מקריאת ספרים אחרים שלו, כבר כתבתי כאן את דעתי, שאין על טולסטוי. היום, לאחר שסיימתי את 2 הכרכים של אנה קרנינה, דעתי מתחזקת שאני לא נתקלתי בגאון ספרותי כזה וספק אם אתקל. מי שמתאר את הספר כסיפורה של אנה מתייחס באופן שטחי לספר. אנה היא דמות אחת מיני רבות ולא החשובה שבהן, וכנ"ל ורונסקי. לדעתי גיבור הספר הוא לווין, שדרך השקפותיו, לבטיו ועולמו הפנימי הסוער ניתן ללמוד על עולמו הפנימי של הגאון שהמציא אותו. ייחודו של טולסטוי בדיוק ובתלת מימדיות בהם הוא מצייר את דמויותיו, כמו צייר שמצייר על פי צילום. לקורא נדמה שעוד דקה יפרצו הדמויות החוצה מהספר לחיות את חייהן האמיתיים. האוניברסליות של תאוריו- האספה הפוליטית, הלידה, משרד עורך הדין, הרופא, הביורוקרטיה, דת, מיסטיקה, מלחמות, יחסים בין בני זוג, יחסים בין הורים לילדים, ניאוף, אהבה, גירושין, שנאה, קנאה, צרות אופקים, צביעות, נדיבות, הקרבה, חסכנות, פזרנות, טוב לב, אפילו תחושותיו של כלב או סוס, ובעצם כל רגש או סיטואציה מחיי היום-יום שאפשר להעלות על הדעת, מתוארים בטבעיות כאילו מדובר בימינו אנו ולא ב1877. מעבר לכשרונו הענק כמספר, טולסטוי דואג להעביר אל הקורא את הפילוסופיה והלכי הרוח שלו עצמו. אם היו שואלים אותי את מי הייתי רוצה לפגוש על כוס קפה, תשובתי היתה - את הסופר לב טולסטוי.

