מעבר לחומות ההגנה, יש לעיתים אדם אחר ממה שהוצג כלפי חוץ...
אך האם אפשר לפצות על שנים אבודות של חיים בסודיות?
האם אדם בודד יכול להתחיל ליצור קשרים משמעותיים ולפתח ביטחון עצמי אחרי כל שנות הכישלון?
האם שיחה עם פסיכולוג אובייקטיבי באמת יכולה לעזור לטווח ארוך, או שהיא עוזרת בעיקר לחשבון הבנק של המטפל?

אורניה יפה-ינאי היא מטפלת רגשית בגישה הפסיכודנמית.
הגישה הפסיכודינמית שורשיה בתורה של פרויד יונג ואדלר, זוהי הגישה המסורתית לפסיכולוגיה, שרובנו כנראה ניתקל בה במהלך החיים.
בשונה מטיפולים חדשניים כמו CBT, NLP והיפנוזה -

הטיפול הפסיכודינמי מגיע עם חותמת רפואית לכל דבר, והעבודה כמטפל היא בצמוד למשרד הבריאות, לפעמים גם דרך הקופה.
זה יתרון כשיש "אמא ואבא" לטיפול, אבל לפעמים גם מסרבל את העסק היטב בדומה לבירוקרטיה הצבאית ובכלל לבירוקרטיה בכל מערכת גדולה.

הספר הוא סיפורה של החממה הטיפולית, מרחב מוגן מן החוץ המאפשר לבחון את אירועי חייך המעצבים שהתרחשו בעבר במקום לא שיפוטי ואובייקטיבי.
המפגשים שתמצאו בספר אירעו למטופלים בגילאים שונים שהרגישו תקועים בחיים שלא מתאימים להם.

הנושאים הינם אוניברסליים:
"אבא לא הראה לי אהבה"
"אמא תמיד העדיפה את אחותי הגדולה"
"המקצוע שבחרתי היה בשבילכם ההורים והמורים ולא בשבילי"
"אחרי שירות צבאי בתפקיד משמעותי נפלתי חזרה לחיים האפרוריים שלי"
"אני מציאה אך אין אף גבר שיראה זאת"
"מרגישה שפספסתי לא באשמתי אבל אולי זו ההזדמנות האחרונה שלי"
"הגבריות שלי נמדדת על ידי סרגל שאני לא מאמין בו"
"הסתרתי את הקשיים שלי כמנגנון הגנה ולכן לא קיבלתי טיפול או תנאים מותאמים"
וכו'

מטבע הדברים הספר מציג את עולם הטיפול באור חיובי, ומביא סיפורי הצלחה מהסוג שרוב המטפלים יחשפו...
מה שבכל זאת אהבתי, למרות חוסר האובייקטיביות המובנה, הוא שבניגוד לספרים מקבילים - המטופלים כאן הם לרוב יותר בוגרים בגיל ובנפש ואין גרם אחד של ציניות.
כקבוצת ה"מילניאל" אני תמיד מרגישה את הלחץ להיות צינית, ואני בכלל לא כזאת! לצערי גם בטיפול עצמו, שלב ראשון אני והמטפלת מדברות על הפיל שבחדר שהוא הציניות שלי עם בני משפחה ואחרים.
אך המפגשים בספר הזה מביאים מטופלים שבאמת מאמינים בטיפול, וגם המטפלת, בהדדיות שלא מוצאים בכל טיפול.
לעיתים, כמו שקרה לי לא פעם, הטיפול נהיה זירת מלחמה שלא קשורה אלי. מלחמת אגו בין רופא לפסיכולוג לדוג',
ואני מרגישה בגנון.

לסיכום: אני ממליצה על הספר "לכל אדם יש שביל" בחום, ספר שבאמת נותן תקווה וכותב בגובה העיניים "הכי אמיתי". הדברים מובאים בריש גלי בלי ליפות ולסגנן מצד המטופלים שהסכימו להיחשף כאן.

ספר חובה לדעתי ,לכל מי שמתלבט בבחירת מקצוע ובכלל דרך בחייו. באמצעות סיפורי טיפול הפסיכולוגית
התעסוקתית מייסדת "מכון אדם" הקורא לומד על ההיבטים והעקרונות הנכונים לבחינת דרכו התעסוקתית בחיים .
קריאתו יכולה למנוע הרבה מפחי נפש , משברים ותסכולים שכ"א כמעט חווה במהלך חייו.

בניגוד למה שכתבו בחלק מהביקורות, בעיני תפקיד הספר הוא לא לעזור בקידום מקצועי. אף ספר לא יכול לעשות זאת.
בעיני מה שהספר עושה הוא להציג כל מיני מודלים של תקיעות בעבודה, ואת דרך היציאה מהם.
מי שבעצמו מרגיש תקוע צריך לעבור טיפול בעצמו, וסביר להניח שספר לא יכול לעשות את העבודה לבד.
הפתרון בדרך כלל מגיע בצורת מודעות, וזה אחד הדברים שקשה להגיע אליהם לבד בלי שום עזרה.
הספר מעולה בעיני (למרות חסרונותיו), קודם כל בגלל שהוא מענין ומהנה לקריאה (למרות הנאיביות והקצת תלישות שעולה לפעמים מבין שורותיו).
וגם כי הוא עושה את תפקידו בלגעת בנקודות כואבות וליצור הזדהות, שזה אולי התפקיד העיקרי שלו.
מסע לחיפוש עצמי בעבודה ובכלל לא מתחיל ונגמר בספר אחד. זהו רק צעד אחד במסע. צעד מענין.
אהבתי את הפרק שמדבר על "כשכבר אין מהישן ועוד אין מהחדש" - על התמודדות עם הפסקה של מקצוע אחד ולפני ההתחלה של מקצוע אחר. שלב שכל כך מפחיד את רובנו ויש כאלה שלא צולחים אותו. מאוד הזדהיתי עם חלק מהתיאורים הנ"ל.

