• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
עריסת חתול

עריסת חתול

מאת קורט וונגוט

הביקורת של הוראציו אלגר

תמונה של הוראציו אלגר
דירוגדירוג
הוצאה לאור:עם עובד
שנת הוצאה:1978
סדרה:ספריה לעם #238
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
טלי
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 16 שנים•1 דקות קריאה

לפעמים אני בוכה מאושר כשאני קורא דברים גאוניים של אנשים שלידם אני טיפש ואפס מאופס. זה שלא אהב אותו - לא הבין אותו, וחבל. כמו שאמרו ה"סקס פיסטולס" :אף אחד לא חף מפשע.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
אין לייקים עדיין

על המבקר

תמונה של הוראציו אלגר

הוראציו אלגר

חבר מזה 16 שנים
3 ביקורות•4 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת
תמונה של הוראציו אלגר
הוראציו אלגר
חבר באתר מזה 16 שנים
ביקורות3
לייקים שקיבל4
דירוג ממוצע5.0 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת3

דיון על הביקורת

2 תגובות
הוראציו אלגר
הוראציו אלגר•לפני 16 שנים

מה?

לא הבנתי... באמת...
Hypathia
Hypathia•לפני 16 שנים

כאמור

"שום כלום בריבוע"
2 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של הוראציו אלגר

ארוחה עירומה

ארוחה עירומה

וויליאם ס. בורוז

נהניתי אבל לא הבנתי כלום...

לפני 16 שנים•
★★★★★
•הוראציו אלגר
בדרכים - המגילה המקורית

בדרכים - המגילה המקורית

ג'ק קרואק

סוג של תנ"ך ואלוהים יסלח לי... (יש לקרוא קודם את הגרסה הראשונה שיצאה)

לפני 16 שנים•
★★★★★
•הוראציו אלגר

ביקורות נוספות על "עריסת חתול"

עריסת חתול

עריסת חתול

קורט וונגוט

מעשה במוסד חינוכי שלא ננקוב בשמו, שלא היתה בו ספריה. ומעשה במורה שמאוד רצה שתהיה ספריה במוסד. אלא שהוא כל הזמן נענה בכך ש"אין תקציב". לא, גם לא לספרים משומשים. בכלל לא. אולי בשנה הבאה. או בשנה שאחריה. ויום אחד הגיעה ערימת ספרים לא קטנה לבית הספר. יופי, אמר המורה, הנה בסיס לספריה. "לא, מה, השתגעת?" אמרו לו "זה לתערוכה". קרה המקרה ("רצה המקרה"), ובאותו מוסד חינוכי נערכה תערוכה מדעית מפוארת. והמורה למדעים חיפשה המחשה לתא האנושי, או למולקולת הדנ"א, או משהו אחר, כי זה לא מה שמשנה. מה שמשנה זה שהספרים היו ההמחשה המתאימה. וכך פתאום נמצא תקציב, והגיעו ספרים. אבל לא חלילה כדי שיקראו בהם. מה פתאום. התערוכה, הרי חשובה ומלמדת מאוד. וגם יבקרו בה ראש המועצה, ושר החינוך. אחר כך התערוכה הלכה בדרך שבה הולכות תערוכות חינוכיות רבות. אחרי ביקור ראש המועצה ושר החינוך, היא פורקה לרכיביה, ורכיביה הגיעו למחסן. שם הם הדגימו את הביטוי העברי הותיק "כאבן שאין לה הופכין".

וכך הגיע הספר לביתנו. המורה חיטט בערימה, בדק מה מתאים, מה הוא כבר מכיר, ומה נראה לו טוב, ולקח את הספרים לביתו. הקמת ספריה, הוא הבין זה מכבר, אינה בראש מעיינו של המוסד החינוכי, ולאשתו נגמרו בבית ספרי הקריאה. "עריסת החתול", נשמע שם מפורסם של ספר, שהרבה מדברים עליו. וכך המורה הביא את הספר לביתו, ועכשיו אשתו כותבת עליו סקירה.

ובכן, יש כמה סוגים של ספרים. יש ספרים שאפשר לקרוא, יש ספרים שכדאי לקרוא, יש ספרים שאסור לקרוא. יש טוענים שיש גם קטיגוריית "ספרים שחובה לקרוא", אבל אני כופרת בטענה הזאת. אין דבר כזה ספרי חובה. ובכל זאת אני רוצה להוסיף קטיגורייה, והיא "ספרים שיש צורך לדעת על קיומם, אבל אין שום צורך לקרוא אותם". עריסת החתול שייך לקטיגורייה הזאת. הוא מפורסם, השפיע על רבים, ויש לו שם עולמי. כמו כן הוא אינו מעניין בעליל.

עריסת חתול הוא משחק שבארץ מכירים בתור "סבתא סורגת". הוא דורש לולאה סגורה, שני שחקנים וארבע ידיים. אחד המשתתפים כורך את הלולאה סביב אצבעותיו בקונפיגורציה מסויימת, שפעם ידעתי מהי אבל שכחתי לגמרי. השני מעביר את הלולאה לאצבעות שלו, בקונפיגורציה שונה, וכך המשחק ממשיך, עד לצורה הסופית. המושג "עריסת חתול" חוזר שוב ושוב בספר, בהקשרים שונים. הוא בוודאי מטפורה למשהו, אבל נשגב מבינתי למה.