המילים נשמטות, אין מה להגיד על הרומן הזה מרוב שהכול כבר נאמר.
Julianna Margulies, השחקנית המפורסמת מהסדרה The Good Wife אמרה ברעיונות שהיא קראה את הרומן שישה פעמים.
ברומן יש בעצם שתי סיפורים המטלבים יחדיו. סיפורה של אנה ארקאדיובנה קארנינה ותשוקתה לקצין השרמנטי אלכסיי קורילוביץ' ורונסקי (אליושה).
הסיפור השני- קונסטנטין דמיטריץ' לווין (קוסטיה) ורצונו להקים משפחה עם קטרינה אלכנדרובנה שצ'רבצקאיה (קיטי,קטיה,קטרינה).
שתי הסיפורים נפרסים לאורך יותר מ-1,000 ע"מ (1,041 ע"מ), ועברית היא שפה תמציתית.
הסצינה הבאה מביאה את וולנסקי הנפגש עם אמו, כאשר היא מתוודעת לאנה קרנינה ברכבת:
"נו maman, מה שלומך, את בריאה לגמרי?" חזר ושאל את אמו.
"הכול טוב ויפה alexandre היה מאוד חביב. וגם marie יפתה מאוד היא ממש מצודדת".
ושוב התחילה מספרת על מה שעניין אותה יותר מכול- על טקס הטבילה של הנכדה, שבשלו נסעה לפטרבורג, ועל איזה חסד מיוחד שהקיסר זיכה בו את בנה הבכור.
"והנה לאוורנטי", אמר ורונסקי, מעיף מבת בחלון.
"נצא עכשיו, אם תואילי בטובך".
רב המשרתים הזקן, שבא עם הגראפית, נכנס לקרון והודיע שהכול מוכן, והגרפית כמה ללכת.
"בואי, רוב הקהל כבר התפזר" אמר וורונסקי.
המשרתת לקחה את הארנק ואת הכלבלב, רב המשרתים והסבל לקחו את שאר הצרורות. ורונסקי שילב את זרועו בזרועה של אמו.
אך בעודם יוצאים מן הקרון חלפו על-פניהם במצודה כמה אנשים ופניהם אומרות בהלה.
עבר במרוצה גם מנהל התחנה ולראשו כובע מצחייה בעל צבע מוזר. נראה בעליל שקרה משהו חריג. נוסעי הרכבת שבו במרוצה על עקבותיהם.
"מה..?מה?..איפה?..השליך את עצמו! נדרס!..." נשמעו קולות בין העוברים-ושבים.
סטפן ארקאדיץ' ואחותו הנשענת על זרועו חזרו גם הם בפנים מבוהלות ונעמדו ליד פתח הקרון, מתרחקים מן הקהל.
הגברות נכנסו לקרון, ואילו ורונסקי וסטפאן ארקאדיץ' ניגשו אל הקהל לשמוע את פרטי האסון.
אחד השומרים, אם מפני שהיה שיכור ואם מפני שהידק יותר מדי את כובעו על אוזניו מחמת הכפור, לא שמע שמסיעים את הרכבת אחורה, ונדרס למוות.
עוד לפני שחזרו ורונסקי ואובלונסקי, שמעו הגברות את הפרטים הללו מפי רב-המשרתים הזקן.
אובלונסקי וורונסקי ראו את הגווייה המרוטשת.
אובלונסקי התייסר בעליל. פניו התעוו ונדמה היה שהוא עומד לפרוץ בבכי.
"אה, איזה זוועה! אה, אנה אילו ראית! אה, איזו זוועה!" חזר ומילמל.
ורונסקי שתק. פניו היפות הרצינו, אך היו שלוות לגמרי.
"אה, אילו ראית, גראפית", אמר סטפאן ארקאדיץ'.
"וגם אשתו כאן...נורא לראות אותה...היא הטילה עצמה על גופתו. אומרים שפירנס לבדו משפחה ענקית. זוועה שכזאת!"
(עמודים 88-87, חלק ראשון, פרק 18).
בפרקים 22,23 של החלק הראשון קיטי בעצת אמה מבטלת את הצעתו של לווין להינשא לה ובוחרת באיש הצבא השרמנטי ורונסקי.
בנשף אנה-קארנינה גונבת את ההצגה, רוקדת עם ורונסקי ונרקם הקשר המלבה את החלק הראשון ברומן.
הרומן של אנה קרנינה עם הקצין יפה התוהר אלכסי אלכסנדרוביץ' ורונסקי משבש את חייה.
בנישואים לבעלה אלכסי קארנין מחלוקים חייה לשלושה מעגלים חברתיים- החוג של אנשי הממשל, חוג חבריה הקרובים והחוג הנוצץ של אנשי האצולה.
בחוג האצולה הגבוהה של פטרבורג לא נהגה להסתובב לפני שפגשה את וולונסקי, לא היה לה כוח ומספיק מרץ לדעוג למלתחה נוצצת.
לאחר שהחלה את הרומן עם וולנסקי, היא עוזבת את חוג קרוביה לטובת החוג של וולנסקי והאצולה.
