או ,התחלתי באו ,המלים כנראה נסוגות מול יצירה כזו ,אני חובב של חליפת מכתבים בידי אומנים גדולים ,והספר הזה לא אכזב אותי ,הוא היה מרושל כל כך בלתי מושך לחלוטין לא אחד שבת דודתו היפה תעריץ והיא הבת דודה אולגה בת סנט פטרסבורג האריסטוקראטית מלאת אהבה והערכה עצמית , הוא אומן והיא למדנית והמפגש לאורך פרק כל כך גדול מלא עליות ומורדות אבל מעצים ,הוא איש של משפחה ואומנות והיא של מחקר וחיי אהבה מוצנעים ואמה ברקע המיידי ,אט אט החוקרת מאבדת את תחושת האושר והאומן מתמלא בו ללא הפסק ,כל כך שיחרה לפתחו ובקשה את קרבתו והוא בשלו רוצה לומר את מילותיו לעולם מול הזמן שלא חס ולדאוג למשפחתו המיידית ,המשפחה והאומנות כנראה מנצחים את המחקר וחיי הבדידות .
החכמה של שניהם מילאה אותי,ההתנסחיות פשוטות ועמוקות

בין הספרים הכבדים טוב לעצור להתרעננות אצל מיץ' אלבאום , איש חביב מאוד ,לא קשה לזהות את הרקע הספורטיבי ממנו בא אלבאום , הספר הוא מסירות קצרות במגרש של החיים , מה באמת היה קורה אם היית זוכה ליום אחד נוסף עם אדם כה משמעותי להוויתך וכה יקר לך אך לא ידעת עד שאבדת אותו לתמיד ,הספר הוא אמירקאי שבא לרגש ולפעמים מצליח , במידת מה הוא אמין ,מה חשיבות הקשר האנושי על חווית המלאות והאושר , לפני הקריירה הגדולה והאימתנית והספרים עבי הקרס והאוקיינוסים שמחכים שתצלח אותם ,מה דעתך על "אמא" ,ואולי ,אבא ואולי זוגתך ,ואולי הזאטוטים שלך ,זה קרוב כל כך ונגיש שאפשר להתבלבל

ויש את בנג'מן החמור ,שעסוק בזבוב שצובט לו בישבן

קפקא , ממשיל את החיים בצורה חדה ביותר , כושר מופלא לצייר סבך ולהבהיר קווים , האם הספר מתכון ליאוש קיומי , או הכרה בעובדות הקיומיות, אולי שניהם , היופי כאן משתרבב והרסיסים שלו נמצאים ברבים מיצירות של מי שבאו אחריו ,אניגמה ,קסם , דד אינד ,תהיה

חוויה מיוחדת , סרט אמיץ ,החלום הוא שער הזכרון הראשי שממנו מגיח הבמאי אל עבר חזרה אל העבר שהודחק , חיילים הם בשר התותחים של גחמנים מגלומנים ,שרצי אידיולוגיה למיניהם ,הבמאי לא מוותר למנגון ההדחקה הטבוע בנו , האפאתיה לחיי אדם הרי היא הבת המפונקת של שטיפת המוח ,ועורך מסע אל עבר האדם שבתוכו, הסרט חוטא בנקודה בה הוא לא נותן פנים לאחר ומשאירו לוט בערפל (בג אוריינטאליסטי ידוע) חוץ מסצינת הסיום שבה האיור נופל למול תמונת הנשים הזועקות מול מראות הטבח בסברא ושאתילא , עדיין העניין הוא במיליטריזם המהול באידיולוגיה פטריוטית ....חמש כוכבים ל אורי פולמן