אני אחסוך לעצמי את זמן החשיבה והכתיבה, ואעתיק את תקציר הספר מתוך הערך המתאים בויקיפדיה העברית: "היצירה נפתחת בתקופה שבה המספר, שהוא עצמו סופר, מתכנן לכתוב ספר העוסק בדברים שאמריקאים חשובים עשו ביום שבו הוטלה פצצת האטום על הירושימה. בעודו חוקר נושא זה, המספר מתוודע לילדיו של פיזיקאי בדיוני מפורסם, פליקס הויניקר, שעזר בבניית פצצת האטום. בשנים שלאחר המלחמה פיתח אותו הויניקר חומר המכונה קרח תשע - מערכת גבישית חלופית למים מוצקים שנקודת ההתכה שלה 45.8 מעלות צלזיוס, גבוהה מטמפרטורת החדר. החומר נועד בתחילה לסייע לנחתים האמריקאים לחצות ביצות מבלי להירטב, אך מעולם לא נעשה בו שימוש למטרה זו. הספר עוקב אחר ההיסטוריה של החומר המחולק בין ילדיו של הויניקר, שהמידע על הימצאותו גורם למדינות להילחם עליו בשיטות יוצאות דופן. בסופו של דבר משתחרר קרח תשע בחוף הים של האי הקריבי הבדיוני "סאן לורנצו", והשחרור מוביל לקטל החיים עלי אדמות, שכן כל המים בעולם הופכים ממים נוזליים למצב הצבירה המוצק של קרח תשע"

אני קראתי את גירסת התרגום הישנה של הספר, זו שמדברת על "נקודת המסה" ונוקבת אותה במעלות פרנהייט, וכן מתרגמת בצורה שונה חלק ניכר מהמושגים הבידיוניים של הספר, ובכלל נוקטת בלשון שנהגו לנקוט לפני ארבעים שנה בתרגומים, וגרמו לכל כך הרבה דוברי עברית לסלוד מקריאה. אחת הגיבורות העיקריות בספר הוא דת בדויה, אותה מאמץ לעצמו הכותב, וסביבה סובבת העלילה. כלומר, אם אפשר לקרוא למערך האירועים בספר בשם עלילה. זו בעיקר סאטירה פרועה ואנרכיסטית, נגד מלחמה, נגד מדע, נגד דת, נגד תרבות, ונגד ציוויליזציה. לא ברור בעד מה כן. יש סאטירות טובות, יש גם סאטירות פוליטיות טובות. בדרך כלל כותבים אותן צ'כים. לא במקרה הזה.

ובקצרה: דעו שהספר קיים. עשו עם זה מה שתרצו.

לפני 11 שנים•נצחיה
עריסת חתול

עריסת חתול

קורט וונגוט

"זה הפסוק הראשון בספרי בוקונון: כל האמיתות שאני עומד לומר לכם שקרים מחוצפים הן כולן. וזו אזהרתי הבוקוניסטית: כל מי שאינו מסוגל להבין איך אפשר שדת מועילה ושימושית תהיה מיוסדת על שקרים, לא יבין גם את הספר הזה".
הפסקה הזאת שמופיעה בעמודים הראשונים של הספר מתמצתת את האווירה הקומית והטיפשית שלו. אנשים דגולים הם אלה שמצליחים להעביר את מסריהם כשהם רוויים בהומור וברוח טובה, כי זה אומר משהו גם עליהם עצמם- הם באמת חיים את עמדותיהם, כי צחוק הוא אחד הדברים הכי אמיתיים וכנים שטמונים באדם.

יש שתי מגמות עיקריות בספר שהולכות זו ליד זו והן אפילו לא ממש מתערבבות אחת עם השנייה. האחת היא המגמה המדעית, השנייה היא המגמה הדתית- הבוקוניסטית. בוקנון הוא אמריקאי בשם ג'ונסון שנסחף יחד עם עוד חבר באוניה לאי סן לורנצו, אי באופי המזרח. המוקמיים לא יכלו לבטא את השם ג'ונסון, אז הם קראו לו בוקונון, ושם באי הוא החל לפתח את תורתו השקרית והשימושית, מה שבסופו של דבר ניצב כדת היחידה והראשית באי המוזר הזה.

אני מודה שהתחלתי מהאמצע, כי מטרתו של של ג'ון, הדמות הראשית בסיפור- וזאת הוא אומר כבר מהתחלה- היא לחקור את היום שבו הטילו האמריקאים את הפצצה הראשונה על הירושימה.
וכך הוא מתגלגל לידי שמו של המדען הידוע פליקס הניקר שהמציא את הפצצה הזו, וכאן באה לידי ביטוי המגמה המדעית בספר, ודרכו של המדען המפוזר והמשוגע הוא מגיע לידי גילוי ה"קרח 9" הנדיר שהופך כל נוזל למצב צבירה של קרח.
שתי המגמות הולכות זו ליד זו כל הזמן, ורק בסוף הסיפור הן מתחילות להיפגש. לא אחשוף יותר מידי פרטים על הסוף ובכלל העלילה, בכל זאת הביקורת היא המלצה למי שעוד לא קרא את הספר.