הנסיכה יליזבטה פיודורבנה טברסקאיה (בטסי), הדודנית והידידה של וולסקי אומרת לו שבחברה סולדים מגבר המחפש שידוך, לעומת זאת מעריצים בחור המפתה אישה נשואה.
בחלק השני של הרומן, כאשר וולנסקי נופל מהסוס במירוץ, אנה חושבת שמת. היא אחוזת חרדה, הוודאות שוולנסקי עדיין חי מניעה אותה לחשוף את התינוקת שהיא הולכת להביא לו ולנתק את הקשר עם בעלה.
היא מוותרת על מעמדה החברתי ועל ילדה סירוז'ה בתור היותה אישה מגורשת מהחברה.
בכרך הראשון של הספר (ארבעת החלקים הראשונים). אנה זוכה בשחרור מבעלה המבוגר בשנים-רבות ממנה שלא אוהב אותה (ולא מסוגל לאהוב).
היא ניצלת מלידה קשה , פרי האהבתם של קרנינה וורונסקי.
אם בתחילת הספר היא מייעצת לדולי שתסלח לאחיה סטפן ארקאדיץ' (סטיבה), בעודה אישה נשואה הבאה במיוחד מסנט פיטסבורג למוסקווה לעזור לאחיה שניהל פרשת אוהבים עם האומנת (שעזרה לדולי לגדל את ששת-הילדים לה ולסטפן).
בסוף הספר הראשון ברומן סטפן מתחנן מאלכסי קרנין (שבתקופתנו המודרנית היה מאובחן באוטיזם) לתת גט לאנה (דבר יוצא דופן במאה ה-19, אישה מגורשת לא יכולה להתחתן פעם נוספת עד מות הבעל שגירש אותה).
אנה מקבלת את מבוקשה , ילדים מאהב, נפרדת מהבעל המתנכר. אך מצבה רע.
המסעות ברחבי אירופה (איתליה) לא משיקיתים אותה. היא לא רצויה בחברה, אסור לה לבוא לטרקליני החברה הגבוהה לאחר אות הקלון שהפילה על עצמה.
כול מה שנותר זה מאהבה וולנסקי.
האהבה הרבה שהוא מוכיר וחושק בה, היא עדיין חושבת שהוא יעזוב אותה.
המחשבה הזאת הולידה את הסצינה המפורסמת בתולדות הספרות- חלק שביעי, פרק 31 ע"מ 977-972.
הסיפור השני - בה הגיבור הראשי קונסטין דמיטריץ' לווין (קוסטיה) הדבוק למשרתת שלו שתנחה את התנהלותו וחי באחוזתו בכפר.
ההורים שלו מתו והוא נשאר במחלוקת משפחתית עם ניקולאי דמיטריץ' לווין (קוליה) הנשאר ללא כסף, נדבק בשחפת. מסוכסך עם האח החורג סרגיי איוואנוביץ' קוזנישב ומתנתק מהמשפחה.
קונסטנטין לווין לא מצליח להציל את אחיו משחפת ורואה אותה גוסס במוסקבה.
קונסטין לווין בן שלושים ומחפש להינשא לקיטי, שמצדה בחרה בעצת אמה לא להינשא לו אלה לוורנקי.
לבסוף הוא סולח לה. קיטי לאחר שחלתה נאותה להינשא לו.
ע"פ טולסטוי אנשים צריכים תמיד להרגיש אשמים כלפי האל.
קונסטין לווין הוא דמות הדומה להרבה מהדמויות של לב טולסטוי - בה הדמות הראשית היא הדוברת של הפילוסופיה של הסופר.
בסוף הרומן מהווי הנפש של לווין מתפרשים אחרי שלאורך כול הספר הוא מחפש את עצמו ומחפש פיתרון לסבל האנושי.
"אנה קרנינה" שפורסם בשנתת 1877 הוא ללא ספק הרומן הטוב ביותר של טולסטוי ואחד הרומנים החשובים של המאה ה-19, ספר אחד אולי טוב ממנו, "האחים קראמזוב" של דווטויבסקי.
קוראים מודרנים ברומן (קרן אורנה סבוראי) מצאה תקלה בכתיבה:
"ביומיים שהיה סטודנט כמעט שהתאהב בבכירה,דולי, אלא שעד מהרה השיאו אותה לאובלונסקי. אחר-כך התחיל מתאהב בשנייה, כאילו הרגיש שעליו להתאהב באחת האחיות, ונבצר ממנו להחליט במי. אבל גם נטלי, אך החלה לצאת ולבוא בחברה וכבר נישאה לדיפלומט לבוב"
(חלק ראשון, פרק שש, ע"מ 35).
בתקלה שמצאה ישראלית בתרגום ישן לעברית של הספר לא ידוע למעשה עם דולי יותר גדולה או קטנה בגיל מנטלי (שלא מופיעה ברומן).
הסרט הבריטי מ-2012 של joe wright לוקה בחסר. וולנסקי הכן מגולם היטב ע"י aaron taylor johnson, אבל השיער של הדמות וולנסקי ברומן היא שחורה ולא בלונדינית!. מה גם שלאורך העלילה וולנסקי מקריח.
keira knightley אפילו לא תרחה לצבוע את השיער לשחור כפי שהדמות מופיה בספר.

