי מדוע אהבתי את מדריך הטרמפיסט לגלקסיה שקראתי לפני שמונה שנים, אבל אז זה תפס תאוצה.

ארתור דנט, פורד פרפקט, טריליאן וזאפוד ביבלברוקס עוזבים את כוכב הלכת מגרתיאה בספינת ”ליבת הזהב”. ארתור מנסה בכל מאודו לגרום למחשב הספינה להכין לו כוס תה, משימה שהמחשב לוקח מאוד ברצינות עד כדי כך שאינו מתפנה להתגונן מפני תקיפתה של ספינה ווגונית. זה גורר את החבורה, שהיא בעצם שארית הפליטה מניסוי גדול, לכל מני מקומות בגלקסיה, ואפילו חמש מאות שבעים ושישה אלף מליון, שלושת אלפים חמש מאות שבעים ותשע שנה בזמן.

הספר הזה נכתב בשנת ’86, וקל לזהות את זה. ספינות חלל נפוצות כמו מכוניות, מכשיריאדה משוכללת בכל פינה, חייזרים, רובוטים והמחשב החכם ביותר בעולם - אבל כדי להתקשר, עדיין צריך למצוא טלפון ציבורי. את הרצפה מנגבים עם סחבות רצפה ועל מנת לרוות את סקרנותך, עליך לפתוח אנציקלופדיה. פיזית.

ממליצה לכל מי שנמצא במוד של קריאה קלילה ומשעשעת עם נגיעות גיאוגרפיות חלליות וטכנולוגיה מגוחכת. מה שכן בעייתי הוא התרגום. אם האנגלית שלכם טובה מספיק, לכו על המקור.
ולמרות שהדמות האהובה עליי הוא מרווין, בואו נעמיד פנים שאנחנו מווילטדוול VI ונאמין שהיקום כולו אינו אלא פרי התעטשותה של ישות אחת ששמה התופסנוח הירוק הגדול. בימים קשים, זה עוזר לשמור על פרספקטיבה.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•מוריה בצלאל
המסעדה שבסוף היקום