שם הספר- עריסת חתול- מבטא את הפן הדתי ואת התזה העיקרית- עריסת חתול היא השם האמריקאי לסבתא סורגת (המשחק הזה עם החוטי צמר). סבא משחק בעריסת חתול ומראה את העריסה לנכדו. ההוא מתלהב לעיני התינוק הצעיר, ואומר "הנה תראה, עריסת חתול". אבל התינוק לא מבין על מה הוא מדבר. אין עריסה ואין חתול... לא אפרט על התזה לעומקה, מומלץ פשוט לקרוא את הספר.
מבחינת העלילה גם כן מדובר בספר מרתק שלא משאיר את הקורא אדיש. הגיבור מתגלגל לידי מצבים ומקומות לא צפויים, מתחיל במקום אחד ממשיך במקום אחר ונגמר במקום אחר לחלוטין, אך מצד שני גם סוגר מעגל בסופו של דבר. אני ממש צחקתי לעתים קרובות, יש לא מעט הומור משובח ושנון לכל אורך הספר, במיוחד בקטעים הרציניים כשהם תמיד במסווה של הומור וסאטירה.

כדי לסיים ברוח הבוקוניסטית- אצטט ברשות הקורא פסקה קצרה:
ואני זכרתי את ספר י"ד של בוקונון שקראתי אותו כולו אמש. שמו של ספר י"ד הוא "למה יכול אדם בר דעת לקוות מן האדם שעל האדמה על פי ניסיון של מליון השנים האחרונות?" לא זמן רב נדרש בשביל לקרוא את ספר י"ד. כל כולו שתי מילים ונקודה. וזו לשונו: "לא כלום".

לפני 14 שנים•
★★★★★
•יקירוביץ'
עריסת חתול

עריסת חתול

קורט וונגוט

שום דבר בביקורת הזו אינו אמת.
כך פותח וונגט את היצירה שלו (אם תחליפו את המילה "ביקורת" ב"ספר").
מתחילתו ועד סופו, הספר היווה עבורי תעלומה שטרם פתרתיה, ולכן אכזבה חמצמצה מתקתקת בלשוני.

העלילה מגוללת את קורותיו של סופר המבקש להתחקות אחר ממציא הפצצה האטומית. בדרכו, נתקל זה בשלל דמויות המובילות אותו אל סוף משונה במיוחד.

העלילה בספר הינה משנית, מטרתה להדגיש את הבוקוניזם.
הבוקוניזם הינו דת שיצר בוקנון (הלוא הוא ליונל בויד ג'ונסון, או וונגוט אם תרצו).
הדת מקדשת את השקר ודוחה את האמת. היא שמה ללעג את שאר הדתות שסבות סביבנו.

קשה שלא להתפעל מהדמיון הפורה של וונגוט - קרח תשע, הסוף החריג ופנינים נוספים שלפרקים הצלחתי שלא לפספס. וונגוט יודע לספר סיפור (עם מסר, מסתבר), ונדמה כי זה בא לו די בקלות.
אהבתי מאוד את רעיון עריסת החתול, ואת הסמליות שבו.

הרעיון של סן לורנצו היה חביב בעיניי – אי קריבי המציע תחליף ראוי ואוטופי לכל אומות העולם (בדגש על ארה"ב). ההוצאה לפועל של הרעיון בהחלט תאמה את ציפיותיי ותקוותי.

הרומן נכתב אומנם בשנות השישים של המאה הקודמת, אולם עדין היחס לניוטון, ולגמדות ככלל היה משונה בעיניי (על סף הלא אמין). אם מדובר בגרוטסקיות שמטרתה העברת מסר, בדומה לפעמים רבות לאורך הספר, פספסתי אותו.

לאחר דיון לא נשלם אודות הדילמה המוסרית של הטלת הפצצה האטומית במלחמת העולם השנייה (עם חברים), הייתי כבר מוכן ומזומן לפרוש את משנתי. עם זאת, לא בכך עוסק הספר. הטרגדיה לנו עדים היא זו שהמית אבי הפצצה דווקא על ילדיו.

הספר כולל מגוון שנינויות לשוניות (באנגלית), כתבים קדושים בדמות שירים ואף המצאת שפה ילידית, שמקשה רבות על תרגום היצירה. קראתי את המהדורה הישנה, שלהערכתי אינה עושה חסד עם הספר ומסריו.
לו קראתי את המהדורה החדשה, יתכן שדעתי הייתה שונה.

בסופו של דבר, הרומן שהומלץ לי על-ידי העורך שלי, בהחלט תפס אותי לא מוכן.
מבלי לרדת לעומק מסריו של הסופר, היצירה היוותה עבורי בזבוז זמן (שלצערי לא ישוב).
עם זאת, אני לא האדם לבקרה, תנו סיכוי, אם שוכנת בכם האמונה.