בארץ התרגום של נילי מירסקי גאוני (לא שאני דובר רוסית). חבל ש"מלחמה ושלום" לא זכה לתרגומה הנהדר.
משפט המפתח של הפילוסופיה של טולסטוי-(בתרגום חופשי) שאנשים צריכים להרגיש אשמים כלפי האל.
בקונסטין לווין, הדמות הראשית של הרומן מגלם הלך רוח שמבטא טולסטוי בכתביו.
העולם השתנה ב130 השנים שחלפו צאז יצא הרומן. הקשיים נשארו אומנם דומים. אי-התאקלמות בחברה, הפחד להיות מנודה.
טולסטוי כתב רומנים קלאסים, לא רומנים פילוסופים, שמטרתם לבדר את קהל-הקוראים ואם זאת לחדש צורנית את הרומן.

"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה בדרכה שלה"
במשפט המוכר הזה נפתח הרומן הנפלא של טולסטוי שמשמעויותיו העמוקות נכונות לאנשים בכל הזמנים, בכל המאות, בכל הדורות. את הספר קראתי לראשונה כשהייתי בת טיפשעשרה, וחשבתי אז לעצמי: "נו, עוד רומן רומנטי עם סוף טראגי". וכעת, כשאני קצת בוגרת וחכמה יותר (יש לקוות!), אני מסיקה ממנו מסקנות שונות לחלוטין. זהו רומן מורכב מאוד שבמרכזו עומדת שאלה מורכבת לאין שיעור: "מהו האושר?"
אנה קרנינה היא אישה מהמעמד הגבוה, נשואה לאדם מכובד ואם לבן. היא מתאהבת בוורונסקי, אציל צעיר, בן המעמד שלה, רווק ומחוזר. היא נסחפת אחריו ברומן סוער ומגיעה להחלטה: "אני רוצה לחיות עם הגבר הזה, אני רוצה להיות מאושרת". אבל, באותם ימים מעשה שכזה לא היה מקובל. לא כל כך היה קל לקבל גט ובשל מעשיה היא איבדה את מעמדה החברתי, הפכה למנודה ואיבדה את הקשר עם האדם החשוב לה ביותר: עם בנה. בעקבות ההקרבה הנוראית שלה, היא הופכת לממורמרת. היא מקנאה לבן זוגה איתו היא חיה שלא "כחוק", היחסים ביניהם הופכים למורעלים, היא מפלרטטת עם גברים אחרים (לדוגמא-לווין) כדי ליצור עניין, וכאשר היא כבר לא יכולה לשאת יותר – היא מוצאת את הפתרון בהתאבדות תחת גלגלי הרכבת (שימו לב שתחנת הרכבת היתה המקום בו היא פגשה את וורונסקי לראשונה. בפגישה זו הרכבת נעצרה כי מישהו התאבד על המסילה. סגירת מעגל שכזו, או הרמז לסופה הטראגי של הגיבורה).
במקביל לסיפורה של אנה אנו מתוודעים לזוג נוסף, קיטי ולווין. גם בזוגיות של קיטי ולווין ניתן למצוא דרמה, אם כי לא בסדר הגודל של יחסי אנה-וורונסקי. כמו כן, לאחר נישואי קיטי ולווין – היחסים מתנהלים על מי מנוחות ונראה כי הם מאושרים. קיטי שונה לחלוטין מאנה: היא מחפשת שקט ושלווה נפשית (אנה מחפשת דרמות, שלווה נפשית משעממת אותה). היא מקבלת על עצמה את תפקיד הרעיה והאם (אנה זונחת תפקידים אלו). היא אוהבת את בעלה בפשטות ובטבעיות והיחסים ביניהם הולכים ומתחזקים (היחסים של אנה וורונסקי הולכים ומתערערים). דמותה של קיטי מעצימה ומבליטה את דמותה של אנה השונה ממנה כל כך.
אבל הסיפור, בעצם, אינו סביב אנה או קיטי. הוא סביב השאלה: מהו האושר? האם אנה צודקת בגישתה לפיה – אסור להתפשר, יש להילחם ולהקריב למען האושר. אין להסתפק במועט, יש לרצות ולדרוש לעצמך הכל. או שמא דווקא גישתה של קיטי היא זו הנכונה – יש להסתפק במה שיש (בתחילת הסיפור קיטי היתה מאוהבת בוורונסקי ורצתה בו), ניתן למצוא אושר בחיי השיגרה, יש למצוא שמחה בחיי משפחה פשוטים? האם האושר נמצא בגישתה של אנה או בגישתה של קיטי?
טולסטוי משאיר אותנו בסיום הרומן עם השאלות הללו שהן רלוונטיות תמיד, גם לאנשים בעידן שלנו וכנראה גם בעתיד. אנשים הם אנשים בכל מקום ובכל זמן והדילמות שהיו לאנשים בתקופות קודמות רלוונטיות גם לאנשים בימינו אנו. הרומן אנה קרנינה מבהיר נקודה זו היטב.

