את הספר של פרנטה התחלתי לקרוא ביום חמישי, מיד לאחר התוכנית המצמררת על שירה איסקוב ניצולת נסיון הרצח בידי בעלה.
התחלתי לקרוא ונמלאתי כעס גדול.
כעס דוקא על אולגה, אשת בית מסורה, 2 ילדים, כלב ובעל שהודיע פתאום משום מקום שהוא עוזב את הבית.
נכון, הידיעה נפלה כרעם ביום בהיר.
‌אבל אולגה בוחרת לא לשחרר, היא נמלאת קשת רגשות, זעם, קנאה, נקמה, התקרבנות ומה לא.....היא מקללת, מנבלת את הפה, משתמשת בשפה בוטה וגרפית כיאה לדם הנפוליטני שזורם בעורקיה.
‌
רציתי לצעוק מבין השורות, יאללה, אולגה שחררי, תרימי ראש, לא מתאים לך ככה להוריד את עצמך.

אולגה הפגועה עד עמקי נשמתה מתחילה לחפור, לחקור, לברר, להבין למה.
היא שואלת, מתחקרת, עוקבת ולא מרפה.
מבררת פרטים על בעלה מריו עם מי מסתובב? עם מי הוא בוגד בה?

אולגה מתחילה להזניח את עצמה, את הילדים ואת הכלב.
זכרונות ישנים על אישה נטושה מעברה ודרך התמודדותה האומללה שהפכה לרכילות השכנים צפים ועולים בזיכרונה, גורמים לה לבכות על מר גורלה.

אילו ימי הנטישה אשר על אולגה להתמודד לבד מול כל המתלות, המחשבות על למה? מה לא עשיתי בסדר? הרי את כל חיי הקרבתי למענו... נשארתי בבית, עברתי עיר, הקדשתי את כל כולי והנה... עזב אותי, בגד בי.
ואני ממשיכה לזעוק ביני לבין עצמי, אולגה קדימה, נערי כתפיים, הרימי ראש וקחי את החיים שלך קדימה את יכולה.
די להתקרבנות!!!
האם אולגה הקשיבה לזעקתי?

בכתיבתה המופלאה של פרנטה הקולחת הנוקבת החודרת, אנחנו עולים ויורדים כגלים אל מול כל קשת הרגשות.
ספר שקשה מאד להניח מהיד ונקרא ממש בנשימה עצורה.
מומלץ!!

ללא רחמים וללא שום צורך באהבה או הזדהות מצד הקוראת או הקורא, במילים מדויקות להפליא כתבה פרנטה את אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי בשנים האחרונות:

"הכל היה כל כך מקרי. התאהבתי במריו כבחורה, אבל יכולתי להתאהב בכל אחד אחר, בכל גוף שאנו מייחסים לו לבסוף מי יודע אילו משמעויות. פרק ארוך של חיים יחד, את חושבת שזה הגבר היחיד שאתו יכול להיות לך טוב, מייחסת לו מי יודע אילו סגולות החלטיות, ובעצם הוא רק קנה שמפיק צלילים של זיוף, את אינך יודעת מיהו באמת, ואפילו הוא אינו יודע. אנחנו הזדמנויות מקריות. אנחנו מכלות ומאבדות את חיינו משום שמישהו, בימים רחוקים, היה אדיב, בחר בנו מכל הנשים, מתוך רצון לפרוק בתוכנו את הזין שלו. אנחנו טועות לראות כמחווה של אדיבות מיוחדת במינה, המופנית אך ורק כלפינו, את התשוקה הבנלית לזיין. אנחנו אוהבות את רצונו לדפוק, ואנחנו כה מסונוורות, שאנחנו חושבות כי זה הרצון להזדיין ממש איתנו, אך ורק איתנו. הו, כן, הוא, שהוא כל כך מיוחד והכיר בנו כמיוחדות. אנחנו נותנות לו שם, לרצון הזה של הזין, אנחנו הופכות אותו לאישי, קוראות לו אהובי.."