לפני 8 שנים•אור שהם
עריסת חתול

עריסת חתול

קורט וונגוט

היזהרו מעצי באובב ומאתר סימניה !!!
למה אני אומר את זה? כי האתר חושף אותנו לספרים וסופרים שאין סיכוי והיינו נחשפים אליהם. ביקורת מעניינת ושיח מוצלח דוחפים אותי לקרוא על הספר, על המחבר, ואם הפתיון והקרס ננעצים כמו שצריך- הספר יכנס לרשימת "ממצוי לרצוי" שלי. כך היה עם קורט וונגוט וביקורות שקראתי באתר על "בית מטבחיים 5", דרך "עריסת חתול" ועד לספר הבא של וונגוט שאקרא.
הכתיבה של וונגוט שובבה, חצופה, עמוקה ורגישה בנשימה אחת, ורשימת הקניות הזאת עולה שוב ושוב מכל דף בספר.פשוט תענוג.
הספר קליל אך יחד עם זאת עמוק. אל תתבלבלו- זה לא איזה ספר ניו-אייג' בשקל, אלא ז'אנר אחר לגמרי. בהיעדר יכולת אישית להגדיר אשאיר את הז'אנר תחת הכותרת "וונגוטי". מומלץ למי שרוצה לחשוב ולחייך גם יחד.
וכהרגלי בקודש, ציטוט נבחר מהספר:
"אתה בוקוניסט?" שאלתי אותו.
"לרעיון בוקוניסטי אחד אני מסכים. מסכים אני שכל הדתות כולן, והבוקוניזםבכלל, אינן אלא שקרים."
"בתור מדען" שאלתי אותו, "לבך שךם עם אמירת ברכות שכאלו?"
"מדען גרוע אני. אעשה כל שביכולתי להיטיב לאדם, ואפילו בדרך שאינה מדעית."

לפני 11 שנים•
★★★★★
•יניש
עריסת חתול

עריסת חתול

קורט וונגוט

ספר שנון שמצליח להיות זועם ועצוב מצחיק והזוי באותה נשימה. תמיד הערצתי את סגנון הכתיבה הזה, מצד אחד בוטה וכואב מצד שני מציג זווית ראייה מרעננת שנותנת תקווה שאולי..
השקפת העולם המיוחדת שעולה מן הדפים על הדת ומלחמות ועל המין האנושי בכלל הופכת אותו בעיני ליצירת מופת. בכישרון לא רגיל מצליח קורט וונגוט ב236 עמודים לשוות אותי לחלוטין, לגרום לי להפוך לבוקונוניסטית נלהבת ולהוכיח לי שלעיתים העלילה יכולה להיות משנית לחלוטין.
העלילה בספר הזה היא רק השלד שעוטפת בתוכה משהו גדול ומורכב בהרבה ממה שניראה על פני השטח.

"זה מעניין מאוד," נאנחה מיס פאוסט. "עכשיו אולי נוכל לרדת?"
"הדרך היחידה שיש לנו היא לרדת." נבח נולס "כאן זו הקומה העליונה. אם תבקשי ממני לעלות אני לא אוכל לעשות שום דבר בשבילך. כן, כן!"
"אז נרד אם כך." אמרה מיס פאוסט.

"אולי, בזוכרנו מלחמות, מוטב לנו לפשוט את בגדינו ולצבוע את עצמנו בכחול וללכת על ארבע כל היום, נוחרים כחזירים. זה לבטח יהיה הולם יותר מאשר נאומים נשגבים ומפגני דגלים ורובים משומנים.
אני לא מתכוון להתכחש למפגן הצבאי הנאה שאנו עומדים לראות- מפגן מרגש באמת..."
הוא הביט בעיני כולם, ואז אמר בשקט, מטיל את מילותיו סתמית, "הידד למפגנים מרגשים."
היה עלינו לאמץ אוזניים כדי לשמוע את המשך דבריו של מינטון.
"אבל אם היום אכן מוקדש לכבודם של מאה ילדים שנרצחו במלחמה," הוא אמר, "האם זה יום מתאים למפגנים מרגשים? התשובה היא כן, בתנאי אחד: שאנו, החוגגים, נפעל בהכרה מלאה וללא לאות להפחית את הטיפשות ואת הרשעות של עצמנו ושל המין האנושי כולו."

לפני 15 שנים•
★★★★★
•קרינה
עריסת חתול

עריסת חתול

קורט וונגוט

או: תזרוק את הפצצה או לא?

בכל קשר זוגי שנגמר, במיוחד אם הוא נגמר בצורה חד משמעית שאינה ניתנת להשתמע לשני פנים, אתה לוקח איתך דבר כלשהו. אתה חייב לקחת איתך דבר כלשהו אחרת הנפש תחזור ותשאל- אז מה היה שם בכלל?!
אני לקחתי את קורט וונגוט. הוא לא ניתן לי, אבל לקחתי אותו.

עריסת חתול היה הראשון שלי, ומאז אני גונבת סידרתית של כל ספר שאני רואה של הבחור הגאון. הספרים שלו לא ניתנים לי, אני לוקחת אותם.
רק אחרי עריסת חתול הבנתי שאני למעשה בתולה, ושישנם עוד עולמות שלמים שלא התוודעתי אליהם. לגלות את קורט וונגוט זה כמו הגילוי המדהים מכל, שכולנו יצורים מיניים, שיש סוד שאנשים לא מדברים עליו והוא קיים בין כל הבוגרים.