המסעדה שבסוף היקום

דאגלס אדאמס

מקינטוש זה כמו קפאין, אין לי קפאין. קפאין זה טוב, אני רוצה קפאין. אני גם במצב תפקודי כזה שכתבתי 3 פעמים את המילה קפאין עד שהיא יצאה תקין. באופן כללי משפטי "X הוא כמו Y, אין לי Y" אלה משפטים נהדרים ופלטפורמה מצוינת שלא מוצתה כראוי. למשל - "חברים זה כמו מחשב, אין לי מחשב", או בצורה טיפה יותר מתקדמת - "macOS זה כמו שפיות, אני דז'נייב", ו "אדמס הוא כמו אלוהים, אני אתאיסט".
לכל מי שחושב שזו דרך מוזרה לפתוח ביקורת - כנראה לא קראתם ביקרות קודמות שלי על אדמס, עמכם הסליחה. העניין הוא כזה, השאלה היא לא למה אין לי קפאין, אלא למה אני כותב את הביקורת הזאת בשעה 6 בבוקר ולא באחת בלילה? התשובה לכך פשוטה - אני עייף. אני כל כך עייף שאני כותב ביקורת. וכשאני עייף וכותב ביקורת, אני לא אחראי על התוצאות.
מכל מקום - מקינטוש. כן. מה עניין שמיטה בהר סיני? אז ככה, אבא שלי נוהג לומר שכל אדם מושלם צריך לעשות משהו ממש מפגר בחייו כדי שלא יחשבו שהוא מושלם. רש"י, למשל. אנחנו אוהבים את רש"י. רש"י בחור טוב. תהיו רש"י. רש"י שלנו יודע שעלולים בטעות לחשוב שהוא משיח ( זה כי לא היה את הרב מדן בתקופתו ) והוא חושב לעצמו - איזה דבר ממש מטומטם אני אגיד כדי שכולם יבינו שאני לא? רש"י חושב ומגיע למסקנה - בית המקדש ירד מהשמים! ( הידעתם? יש דעה בגאונים שהכוונה שתרד מהשמיים הולוגרמה ואנחנו נבנה על פיה. סוגיה מדהימה, אתה לומד אותה - אתה רואה ספירלות אקראיות של צבע בהתאם לרעשי הרקע בבית המדרש ). אז בחזרה לעניינו - מקינטוש. אני די שונא את המילה הזאת, אם יורשה לי לציין. זו מילה די מאוחרת, אולי עדיף להשתמש בקיצור - מק. הבעיה, אני שונא את המילה מק כי היא קשורה למקינטוש. אבל איך זה קשור לעזאזל? לשאלה זו יש מספר תשובות:
א. זה לא, אני עייף נורא ולא חושב. אני צריך לקום ולהכין קפה.
ב. יש קשר! טא-דם! ועכשיו לכבוד שבת הקדושה המתקרבת בצעדי ענק ( שבת זכור, הצילו, מה הולך כאן?! ) אני הולך להביא וורט מופלא שיעיף לכם ת'stack. כל הביקורת הזאת כעיקרון מוקדשת לאפל ולאדמס. מי ששואל את עצמו מה הקשר - שיתבייש בעצמו, ואז יקרא את סלמון הספק. בסלמון הספק אנחנו רואים שאדמס מת על אפל. לדעתי פשוט הוא הבין שיחשבו שהוא אלוהים, אבל פעם קודמת שמישהו חשב שהוא אלוהים זה נגמר רע. ואז היה לו רעיון! וזה אפילו לא כלל לצלוב אף אחד! הוא יאהב אפל! זה דבר כל כך מטומטם, שיבינו מיד שהוא סתם בן אדם!
אני בעד ליצור פרסומת לאפל - "מייקרוסופט - אנחנו אולי לא נעשה הכל נכון, אבל לפחות ידענו שמתכנתים רוצים להעביר תוכנות."
כידוע לכולכם על הפלנטה הקרויה ארץ, האדם הניח תמיד שהוא אינטליגנטי יותר מהדולפינים, וזאת משום כל אותם הישגים שהצליח להשיג - אייפון, מקינטוש, swift, חברת אפל וכיוצא באלה. בעוד שכל מה שהדולפינים עשו מסתכם בלהשתכשך במים ולבלות זמנם בנעימים. לעומת זאת האמינו הדולפינים כי הם אינטיליגנטים הרבה יותר מהאדם, מאותן הסיבות בדיוק.
אפל זה פויה, אפל זה איכסה. אבל מה לי ולאפל? הו, זה סיפור ארוך.
אז תקציר עד העלילה עד כאן - בראשית נברא היקום. הדבר הרגיז מאוד אנשים רבים ונחשב בעיני רבים כמהלך גרוע במיוחד. מכיוון שאין לי זמן להתחיל לספר את כל העלילה בצורה הזאת, אני אדלג טיפה הלאה לחלק נידח ודי מחורבן ביקום שלנו - מקום שלימים יקרא כדור הארץ. תקציר - ברקים, מרק, תא, יצור ימי, יצור יבשתי (בזזז! טעות!), ירידה מהעצים (בזזז! טעות!), בני אדם, רצח, סקס, רצח, סקס, רצח עם סקס, סקס עם רצח, רצח, רצח, רצח, צולבים איזה בחור בלונדיני גבוה ( שכנראה היה בכלל עם עור כהה, הוא נולד בארץ, לא באירופה! ) נזירים שלא עושים סקס, נזירים שכן עושים סקס, רצח, עוד קצת רצח, סקס חופשי וכאן זה נגמר בערך. מה שלא ציינתי במהלך התקציר הנ"ל הוא את הטעות הגדולה של האנושות, כפי שהם נכתבו בשלושה ספרים - הטעות הגדולה של האנושות, עוד על הטעות הגדולה של האנושות, ו - מי זאת האנושות הזאת בכלל?