ממליצה לכל אישה לקרוא את "ימי הנטישה" וגם לכל גבר שני. זו כתיבה במיטבה.
פרנטה בעצם אומרת לנו, לא איכפת לי אם תשנאו אותו, אם תחשבו שאני משוגעת, אם תלעגו לי. זה מה שעברתי. ככה זה קרה. וככה הרגשתי. וכל השאר, למי איכפת, אני כבר לא שם.

לא איכפת לי מי את אלנה פרנטה.
רק עשי לי טובה. תכתבי עוד ועוד.
בבקשה.

טוב, לפעמים גם כלום לא פוליטי והכל אישי ואני יחסית נורמלית. ואפילו יש לי מזל.

המזל הוא כי לא ננטשתי בשלב בחיים בו היא ננטשה, האישה בת הארבעים עם הכלב ושני הילדים שהבעל שלה קם יום אחד ועזב את הכל בלי להסביר למה הוא עושה את זה. בפעם הראשונה זה קרה לי בגיל שש עשרה וחצי. הוא, למרות שהיה צעיר ממני, כבר היה למוד נסיון עם בנות. בשבילי הוא היה הראשון. באחד החופשים נסעתי לרמת הגולן עם כמה חברים והוא נסע לאיזה מחנה בכפר החורש. מאוחר בערב, כחלק משלל מעשים טיפשיים ולא רציונליים של גיל ההתבגרות, החלטתי לנסוע לבקר אותו. אחרי מסע של כמה שעות בטרמפים לא מאד בטוחים, יחד עם עוד מישהו שהסכים להתלוות אלי, הצלחנו להגיע לכפר החורש. חיפשתי אותו בין מקבצים רבים של שקי שינה רק כדי למצוא שהוא לגמרי עם עוד בחורה. חזרתי משם באותה הדרך כדי לא להחמיץ את הטיול ליהודיה ורק אחרי כמה ימים, כשחזרנו שנינו הביתה, התחלתי להתרסק בפרהסיה תוך שאני מגלה את ההערכה העצמית שלי מתמוססת יחד עם הסיכוי לאיזשהו קשר איתו, בלי לשעות לשלל העצות שבטח הייתי מקבלת אם רק היה לי הכח או הרצון לשאול או להקשיב.

לומדים מזה, אתם יודעים. בטח כשזה קורה בגיל שש עשרה וחצי. אגב, לא בהכרח את הדברים הנכונים.

בספר הזה שמתאר את התהליך שעוברת אותה האישה, ספר מאד אינטימי וחושפני, יש עיסוק משמעותי בשאלת הזהות ובשאלת התלות בין גבר ואישה שחולקים חיים משותפים. הוא לא נכתב מעמדה מעוררת רחמים ואפילו לא מכזו שבהכרח מעוררת הזדהות (אם כי ודאי מעוררת רגשות), רק שיש בו מודעות עצמית מעוררת הערכה, מודעות שבדיעבד, וגם נכונות לפתוח הכל ולהתעמת עם מה שזה אומר. מעין תאור התהליך שאותה האישה היתה עוברת מול הפסיכולוג שיכול היה להיות לה.

אני חושבת שהאתגר בספר כזה הוא לא לחצות את הגבול שבין עיסוק אינטיליגנטי בעניינים אישיים בעלי משמעות לבין סתם מציצנות וכאן זה נעשה בהצלחה.

קראתי את הספר אחרי קריאת "הרומאנים הנפוליטניים" של אותה סופרת. הספר הזה פורסם ב -2002, וה-"הרומאנים הנפוליטניים" פורסמו בין השנים 2011 עד 2014.
עשור שלם של פער בין כתיבת הספר הזה ל"הרומאנים הנפוליטניים",ואין ספק שהכתיבה ההשוואתית מורגשת בהחלט. לא נכנסת כרגע לביקורת אודות "הרומאנים הנפוליטניים",זאת תהא ביקורת נפרדת.