אם כך, יש עוד כל מני דברים שהבנתי אחרי שסיימתי לקרוא את עריסת חתול, והנה אני מביאה לכן אותם כאן להלן:

1. סיפורים של המאה שנים האחרונות יכולים להיות טובים רק אם הם קשורים לשואה.
2. מד"ב זאת לא מילה גסה.
3. להקת העבר האגדית (ואני בתחושה שאני הולכת לקבל כאפת שטות על ההתיחסות שלי אליהם ככאלה), קרח תשע, לא זכו למספיק הערכה.
4. קורט וונגוט, אכן ראוי להיות קורט קוביין של הספרות האדירה.

ובכן, הפצצה האטומית.
כולנו קצת מאוימיים ממנה יותר מבעבר לאחרונה הלא כן?
היא מעסיקה את ערוצי החדשות יומם וליל. רום מעלתו, הוד והדר ורוב פאר- כבוד ראש ממשלתנו וחברו שר הבטחון, שאינם עוצמים עין בלילות ממחשבה על האיום האטומי של חברינו הפרסים.

עריסת חתול מגוללת את סיפורו של בחור אחוז אובססיה לכתיבת ספרו הראשון (קורט, אל תעבוד עלינו- זה קצת אתה) על היום בה נפלה הפצצה. לא סתם על אותו היום- מה עשו אותם אנשים, יותר נכון להגיד- אותו האדם, אחד מהאנשים שיצרו את פצצת האטום שחירבה את הירושימה (הילד הקטן), באותו היום שבו היא נזרקה.
כך אנחנו עדים למסע מופלא שאותו אנחנו עורכים יחד עם ג'ון, אחרי שארי הבשר של אותו מדען האטום, זוכה פרס הנובל, הדמות הפקטיבית חמורת הסבר- הוינקר. פליקס הוינקר. מי שהיה עלול להיות רב נבל טיפוסי ומעניין ברמת 'טים ברטון', הופך להיות דמות בעלת עומק בלתי יתואר. נבל על שרק המציאות יכולה לספק מוצלחים ממנו. במיוחד כשאנחנו מגלים שהילד הקטן הוא לא הדבר היחידי שהוינקר שם בו את ידו.
מספר שנים לפני שמת הוצב בפניו אתגר מדעי- ליבש כמויות גדולות של מים כדי שהנחתים האמריקאים יוכלו לצאת מהבוץ בו הם שקועים ולהמשיך ללכת אל עבר תהילתם- מדובר לדעתי במחלמת ויאטנם. הוא הרים את הכפפה, ויצר חלקיק שהמבנה האטומי שלו מסדר מחדש את המים כך שהם קופאים. חילי ארה"ב כמובן שקועים בבוץ בויטאנם, ולכן זקוקים לנשק היעיל מסוגו הזה- רק שאם הוא נוגע מחלקים מסוימים של מים- הוא יגע גם בכל הנוזלים שבאים איתם במגע- מה שאומר שכל מים שיגעו בזה יקפאו- מה שאומר שהחומר הזה יביא לקיצו של העולם. ולכל צאצא של פליקס, יש מעט ממנו, תלוי על בקבוק סביב צווארו.
משפחה מוזרה ומפותלה זן, מובילה אותנו לאי שוכח אל, סאן לורנזו שמו, הוא נמשל על ידי דיקטטור ששמו פאפא מונזונו, אשר תולה על וו את כל מתנגדיו, ואת כל האזרחים אשר נתפסים מקיימים את הדת האסורה- הבוקנוניזם (* רמיזה חולה לולאד המשפד- הלא הוא ההשראה לדרקולה. היה רודן סדיסט על ממלכה שכוחת אל כמעט כמו סאן לורנזו, ולאכיה, ששיפד את כל מתנגדיו ונהג לראות אותם גוססים בחצר ארמונו).

כל תושבי סאן לורנזו הם בוקונוניסטים.

בוקונויזם היא דת אקסיסטנציאליסטית וצינית להפליא. היא מתייחסת לעצמה כגיבוב של שטויות בחרוזים, ודורשת מכולם להתייחס אליה ככה.
המנהג הקדוש ביותר של הבוקנוניסטים, הוא הבוקו-מאורו. הבוקו מאורו הוא חיבור הנפשות של שני אנשים, דרך כפות רגליהם.

We will touch our feet, yes,
Yes, for all we're worth,
And we will love each other, yes,
Yes, like we love our Mother Earth.

זהו פרק מספרי בוקונון- למעשה תפילה, שנכתבה כקליפסו. קליפסו הוא סגנון מוזיקלי אמיתי שהתפתח באי טרינידד שבקריבים, הייחוד שלו הוא המקצב האפרו-קריבי, והטעמת השפה הלא מקובלת. כמובן שכשהמערב והקולוניות נכנסו לעסק, הקליפסו הפך להיות הדרך של העבדים השחורים למחות נגד העבדות והדיכוי, וכך נכנסו לתוך התרבות המוזיקלית הזו הפוליטיקה, והחדשות. הקליפסו הפך להיות טרובדורי.

בצורה אופיינית לוונגוט,לבחורה שהכירה לי אותו, ולכל דמויות הספר הזה- מוזיקת הקליפסו הוכרה למערב רק אחרי 1945. לתחושתי כאקט של פיצוי על החטא הקדום שהיה קרוב מדי להתממשות. ההשמדה.

ספרי בוקנון מסודרים קצת כמו עריסת חתול עצמו. בפרקים עם שם ומספר. אני אוהבת סוג כזה של סדר.