בכל מקרה, אם נסתכל על הטעות הזאת, צריך הקדמה קצרה - בראית היה UNIX, והUNIX היה תוהו ובוהו וחושך. ואז הגיע לינוקס, שהיה אמור להיות חדשני, חסין, נוח וטוב. הבעיה היחידה היא שיש טעות שכיחה שאנשים נכשלים בה כשהם מנסים לתכנן משהו חסין לגמרי היא זלזול בגאוניותם של שוטים גמורים. אבל לינוקס לא מעניין אותנו, כי אותם יצורים מפגרים שירדו מהעצים החליטו להיות מפגרים ברמה יוצאת דופן. כל יוצאת דופן, שההוא שם למעלה הפיל את הקוביות שלו. משהו מפגר ברמה אחרת - הם מרחו את החמאה למטה במקום למעלה. זו כמובן, לא הטעות הנ"ל, זה סתם פיגור. הטעות הנ"ל היא ההבנה הבסיסית שחנון הוא משהו שמשתמש בטלפון כדי לדבר עם אנשים אחרים על טלפונים. ולכן בעצם צריך שטלפונים יהיו מתאימים רק לחנונים, נכון? למען האמת, גם זו לא ממש הייתה הטעות, העניין היה כשהם יישמו את המתודה הזאת על מקינטוש. סטיב ג'ובס, ווזניאק, לכו להזדיין.
מקינטוש זה דבר מחורבן. לכאורה, אין לי בעיה עם מקינטוש - זכותו של אדם לטעות ולעבוד עם מקינטוש אם זה מה שמהנה אותו, למה שאני אתערב? אז ככה - אני צריך להגיש תרגילים בSWIFT, שלמי שלא יודע הרבה על תכנות - זו שפה שבתיאוריה קיימת רק על מקינטוש. מדריך המתכנת בגלקסיה ברגע של בהירות הגיונית שהוא כמעט יחיד במינו בין חמישה מיליון, תשע מאות שבעים וחמישה אלף, חמש מאות ותשעת דפיו, אומר על מוצרי אפל ש"קל מאוד שלא להבחין בחוסר התועלת הבסיסי שלהם עקב תחושת ההישג המורגשת כשמצליחים בכלל להפעיל אותם". לא על שום פלטפורמה אחרת. מי שעדיין עוקב עד כאן - קבל ח.ח.! אני מקווה שאתה זוכר את הפתיחה, אבל אם לא אני אכתוב אותה שוב - "מקינטוש זה כמו קפאין. אין לי קפאין." אמנם זה כבר לא כל כך נכון, כי כבר שתיתי כוס קפה מאז תחילת הביקורת, אבל אין מקשים על הדרשן.
עכשיו אני צריך להתוודות - פתאום קלטתי שאני לא זוכר איך הגעתי לכאן ומה בעצם אני מנסה לומר.
איפה היינו? SWIFT, כן ימ"ש שר"י. בכל מקרה, זה דבר מציק נורא - ניסיתי להתקין מכונה וירטואלית של MAC, לא מדברים על זה. בסוף אני עובד על clion בkali שכבר יש לי מכונה וירטואלית. בזמנים כאלה, אני מצטער שלא הקשבתי לאמא שלי כשהייתי ילד. אגב, קלטתי עכשיו שיש לי 6 מכונות וירטואליות, אחת עבור כל ספר של המדריך. אפילו יש לי את "ועוד, משהו" ( המכונה של מק ).
איך זה קשור? זה לא קשור. עכשיו אני פשוט אעבור לאדמס בצורתו הטהורה, אכניס כמה רפרנסים ואסגור את הבסטה.
אז למה בעצם בחרתי את המסעדה בסוף היקום?
א. כי קראתי אותו לא מזמן
ב. כי זה ספר של אדמס שלא כתבתי עליו
ג. כי הייתי עייף, זה היה לפני כוס הקפה
אז, בחזרה לעניינו - אדמס הוא לא כמו מק, אנחנו אוהבים אדמס. אדמס זה טוב. אדמס זה נהדר. אדמס זה כמו קפה.
ואם כבר באדמס עסקינן, הפסקה הבאה עוסקת במדמ"ח, מוזמנים לדלג. מן המפורסמות הוא כי יש מספר אינסופי של בעיות, פשוט מאחר שקיים מרחב אינסופי של מספרים שהם יכולים להימצא בו. על כל פנים, לא כל אחת מהן ניתנת לחישוב, ואף על פי שיש אינסוף בעיות פתירות זה אינסוף קטן יותר (בדידה וזה). כל אינסוף מסוג א0 שנחלק באינסוף מסוג א הוא בקירוב גבוה דיו - לא כלום - ועל כן אפשר לומר כי יכולת החישוב של המחשב הממוצע (באחוזים של סך הבעיות) היא אפס. מכאן נובע כי כמות הבעיות הפתירות כולן היא גם כן אפס, וכי אותם תוכנות שעובדות שתפגוש מזמן לזמן הם תוצרים של תוכנת מחשב מתעתעת. מכל מקום - אם יש לך תוכנה עובדת, יש לי כמה חברים שישמחו לקבל אותה ויטפלו בבעיה.
ובחזרה לאפל - אני בטוח שיום אחד החולירעות האלה ישתלטו עלינו. אני כל כך בטוח בזה, שאני גם יודע מה תהיה ההודעה האחרונה שלהם - "סליחה על חוסר הנוחות". כעיקרון תכנתתי או תכננתי או כל מילה אחרת להמשיך לכתוב עכשיו רפרנסים על אדמס. אבל אני עייף וידע ותשלימו לבד את הפסוק. אז מכיוון שאני הולך ונהפך לפינגווין - אני אפסיק ואלך לתכנת בswift.
היו שלום, תודה על הדגים.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•דז'נייב האב
המסעדה שבסוף היקום