אבל לגבי הספר הזה "ימי הנטישה",הכתיבה היא בוסרית,ללא עומק של הדמויות בעלילה,ללא עומק בלתאר את ההרגשה של האישה הנבגדת והננטשת,וכיצד חייה מתנהלים בעל כורחה או ללא שליטה מצידה,שזהו צד מאפיין מאוד לתאר תקופת נטישה ובגידה. והצד הזה אינו מתקרב בתיאוריו לאפלה,ליאוש,לבור שאין לו תחתית שבו מתנהלים חייה של כל אישה בסיטואציה שכזאת,וכמובן לגבי גיבורת הספר.

זאת כתיבה מרפרפת מעל שאינה נכנסת לקרביים על רקע הנבגדות והנטישה-בתחושות,באיבוד החושים,הזמן,ובמעשים. זה כמו לתאר או לצייר התפרצות הר געש שמעליו הלבה הרותחת בתיאורי עננים סגריריים.

ואם אני מוציאה מהמשוואה את כל תיאורי אברי המין ובאופן שימושם בספר,הרי שבטח ובטח הם לא הוסיפו לעלילה ולהרגשת ההזדהות שלי כקוראת,הפוך לגמרי!,
מבחינת הערכתי לספר ולסופרת,הם היו יכולים להיות בחוץ בשעת עריכת הספר,ולא בגלל שאני אנינת טעם בדיבורים,{למרות שאיני מקללת בחיי ובטח בהתנהלות היומיומית שלי},כלומר אם השפה הגסה הייתה נחוצה לבניית הלך רוח כקריאה והזדהות עם הגיבורה כאשה נבגדת וננטשת -ניחא,אבל הסופרת יצאה בשן ועין בעזרת "תעלולי" כתיבה שכאלו,או רק עם שן אחת הקדמית.

ספר בוסרי שאינו מתקרב במאומה לבניית הדמות הנשית,בתיאור ההרגשה של בגידה,נטישה ואיבוד עשתונות,כאשר "תיק" נופל על ראשה של אישה ביום אחד ללא התרעה.

גם אני נטשתי. נטשתי את האישה שננטשה על-ידי בעלה. נטישתו הייתה מעשה נבלה, נטישתי שלי מוצדקת. הננטשת דוברת בגוף ראשון, אך שפתה כשפת אחרון ייצורי הביבים. כמו המים הזורמים באותם ביבים כך הספר קולח וצובר יותר ויותר זוהמה, עד ששעתיים מתחילתו וקרוב למחציתו צבר הלכלוך הפך לסתימה וסתם עליו את הגולל.
אילו אלנה פרטנה הייתה קנגרו - אפשרות שעדיין לא נפסלה כל עוד היא שומרת על אנונימיות - הייתי אומרת שהיא נתנה חתיכת קפיצה מימי הנטישה לימי "החברה הגאונה", אפילו ביחס לקנגרו. אומנם ניתן להבחין באיזשהו דמיון קלוש בין גיבורת ימי הנטישה למספרת של החברה הגאונה, ואומנם גם הפה של האחרונה מלא בגסויות (שלא לדבר על מעשים של גיבורה מרומן משרתות), אך כאן נגמרת ההשוואה. ימי הנטישה הוא רק עוד אימון לקראת הסדרה המופלאה של הרומנים הנפוליטניים. עזבו אתכם, קפצו ישר לשם. למה להקהות את השיניים ביצירות בוסר, כשאפשר לנעוץ אותן היישר בעסיס המתוק?