אני בוקונוניסטית. אני חושבת שאני יודעת את זה על עצמי כבר זמן מה, וונגוט נתן לזה שם. כה יפים הם עקרונות הבוקונוניזם- אהבת האדם בצורה כה חופשית כמעט באופן ברוטלי, כך שבלעדיות נאסרת. את הבוקו מאורו חובה לקיים עם יותר מאדם אחד.
אי אפשר לברוח מזה שוונגוט מתייחס לבוקו מאורו בערך התרבותי שלו, כמו שהמערב מתייחס למין. גם ג'ון.
כאשר החברים מגיעים לסאן לורנזו נערך עבורם טקס קבלת פנים. פאפא לורנזו נמצא שם גם וניכר עליו שהוא מרגיש ברע. הוא מתעלף ומאבד את הכרתו בשלב מסויים ואנחנו מגלים שהרודן האכזר גוסס מסרטן.
ילדתו, מונה, היפה בנשים, אמורה הייתה להתחתן עם פרנקלין הוינקר, בנו הצעיר של פליקס, מכיוון שפאפא מונזנו ביקש שיהיה יורשו. אך פליקס, טיפוס שמצטייר כאדם לא חברתי למדי, ודי דומה לאביו בהקשר זה, מרגיש לא נוח עם המעמד, ובשיחה כנה מבקש מג'ון לקחת את מקומו- להיות שליט האי.

ג'ון בן התמותה לא יכול שלא להסכים, ומאמין שאפילו יוכל להיטיב עם תושבי האי. אך יותר מכל- מונה. הו מונה, תהיה אישתו. האם זה לא יפריע לה? האם תהיה מוכנה להינשא לו ולא לפליקס?! הכיצד זה ייתכן?! ובכן ג'ון, אהבת האדם- כל אדם, היא אחד מהיסודות עליהם מונחת הבוקונונויזם.
* את הפרק ששמו מונה, שמעתי מפיה בצהרי שבת בגן עכור בדרום תל אביב, כשכבר הבנתי שצריך לזרוק את הפצצה לקשר בנינו. אבל הרוך בו אמרה מונה, האהבה שלי לג'ון חסר האונים מפיה, לא ישכחו לי ממני. זה דווקא כן ניתן לי.

לאחר שיחה קצרה סוכם עם מונה הדיל החדש- נישואין לג'ון, היא ניגשה אליו לחדרו, פשטה בעדינות את הגרביים והנעליים, גם את שלו. והוא, מעולם לא ראה בחורה עירומה כל כך. הם קיימו את הבוקו מאורו הקדוש. ג'ון, שהייתה זו הפעם הראשונה שלו, התפקע מרוב אהבה למפגש החדש הזה. ולא רצה שמונה תקיים את הבוקו מאורו עוד עם אף אדם מלבדו. ובכן, מונה הטיחה בו את השקפת העולם הבוקונוניסטית על אהבת אדם, הוא התפייס ונרגע.
אין ספק- נשמע כמו מין. אני גם מונה, וגם ג'ון. אדם חופשי הוא אדם אוהב. אני בטוחה בזה מעל לכל ספק. ואהבה לא נעצרת בגבול. אהבה לא תחומה לאדם אחד. אהבה היא לחברים ולמשפחה, לבני זוג ולחניכים. קורט וונגוט צוחק בכל הזדמנות שיש לו על תרבות המערב הטפלה. והנה כאן, כמו בעוד ניואנסים קטנים בספריו האחרים, הוא מניח בפנינו את האהבה. את ריבוי האהבות. היום בארץ נהוג לדבר על זה כפוליאמורה. לא פוליגמיה- כי אף אחת לא שייכת לאף אחד. ולא שום דבר שכרוך בנישואין. אלא פוליאמורה. פולי- ריבוי, אמורה- אהבה. ריבוי אהבות. יש קהילה לא קטנה כזו היום בארץ שמכירה בעובדה שבני אדם הם יצורים רגשיים ומיניים, ושמערכות יחסים יכולות להיות מורכבות. מין הוא במת מפגש במערכת יחסים, כמו שמגע הוא במת מפגש בכל מערכת יחסים, שגם היעדר מגע מעיד על טיב היחסים. כך מין הוא דבר שיכול להתקיים בצורה אוטנטית במספר מערכות יחסים.
לתחושתי האישית, כדי שהדברים יעשו באחריות הם חייבים לקרות בהסכמה ומתוך רצון להיקשרות. אבל מין הוא דבר כל כך אישי שאני לא מרגישה שיש חוק ברזל אחד שיכיל בתוכו את כל החוויות האנושיות באשר לאיך לנהל את חיי המין בצורה נכונה. אפילו לא מספר של שותפים במין הוא נכון בהכרח.
רק מספר רב של אהבות. זה מה שיש לי להגיד לעולם.
אבל לג'ון לא סתם היה קשה. יש משוכה קשה לעבור על מנת להצליח להתנער מהקנאה, מהרצון לבלעדיות, מתרבות המערב הטפלה. ובפשטותו, וונגוט שפך את כל שעל ליבי בפרק ושמו מונה.

כל כך חבל שהיא הקריאה את זה באוזני ולא אני באוזניה.