המסעדה שבסוף היקום

דאגלס אדאמס

אדאמס עושה זאת שוב - המסעדה שבסוף היקום היא אחת המסעדות המטורפות ביותר שקיימות. היא המצאה גיאונית פרי מוחו הקודח של אדאמס, והיא מעל ומעבר לכל הציפיות שקיימות ביקום כולו. הספר השני בסדרה המטורללת לחלוטין של מדריך הטרמפיסט לוקח את הקורא אחורה וקדימה בזמן, ימינה ושמאלה ביקום, ואל עולמות שונים ומשונים המגוונים בצורות חיים כה משונות שקשה למוח לתפוס (ובעיקר כי אין לו ידיים בשביל לתפוס).
החבורה מגיעה אל קצווי היקום וחוזרת ממנו בזמן, אל עולמות שונים באי הסתברות כה גדולה שאפילו "ליבת הזהב", החללית עם מנוע אי ההסתברות החזק ביותר בעולם, לא יכולה לחשב. הספר מפתיע ברמת המקוריות שלו בכל משפט, ומעלה את הדמיון על כנפי אי השפיות בכדי לנסות ולהבין את המתרחש בסיפור.
כל השמות, המושגים, המקומות, הדמויות, העולמות, העמים, ההיסטוריה (שכמובן חוזרת על עצמה), השאלה הגדולה מכולן של החיים היקום וכל השאר, כל אלו מעוררים את השכל לחשוב ולדמיין את הבלתי אפשרי.
אדאמס עושה זאת שוב. ג-א-ו-נ-י-!

לפני 11 שנים•
★★★★★
•Braveheart
המסעדה שבסוף היקום

המסעדה שבסוף היקום

דאגלס אדאמס

הגיבור האמיתי של "המסעדה שבסוף היקום"
הוא לדעתי, מרווין, הרובוט ה"סופר" אינטליגנטי ו"סופר דופר" דכאוני. הקטע המדהים בו מרווין מנצח רובוט מלחמה משוכלל כדי להגן על זאפוד ביבלברוקס
הנו בפשטות, בלתי נשכח. הרעיון של "המסעדה שבסוף היקום" מתוחכם ומבוצע לעילא וקטע נוסף מצויין,
הוא המפגש של ארתור ופורד עם נוסעי "ספינת השוטים"
מעדן מפולפל, מתוחכם ומצחיק בטירוף, שרק הגרסה באנגלית שלו יותר טובה ממנו.
הדקו חגורות, ישרו מושבים וטוסו לחוויה.

לפני 16 שנים•
★★★★★
•boazbm
המסעדה שבסוף היקום

המסעדה שבסוף היקום

דאגלס אדאמס

רכשתי את הספר לפני כחודש במבצעים של תחנת הרכבת האוניברסיטה. בזמנו אהבתי את המדריך לטרמפיסט.... אבל עברו הרבה שנים מאז ואולי אני השתניתי או שהספר השני שונה..