לפעמים לקרוא ספר יכול להיות עניין מאד מורכב. כמו בספר הזה שבו עצרתי את הקריאה מפעם לפעם. לא יודע כמה ענייניים לא פתורים יש לסופרת הזאת( סופר). אבל בהחלט אין בה הרבה רגעי חמלה על הקורא. היא מטילה את כל הסבכים והתוצאות במילים ברורות, עריכה מדויקת, תער שלוף. הסופרת אינה משחקת בוירטואוזיות אלה כותבת בדיוק מפעים. הספר מדובר אולי על אישה נעזבת ועולם מתפרק אבל אני לא חושב שספר כזה יכול לטלטל פחות גבר נעזב או ננטש.
בספר קצב מדויק, קצוב ולא מרחם, לא משאיר אבן על אבן פשוט מפרק, וכך שהספר דורש כמו כל ספר משובח אחר לעצור להפנים לעכל ואז להמשיך. כקורא הרגשתי במשך הקריאה לרוב רגעים של חמלה עד טשטוש גבולות ולא מעט רגעי ייאוש, אפילו רחמים. ככותב קינאתי ביכולת לפרוש מול הקורא עולם סגור ואלים במילים מצומצמות. ספרות היא עניין מורכב היא יכולה להיות תמנון רב זרועות או איזמל מנתחים שאינו חומל. ובמקרה לפנינו האיזמל עובד היטב, כך שבתוך סגנון הכתיבה המהפנט מתקיימת היכולת לחיות בתוך הרעלים ולהטיח בקורא, ככה אתה רוצה, הנה תקרא.
ספר מעולה בהחלט.

לא לבעלי לב חלש.
היו קטעים בספר שחשתי את המבוכה והכאב עבור הדמות וההתנהגות שלה, לפעמים כעסתי עליה ולפעמים רחמתי ולפעמים נחרדתי מהמחשבה על הקלות בה ניתן להישבר לרסיסים. בעיני זוהי נקודת החוזק של הספר הזה - מנעד הרגשות בו מעביר גם אותך רכבת הרים רגשית (אם התחברת לסיפור) וכשאתה מסיים אותו יש צורך בהסדרת הנשימה ופעימות הלב מהחודשים המוטרפים המתוארים בו. לב שבור זה באסה, אהבה הרבה פעמים יכולה להיות באסה - שניהם עניין סופר כואב כשהם קורים, הדמות לא מסתירה את הטירוף שמשתלט עליה וזה גרם לי לחשוב על איך אפשר לייצר את הבאלאנס הזה באהבה- כזה שגם אם היא נגמרת, לא נשארת מרירות הרסנית. אחד הדברים שהיא מזכירה בכל מיני הזדמנויות בסיפור זה את הקריירה האבודה שלה שנתנה לה לחמוק מידיה בכל מיני הזדמנויות בחייה הצעירים יותר. אני חושבת שזה לא רק הקריירה, אבל היא בהחלט מרכיב חשוב בהרכבת זהות עצמית ומימוש בחיים הבוגרים. כאמור, זה לא הכל - והטירוף שאוכל אותה אחר הפרידה נדמה כמעין wakeup call כללית עבורה, ועבור חייה.

עוד בקריאת העמוד הראשון אמרתי לעצמי שהסיפור הזה ייגמר בדם, ורק עם תום הקריאה התברר לי כמה טעיתי למרות שצדקתי. "באחר-צהריים של אפריל, מיד לאחר הארוחה, הודיע לי בעלי שהוא רוצה לעזוב אותי": כך פותחת אולגה, האישה הנטושה, את הסיפור שלה. היא ובעלה הנוטש, מריו, חיו ביחד חמש-עשרה שנה, יש להם שני ילדים (בן ובת) וכלב, דירה בטורינו, הוא עובד והיא, אחרי שעודד אותה לעזוב את עבודתה כדי לפנות זמן לכתיבה, מעבירה את ימיה בבית.

מבחינת העלילה (כל מה שקורה לאולגה מרגע הנטישה והלאה) אין פה חדשות גדולות וקל מאוד לנחש היטב וכמעט מבלי לטעות את מהלכה, את נקודת השיא, את הסיום. גם אני ניחשתי היטב: אולגה תתמוטט עד שתגיע לשפל, וכאמור, שיערתי שזה ייגמר בדם. ולא טעיתי, ובכל זאת הופתעתי, כי אלנה פרנטה. כלומר, כי הכותבת הממה אותי. הכנות המרושעת, הנונשלנטית, של המספרת, הפנטה אותי והכאיבה לי באותו הזמן. כשהיא מספרת על הטירוף שאליה הביאה אותה נטישתו של הבעל ברור מהטון שלה (הנשמע היטב מתוך המילה הכתובה) שהיא מדברת בדיעבד, לאחר שנגמרו הדברים והסיפור כבר הגיע אל איזה סוף מבטחים. בכנות נדירה, שאין בה את ההתחסדות של מתוודים שמחפשים מחילה (לאולגה לא דרןש דבר מהמקום בו היא מדברת), היא מספרת על המחשבות האפלות ביותר שעברו בה, על החרפות שביצעה, על ההזנחה ועל הקרב להישאר בחיים, לתפקד, להמשיך בתפקיד האם כשחקן חולה בהצגה שחייבת להימשך.