אכן דת מוזרה הבוקונוניזם, ולא ארחיב יותר בערכיה- תקראו את הספר. אך קריטי שאספר על מקורה.
ובכן, מקורה היא בזוג חיילים שניצלו מספינה או צוללת, או אחד מכלי המלחמה הימיים שהשתמשו בהם במלחמת העולם הראשונה- איני זוכרת מה הם. הם התרסקו יחד עם סירת ההצלה על האי, ושם גילו עם מדוכא בעל היסטוריה משמימה, עוני רב, וכמובן ניב מוזר ושכוח של אנגלית, שבו כתובים חלקים גדולים מהספר. שני החיילים החליטו לעשות מעשה, ולהוביל את העם הסאן- לורנזי אל האושר. במחשבתם המציאו את הבוקונוניזם בכדי להפוך את האנשים לחברתיים יותר, יצרניים יותר, וטובי לב יותר. אך המציאות לא הסבירה פנים לאידאלים הגדולים שלהם, והצמד החליט כי עליהם ליצור מציאות שבה יש שקרים אליהם אפשר לברוח- וכך לפחות, הסאן לורנזים יהיו מאושרים.
כך, הפך ארל מקייב לפאפא מונזנו- שליט אכזר שרודף את בוקנון. וליונל בויד ג'ונסון לבוקנון- כותב ויוצר הבוקונונזים, מתחבא ונס על חייו ביערות הפראיים של סאן לורנזו.

כל הספר עומד על המתח בין המדע לפילוסופיה. וכאן, אחרי הסיפור האמיתי על בוקונון, המתח הזה מתפרץ. איזו שאיפה גדולה ויפה, ליצור מדינה שטוב בה לאדם. איזו דרך קשה וארוכה יש כדי להגיע לשם. אך הבחירה של ג'ונסון ומקייב, לייצר מציאות פיקטיבית אינה שונה משום דבר שקורה היום. היא אינה שונה מהאח הגדול אחרי חדשות השעה שמונה בהם עם ישראל מתוודע לייתכנות של מלחמת עולם שלישית לאחר הפגזה באיראן.
לא רק אקזיסטנציאליסטית היא הבוקונוניזם, אלא גם דטרמניסטית. כזו שלא מאמינה ביכולת האמיתית של האדם הפשוט לעצב יחד עם פשוטים שכמוהו חברה שמבוססת על אושרם. ויש משהו משחרר בדטרמיניזם שמלווה את ספריו של וונגוט, שעבר את מלחמת העולם הראשונה, ולתחושתי איבד אמונה בעתיד האנושות. יש משהו דטרמניסטי אולי בכל מי שקראתי את דבריו, שעבר את מלחמת העולם השניה. איך אפשר לקום מהמעשה התהומי הזה? היצור האנושי בגד את הבגידה החמורה ביותר במוסר- הוא ביקש להשמיד את בני האדם.
מה בכך הרגיש לי חופשי בעת הקריאה? אולי חוסר האחריות שהאווירה הדרמניסטית גוזרת עלי. מה שצריך לקרות יקרה גם בין כה וכה הרי. הדברים מכוונים.
-> מזכיר לי בעיקר את 'מכתבים לידיד גרמני' של אלבר קאמי, בו הוא מנכח את מטרין היידגר, על פי ההשארות, אקזיסטנציאליסט גרמני שהיה חבר במפלגה הנאצית בראשית דרכה, על מעשיו ותפיסותיו על השואה.

ובכן- מה יהיה בסופינו, וונגוט?
פאפא לורנזו בולע טיפת קרח תשע, ונהפך לקרח בטמפרטורת החדר. בזמן טקס ההשבעה יש מפגן כוח אווירי, ואחד מהטייסים עושה טעות ונכנס בארמונו של פטפט לורנזו, שם גופתו המוזרה מוחבאת. גופתו נופלת לצוק שעליו בנוי הארמון- היישר לתוך האוקיינוס. מרבית האנושות נכחדת. סוף נורא כמעט כמו סופו של 'עולם חדש מופלא'.

טעות האנוש שהשלכותיה היו כל כך חסרות פרופורציה, יכולות להזכיר לי רק את הצבא. ואני בטוחה שוונגוט, שנשאר מצולק משירותי הצבאי במלחמת העולם הראשונה, דאג לגחך את הסוף של הספר הגאוני הזה במיוחד באווירה כזו.

גן עדן. הנחש מפתה את חווה. היא נוגסת מפרי עץ הדעת על אף איסורו של השם יתברך, מפתה את אדם לנגוס בו גם. יחד הם חוטאים את החטא הקדום ביותר- הרס העולם. הם, ואחריהם גם האנושות, מושלכים מגן העדן אל ביב הרחוב.
הרג, רצח, הכחדת עם, השמדת הכל. לא היינו רחוקים משם פעם אחת בהיסטוריה המצולקת של האנושות. השאלה האמיתית היא, האם האמונה לבדה תוכל לשנות את העובדה שראש ממשלת ישראל, ונשיא איראן יכולים הם בעצם להיות אחראיים לרצח של מליוני אנשים בשנית? שנשלח מסרי אהבה אחד לשני דרך הרשתות החברתיות? האם זה ישנה?