לקח לי המון זמן לקרוא אותו, היה לי מוזר.

הספר פשוט לא זרם לי. הייתי עקשנית וגם נורא סקרנית מה יקרה בסוף.... וחוץ מזה אני בד"כ לא מפסיקה באמצע.
הספר נחמד מוזר קופץ ממקום למקום לאירוע ואירוע, וזה פגם לדעתי בעלילה. אבל אהבתי מהצד של ספר מדע בדיוני ואיך חיבר בין דברים הידועים לנו לדברים "עתידיים"... או בידיוניים. בכל מקרה אמליץ לנסות..

לפני 8 שנים•
★★★★★
•Mira
המסעדה שבסוף היקום

המסעדה שבסוף היקום

דאגלס אדאמס

המשך המסע של ארתור ו"חבריו" ברחבי היקום והמשך הצחוק החביב עלינו ועל מושגינו על החיים.
מעבר לכל המיפגשים המוזרים כולל המסעדה שבסוף היקום והמסעות בזמן, אהבתי את המיפגש עם האיש שבשבילו (איך לא) היקום קיים דרך העיניים והאוזניים וברגע הזה הנתון. מאד בנאלי אבל נכון, כל אחד מאתנו המציאות שלו קיימת דרך החושים ודרך עיבוד הנתונים, משמע התפישה שלנו, וזהו עולמנו.
לדעתי נופל במקצת מהמדריך לטרמפיסט בגלקסיה אבל בהחלט חביב ביותר.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•אלזה
המסעדה שבסוף היקום

המסעדה שבסוף היקום

דאגלס אדאמס

42. כל חיי סובבים סביב המספר הזה. אפילו התא שלי בדואר הוא 42. כי אחרי הכול, זהו סוד החיים, היקום, והכול. אמנם רוב הספר מ ש ע מ ם ולא מבינים הרבה, אך הסופר מביע את דעותיו בדרך הומוריסטית ומעניינת, אמנם חלק מהספר מעורר בחילה (" ערב טוב, אני הוא התבשיל היומי. אוכל לעניין אותכם בחלק זה או אחר של גופי? בחירה חכמה אדוני, אני כבר רצה למטבח ויורה בעצמי"), אבל הביקורות מצחיקות ומעניינות, והעלילה טובה. אבל מה שהכי הדהים אותי הוא מרווין. הרובוט הזה אומר דברים אמיתיים וכנים, מכל ה"לב", ולא מיפה את הדברים. ספר מבלבל, אבל טוב.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•42
המסעדה שבסוף היקום

המסעדה שבסוף היקום

דאגלס אדאמס

ספר מעולה.
אולי פחות ממה שציפיתי כי לא היו בו הרבה רעיונות גאוניים כמו במדריך, לא הרבה דברים ששווה לצטט, אבל זה פשוט בסטנדרטים שהמדריך הציב לו.
כספר בפני עצמו הוא טוב בהחלט.

אז כל החבורה הולכת לבקר באותה מסעדה, שנמצאת, איך לא, בסוף היקום האין סופי שלנו.
אהבתי במיוחד את הקטע שבו הפרה הציעה את עצמה לאכילה.
כן. זה מחריד, אבל אולי באמת יותר מחריד כשהיא לא מסכימה? :P דילמה מעניינת. אלה אחד הקטעים היותר חזקים בספר, שלדעתי מאוד נוגע ברמה של המדריך.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•סהר־פז
המסעדה שבסוף היקום

המסעדה שבסוף היקום

דאגלס אדאמס

הספר מעולה אך התרגום, לוקה בחסר, לדעתי. מי שיכול לעשות את המאמץ ולקרוא באנגלית - מומלץ!

לפני 15 שנים•
★★★★★
•דניאל
דירוג
5.0
לפני 15 שנים

“הספר מעולה אך התרגום, לוקה בחסר, לדעתי. מי שיכול לעשות את המאמץ ולקרוא באנגלית - מומלץ!”

10/11
ביקורות על המסעדה שבסוף היקום
הבאה
אסף
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
3.0
לפני 16 שנים

“חסר עוקץ לעומת הספר הראשון אבל עדיין שופע באבחנות משעשעות.”