"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה – אומללה בדרכה שלה". במשפט המוכר והמצוטט פותח טולסטוי את אחת היצירות הידועות בספרות העולמית. למרות שעברו כמאה ושלושים שנה לערך מאז שכתב טולסטוי מילים אלו הן עדיין אקטואליות כאילו נכתבו בעת הזו.
ספרות גדולה שומרת על האקטואליות שלה כי חודרת לנפש האדם וזה אינו משתנה.
למרות שאנה היא הגיבורה הראשית וכביכול הספר נע סביבה, טולסטוי כותב "כל המשפחות" עבורו היחידה הגרעינית היא המשפחה. והאומללות היא אומללות משפחתית. ולא אישית, על אף הקולות הכה שונים, שמבטאות כל אחת מן הדמויות, ועל אף שהאומללות הינה כה שונה. במובן זה האומללות של היחיד היא אומללות המשפחה כולה.

נראה כביכול כטלאנובאלה קלאסית-ולצערי כך גם נלמד, ריבוי של בני משפחה ואחרים, סיפור על אהבה אדירה ובגידה. וכמו בסיפורים מיוון הקלסית תחושת זו של אסון מתקרב שלא ניתן למנוע אותו.

תחילת הרומן בסיפור הקרע בין אחיה של אנה, סטיבה, לאישתו, זאת בעיקבות בגידתו בה . "היא לא תסלח ולא תוכל לסלוח. והנורא מכל הוא שהאשמה כולה בי – בי האשמה, אבל לא אני האשם." טולסטוי במערכה הראשונה מניח את האקדח הטעון שם את המילים בפיו של סטיבה כרמז מקדים. אנה גבורת הספר הינה אישה מרשימה ומעוררת הערכה, הנשואה לפקיד בתפקיד בכיר, איש טוב לב אך קר מחושב ואינו מבטא רגשות, במהלך הרומן הוא מעורר באנה דחיה הולכת וגוברת. כמו סטיבה, גם אנה, תהיה מופעלת לאורך הרומן ע"י כוחות החזקים ממנה, המושכים אותה אל מאהבהּ, תוך שהיא ממיטה על עצמה ביודעין אסון.

הקשר עבורה הוא יותר מחיים. בלי הקשר אין לה חיים.
היא אינה חשה חיה בנשואיה-מבחינתה החיים קפאו.
נראה שמבלי אהבה אין טעם לחיים. טולסטוי מציג את האהבה כתנאי לחיים. סופו שלו גם הוא יש בו מקיצה של אהבה שהפכה במהלך חייו לשנאה
ניתן למצוא בקשרים שבין גבורי הספר משמעות כמעט דתית. טולסטוי כידוע חיפש באמיתות הדת פתרון. אפשר למצוא בספר את גדולתו ואת תמימותו של הכותב ביחסו לחיים. בניסיונו לתור אחר השלמות והגדולה שברגשות האנושיים.