בהיותי מובטלת מתוך הכרח בפעם הראשונה מזה כ- 30 שנה, חשתי בעיקר בפחד ההולך וגדל ככל שמשך הזמן בו התבטלתי הלך והתארך.
חבר נתן לי את הספר לקרוא תוך שהוא מבטיח שאני עדיין יכולה להפוך עולמות למרות ההתפטרות ולמרות גילי המופלג.
המוטו בהקדמה לספר הוא "חכם השביל מההולך בו", משפט ששמעתי לפני מספר שנים מחברה ומאיר מאז את דרכי. המשפט מציע לכולנו פשוט להתחיל את המסע... להתחיל, והדרך שהיא חכמה מאתנו תוביל אותנו למחוז חפצנו.
עוד בהקדמה מדברת ד"ר אורניה יפה-ינאי, פסיכולוגית תעסוקתית וקלינית, על חלומות: "חלומות נועדו כדי להגשים אותם. אין צורך שהחלומות יהיו גדולים, מספיק שהם יהיו שלכם. המאבק לחיי עשייה משמעותיים הוא מאבק קשה וכואב, אך מלא חיות ויצירה. החמצתו של החיפוש גורמת לסבל רב ולעיתים, עלולה אף לגרום למוות".
חלומות, הוא הנושא מאחרי הנושא. תקיעות בתחום העבודה יכול לנבוע ממקורות שונים, אולם הפתרון הוא תמיד מימוש של חלום. חלום של כל מחפש באופן אישי. הספר לוקח את הקורא לסיפורי מסע של אנשים עם בעיות בתחום העבודה. ד"ר יפה-ינאי מוליכה את האנשים המגיעים אליה בשביל התעסוקה, תוך שיחד אתם היא בוחנת תחומים אחרים בחייהם, תחומים כמו משפחה, מיקום במשפחה, אהבה, זוגיות, עסקים משפחתיים ויחסים עם הורים נוכחים יותר או פחות.
ד"ר יפה-ינאי אף משתמשת בדוגמאות מרגשות מחייה האישיים על מנת להבהיר נקודות ספציפיות בתהליך.
הספר מרתק לקריאה ואף מציע סוג של אבחון-אינסטנט בנספח, לאנשים החפצים בכך. אם כי לדעתי, על מנת לפתור בעיה אמיתית של תקיעות בעבודה, כדאי לפנות למומחה לקבלת סיוע.

מעבר לעיצוב תמונת השער הנוראית, למי שבכל זאת ייקח לקרוא את הספר בגלל עניין בתוכן... -
הספר מעניין מאוד, מלמד ו"פותח צוהר" לעולם הטיפול הפסיכולוגי בו תחילה מופיע הסיפור האישי
ש"מעל פני השטח" ולאט לאט מתגלות השכבות שנמצאות מתחת, קבורות בתת המודע ומשפיעות על דפוסי פעולתו של האדם ללא ידיעתו המלאה (לפעמים חלק מזה הוא מזהה, תלוי ברמת ההתבוננות הפנימית שלו) השילוב של הניסיון האישי של המחברת נותן מצד אחד, מקור להבנת בעיית המטופל ומקרב בין הקורא לסופרת/פסיכולוגית מטפלת, אבל מצד שני גורם לקצת יותר מדי "כאוס" במבנה הספר והיכולת לעקוב אחר המתרחש. בדומה ישנן "קפיצות" רבות בין מקרים/מטופלים שונים שמפריעות להתרכז במרה מסוים, להבין את הרקע והשלבים ו"לראות" אותו באופן מלא. עושה רושם שהכותבת סובלת מ ADHD (מאובחן? לא מאובחן?) וייתכן שקוראים שהם בעצמם קצת כאלה, יחושו בנוח עם המבנה הזה וקוראים אחרים (כמוני) יסתבכו ויתקשו בקריאה/מעקב אחר המתרחש.
דבר בולט נוסף בספר – כמעט לכל המקרים/דמויות/מטופלים בו יש כישרונות גדולים חבויים/מעוכבים.
נראה לי שזה אינו משקף את המציאות האמיתית "בשטח" רק מקרה אחד שאני זוכר מהספר היה יותר "צנוע" ביכולות, יותר "עמך ישראל" (יגאל) ייתכן שהמקרים שנבחרו הנם עקב היותם מעניינים, מוכשרים בפוטנציה ובעלי "סוף טוב לטיפול" וצריך לזכור שזאת אינה המציאות בחיים.
ממליץ לקרוא את הספר – למטפלים ומתלמדי טיפול מכל הסוגים (פסיכולוגיה, סוציולוגיה, אימון ותראפיות שונות ומשונות) כמו גם לאנשים המרגישים "תקועים" בחייהם (בעיקר בתחום התעסוקה/קריירה) וייתכן שיקבלו הן "כלים" להתחלת קבלת עזרה ליציאה מה"תקיעות" ואף אולי עצם הפרספקטיבה למקרים אחרים (קשים יותר?) תעזור.
וככלל למי שמתעניין במקרים אנושיים מציאותיים

הספר נופל בין הפרקטיקה לרטוריקה, במאני טייםהוא בזבוז זמן מוחלט לא נותן שום כלי משמעותי לקידום מקצועי מיוחל.
אם הייתי טורחת לשמור אותו הייתי מעמידה אותו למכירה.