יצירה מינימליסטית נפלאה , תמצות ,זרימה , אלגנטייות , אלבר קאמי פילוסוף האבסורד, הוכתר כסמל של דור שלם עם צאת הזר , הספר עם הכתיבה הנפלאה מציג יש שיאמרו ניכורו של האדם מעצמו מהתרבות והעובדות החברתיות , ויש שיאמרו זהו שיוון הנפש ,המצב האידיאלי עבור האדם , אני אישית קינאתי בקלות ,ביופי המתגלגל ללא דופי ,שיוון הנפש לא להתרגש מכלום ,אדם ללא מסיכות ה (עשה ואל תעשה , בעל ערך וחסר ערך ) , אומנם הוא הורג ערבי בדרך בגלל השמש היוקדת ,אך האם זהו הצרפתי העייף בשלהי הקולוניאליזם באלג'יר ובשאר המושבות , אדם מנוכר שאיבד כל אחיזה במציאות שלו כבן אנוש,מבחינה ספרותית גרידא מדובר במאסטר פיס , פסיכולוגית יש כאן קטעים עוצרי נשימה בעיקר שעת ההמתנה שלו לעונש המוות וכיצד מתבהר העולם והופך לאינסופי , מוסרית ,אלבר קאמי גוזר את דינו של הגיבור , ובכך אולי מעמיד אמת מוסר מסויימת , אולם על הדרך חובט ללא רחם בתרבות העל אשר מקדשת ערכים נבובים לדעתו ומתבוססת בצביעות ,תקראו , אך ראו הוזהרתם

حسنا , عندما يتحدث هذا الرجل يجب ان ننصت , الكتاب فرصه موفقه للاقتراب من الكواليس الفكريه الاجتماعيه النفسيه للاديب العربي الاول , مطر من الاسئله الدقيقه يطرحها خيرة النقاد العرب تجد نجيب محفوظ حاضر واضح سلس صريح , اعتقد انه هديه لا تضاهى وهو بمثابة نهر ساكثر التردد عليه لا سيما واني بصدد مطالعه ادبه .

בית לנפש ספר שעורר בי השראה בחלקו ,אך לעס את עצמו בחלקו האחר , הכותב-פסיכואנאליטיקן יעקב מטרי מחפש בעזרתו של ויניקוט את הבית הראשון שאליו אנחנו נשאף תמיד החוויה ההרמונית ביותר הצלולה ביותר הזכה ביותר ,ויניקוט הוא איש מעניין ביותר ,איש הספונטניות והיש להבדיל מהאין והתאוריטיזציה של כל דבר , הוא רוצה לעסוק בתנאים לחוות את החיים ופחות לחפש את הפתולוגיה בכל דבר ובמה לא עובד , הוא מתחיל בשאלה אחרת , איך מאפשרים לצמח החיים לגדול ולפרוח ולא מנכסים חונקים נצמדים מדי או מתרחקים וזונחים הרי נוסחת החיים כבר בפנים ,איך נותנים (מאפשרים )לעצם החיוניות להיות ולקיים את עצמה , המחבר מעצם התחברותו לויניקוט מזמין את הקורא בחמימות ובאנושיות רבה כמיטב המסורת הוינוקוט...ת ,לטעמי התועלת בספר היא ההכרות והיישום של המושגים של ויניקוט , הספר מנסה להיות לירי פואיטי לפעמים מצליח לו ולפעמים לא וכשזה קורה אז יש חזרתיות דומה למשפט הזה שכתבתי בתחילת ביקורת ( החוויה ההרמונית ביותר הצלולה ביותר הזכה ביותר ) ,מילים שמנסות להגדיר אך הן מעייפות ומרחיקות ,די לפעמים במיקוד מסוים כדי לתאר מצב (אני תמיד נופל לכתיבה אסוציאטיבית כמו המחבר כיאה לבעל אונה ימנית מפותחת )
בספר אהבתי את הפרק שבו צוטטו אדוארד סעיד ופרימו לוי וסיפורה של ורגינה וולף ,וכן נהניתי מהפריזמה על מסעוד חאן פסיכואנאליטיקאי מוסלמי אמירקאי שיצא לי להכיר לראשונה ,הפנס שבו מחזיק הכותב והשטח אליו מופנה האור הינם מסקרנים ומעשירים ,תודה למחבר .

הספר לא חוטא בחטא הפטרנליזם ובזה דיו , קראתי מזמן ונהניתי , משך אותי אותו מפגש בין הפסיכיטריה המערבית לעולם אחר בעל רציונאל שונה בתכלית ,דבר שהוא החוויה האישית שלי לפעמים