ישנם ספרים שהם בגדר חובה - וספר זה הוא אחד מהם.
טולסטוי הרי הינו אמן ואומן ברמ"ח אבריו וש"ס גידיו, וירטואוז במילים וייחודי במשפטים אבחנת הטבע האנושי ושזירת סיפורים ובאנה קארנינה
זה בא לידי ביטוי!
ספר גדול מהחיים מי שלא קורא - מפסיד חוייה

אני בעמוד 199 והחלטתי החלטה אמיצה- להפסיק לקרוא את הספר....
הספר עוסק בסיפורם של כמה אנשים אך הסיפור המרכזי עוסק באישה ששמה אנה קארנינה (כמה מפתיע :))
יש בספר המון חיבוטי נפש אותי זה כבר עייף בשלב כלשהוא- כל החיבוטי נפש מערבים ביסודו של דבר כבוד ומעמד חברתי וכל האגו הזה בסוף הביא אותי לנקודה שבה אמרתי די!
אך מה אין ספק שהכתיבה מעולה!

קריאה מפוכחת ברומן אנה קרנינה / יעל איתי-פק


"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה – אומללה בדרכה שלה". במשפט המוכר והמצוטט פותח טולסטוי את אחת היצירות החשובות בספרות. ואומנם, האם האומללות היא תמיד כל כך אישית, פרטית ויחודית או שגם באומללות של אנה קרנינה (ובאומללות הפחותה אולי של משפחתה והמאהב שלה) יש מין האוניברסליות? מה ברומן הזה מהדהד בנו (ובי) יותר ממאה ושלושים שנה אחרי שנכתב?

למרות שמשמו של הספר עולה בברור, כי אנה היא הגיבורה הראשית, טולסטוי כותב "כל המשפחות" ולא כל האנשים, או כל הנשים. מענין, שעבורו היחידה הבסיסית הינה משפחה. והאומללות היא אומללות משפחתית ולא אישית, על אף הקולות הכה שונים, שמבטאות כל אחת מן הדמויות, ועל אף שהאומללות הינה כה שונה. במובן זה, האומללות היא אומללות של קשר והקשר. המונח "משפחות מאושרות" לאורך הרומן הופך לריק מתוכן, כאשר במקומו טולסטוי יוצר מורכבות. אף אחת מהמשפחות אינה מאושרת, לפחות לא כל הזמן. המורכבות גם באה לידי ביטוי דרך כך שחיים שהם משאת נפש עבור אחד הינם חידלון עבור האחר (קיטי כמהה לחיי משפחה ומאושרת בהם; דולי בוחרת בילדיה למרות בגידותיו של בעלה; ואילו עבור אנה הנישואים המשמימים הינם בלתי נסבלים). כל אחת מהנשים הללו מגיבה למציאות מתוך מבנה האישיות היחודי לה ולכן גם תופסת את המציאות באופן שונה.

הביקורת המלאה באתר
http://www.hebpsy.net/articles.asp?t=0&id=2456

ניסיתי לקרוא...
לא יודעת זה אמור להיות טוב, נושא חשוב
אבל הרגשתי שזאת פשוט טלנובלה... לא יכולתי להמשיך לקרוא.. היה לי קצת משעמם!

שלום לכולם

כפי שציינתי, לפני כמה שנים חטאתי בקריאת הספר אנה קרנינה ברוסית נהנתי מאוד , לפני כשבוע החלטתי לקרוא את הספר בעיברית , חברים מאוד התאכזבתי!!!
אני תמיד בעד לקרוא ספרים בשפת המקור שלהם, על אחד כמה וכמה ספרים כמו אנה קרנינה שזאת קלסיקה.
העלילה מאוד טרגית ,הדמות הראשית שהיא אחותו של מר אלכסי פבלוביץ אנה קרנינה דמות מאוד דרמית , אומוציאונלית ,הולכת עם הכאב והאמת שלה עד הסוף ...לא רוצה להרחיב את הדיבור בשל לא להרוס לאלה שטרם קראו ... אבל ממליצה מאוד שכל שיש באפשרותו לקרוא את הספר בשפת המקור רוסית .