ויש עוד נדבך: מבין הדברים שלה נשמעת – אבל הפעם לא נאמרת, או כמעט לא נאמרת – מעין בושה שלה, כלומר של אולגה, על שנטישת הגבר גרמה לה סבל רב כל-כך וארוך כל-כך. היא לא קוראת לבושה בשם אבל היא כן מנתחת אותה, מנסה למצוא את הסיבות ואת המסובבים, לשרטט את הקשר בין אשה לבעלה, להבין אותו טוב יותר – ונדמה שרק כנטושה יש בידיה הכלים לנתח את עולם הנישואין ואת עולם המשפחה היטב, בחדות ובתמציתיות, כמנתחת בעלת ניסיון שרק בזכות ריחוקה הרגשי מתאפשרת לה המקצוענות, וכמנתחת מקצעונית היא חותכת גם במיניותה, בגופה של אישה כמעט בת ארבעים שהרתה שני ילדים, וחותכת גם בסקס עצמו, בוולגריות שלו ובאינטימיות שלו. [וחותכת בגוף, ומגירה דם, ומעלה קורבן בשם חטאי הבעל.]

דבר נוסף שהפליא אותי היה המקצב הלא קבוע אך האפקטיבי של הסיפור: הרומן מגולל את קורות הנפילה של אולגה, וחציו הראשון של הספר מרגיש כך בהחלט: צניחה חופשית מטה, מהירה, הדפים עפים יחד עם החודשים החולפים בחייה. אלא שכשמגיע רגע ההתרסקות – ובתיאום מושלם למצבה הנפשי המנותק והקהה של אולגה באותם עמודים – הוא נמסר לאט-לאט, כמו בהילוך אטי, רב עמודים. רק כשתתחיל ההחלמה – תפירת החתכים שאזמלה של פרנטה חתך בבשר הדברים – יחזור הזמן הסיפורי לכפי שהיה ואולי יהיה מואץ יותר, בקרשנדו אדיש שאין בו הרבה חן אבל יש בו השלמה ואולי גם איזו עוצמה חדשה, מבורכת.

ביום הראשון שהתחלתי לקרוא את 'ימי הנטישה' הצהרתי מיד ש"לא נפלתי". אבל איך שנפלתי. השפה הפשוטה והסיפור שמתחיל כבנאלי (בעל עוזב אישה) הטעו אותי. לקחו כמה ימים עד שהבנתי שהספר הזה עושה לי משהו, ובגדול. לכל אורך הקריאה (שבועיים מסויטים) הסתובבתי בעולם בתור כדור מאוגרף של חרדת נטישה. נדירים הספרים שנגעו בי בצורה עד כדי כך עמוקה. מה שאני אוהבת באמת, מה שהכי עושה לי את זה, בספרות וגם בחיים, זו היחשפות. היחשפות אמיתית, מגעילה, נוטפת רפש פנימי. וזה מה שיש בספר הזה. חשיפה מוחלטת, אכזרית, של הנפש האנושית. מבחינתי הספר הזה היה סוג של תיקון. ארבעה עשר הימים שקראתי בו היו ימי הנטישה שלי, סופסוף השתחרר איזשהו פקק בפנים, אימצתי את חרדת הנטישה שבין כה טבועה בכולנו (החרדה הכי גדולה היא שיום אחד ננטוש את עצמנו), נתתי לעצמי להרגיש אותה. זה היה חתיכת מסע.