מונה, ג'ון, שני אמריקאים דרומיים מרגיזים היחידים שנשארו בחיים. מאוחר יותר הם מבינים שעוד סאן לורנזים נשארו. כשהם מחפשים אותם טוב, הם מבינים שבהנהגת בוקונון הם כולם טמנו את אגודליהם בקרח והכניסו לפה, כך התאבדו. הם מוצאים מסר שהשאיר בוקנון. מונה קוראת אותו ומתאבדת גם היא.

תראו אותי, כותבת אלפיים מילה, על ספר כה דק. כמוהה, גם וונגוט כותב קצר ומדויק. כואב ומרגיז לאנשים כמוני.

מי שאהב- שיקרא את איים בזרם מאת ארנסט המינגוי (תירגם אותו יפה אהרון עמיר, אבל לנו בבית יש תרגום חדש יותר ונחשב לפחות איכותי)- גם הוא ספר לבנים, אמנם רגשי יותר, עם כמויות גדולות הרבה יותר של אלכוהול, אבל נגיעות מלחמות העולם באותם מקומות בלב.
מלכוד 22, שמתאר בצורה מדויקת את טעיות האנוש והבירוקרטיה אשר יוצרות את אותו המוות.
הסאונדטארק ההולם- כל מוזיקה של שנות השמונים, הרבה סינטיסיזרים ומכונות תופים.
מבחן בצ'דל- אחד מתוך שלוש. יש שלוש דמויות נשיות עם שם. הן לא מדברות אחת עם השנייה בכלל. אין ספק שקורט כותב ספרים לבנים…



חשוב לציין שקראתי את התרגום החדש יותר, וגם עליו שמעתי שהוא פחות מוצלח מהישן. זה ספר מאתגר לתרגום, שכן הרבה מהמילים בו מומצאות, והרבה מהשיח בו הוא באנגלית סאן לורנזית מומצאת גם היא.

כריכת הספר, בשתי המהדורות שנתקלתי בהן, לא הולמת את תוכנו. אמנם התרגום החדש מציג משהו עתידני יחסית, ומעביר את אווירת הקרח תשע, אבל הוא מכוער. גם תקוע לו בסוף הק' כפות רגליים לסימון הבאקו מאורו. מוזר.
באנגלית, לצורך השוואה יש התייחסות לשם שנתן וונגוט לספר, ועל כריכתו מופיעה עריסת חתול- שהיא למעשה שלב במשחק הידוע- סבתא סורגת.

אני מסתובבת בשבועות האחרונים בתחושה שאיני יודעת מה יכול לשנות ולעצור את ההיסטוריה מהמקום האפל אליו היא הולכת. האיום האטומי אינו דבר שאדם יכול לשאת. הידיעה שכל רגע עצם החיים יכול להיפסק- לא רק שלך, אלא החיים עצמם. כרעיון.

הדטרמיניזם גובר עלי כשמוטלת לפני שאלת האטום.

התיזרק שוב הפצצה?
עסוק. עסוק. עסוק.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•נתן איכר
עריסת חתול

עריסת חתול

קורט וונגוט

ספר מדהים!
השאיר אותי פשוט המום, אחרי שגמרתי את הספר עברתי על כתבי בוקונון לאורך הספר, וונגוט גאון! זה פשוט לא יאמן, הוא יצר השקפת עולם מדהימה בדת הבוקונוניטית שזה פשוט מדהים!

לפני 15 שנים•
★★★★★
•אראגון
עריסת חתול

עריסת חתול

קורט וונגוט

הכתיבה של וונגוט היא שביל רצוף שעובר דרך כל ספריו. העלילה בספרים שלו היא משנית, דמויות מסיפורים קודמים צצות ושבות (במיוחד קילגור טראוט) וכל ההתרחשויות משרתות את התובנות והמחשבות של וונגוט. סגנון זה עושה את כתיבתו למעולה בעיני, לכן ספר שלו יכול להיות טוב לכל הפחות.

עם זאת, ציפיתי להרבה יותר מ"עריסת חתול" ששמו יצא למרחקים. לצערי, מעבר לרעיון ה"קרח 9" והבוקוניזם, שנראה מסקרן בהתחלה, אין התפתחות ראויה לסיפור, ואין שימוש בכל הרעיונות המעולים שמוצגים בהתחלה. בעיקר, אין פואנטה.

ספר טוב, אבל לא ברור לי איך הוא קנה כל כך הרבה מעריצים, יש לוונגוט ספרים מוצלחים יותר. דומא לספר לא מספיק מוערך שאני אהבתי: רעידת זמן.

לפני 16 שנים•
★★★★★
•Hypathia
עריסת חתול

עריסת חתול

קורט וונגוט

מוזר, מעניין וסוחף, ובעיקר לא מובן עד הסוף (או אולי זו רק אני).
אני אף פעם לא יודעת אם וונגוט צוחק איתי או עלי.
עשה לי קצת עצוב.

לפני 17 שנים•
★★★★★
•999
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
עריסת חתול

עריסת חתול

מאת קורט וונגוט

הביקורת של הוראציו אלגר

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של הוראציו אלגר
דירוג
5.0
לפני 15 שנים

“הספר מעולה, אבל התרגום החדש - זוועה!”

14/15
ביקורות על עריסת חתול
הבאה
Karen
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
לפני 19 שנים

“ספר מעניין מאוד. מביא השקפת עולם לא שגרתית”