ביקורת על סדרת "יומנו של חנון" (וגם ביקורת על רוב המבקרים):
צורת הכתיבה של ג'ף קיני היא משעשעת ומשובצות בה עקיצות וביקורות כלפי הורים, בית הספר והחברה בו, לימודים, משפחה, מחשבות ורצונות פרטיים. הספר מטיב "לקרוא את מוחו" של הנער המתבגר שנשלף (או שולף את עצמו בכוח?) מכפית השמנת של הילדות אל פרק חדש בחיים, בו חייו של גרג, גיבור הסיפור, עתידים להשתנות. נקודת מבט משעשעת ונכונה-ברב-המקרים (כיוון שלא תמיד בני נוער 'מקטרים' ואנחנו בפירוש לא אנוכיים כמוצג בסיפור) אודות חייהם (ובעיותיהם) של בני נוער.
הייתי רוצה להוסיף ולומר שבחירתו של ג'ף קיני כסופר לכתוב את סיפורו של גרג בשילוב של קומיקס הייתה בחירה מצוינת, מפני שלו הספר היה דפים-על-דפים של מלל, מובטח כי הוא לא היה כל כך מעניין או משעשע וכמובן, לא פופולרי כשהינו.
חשוב לי מאד להבהיר: קריאת ספר, במונחים של היום, היא פעולה הבאה במטרה להפיק הנאה ותו לא. הספר מהנה - הוא משעשע, גם אם לא laughting out loud, קל להתחבר אליו (כן, אפשר להתחבר לדמות גם אם אתם לא בדיוק כמוה! בדיוק כמו שהתחברת למלכה הלוחמת ב"ערפילי אבלון" או להארי פוטר, כשבעורקיכם לא זורמת אף טיפה של קסם - ומכאן, שפה אפילו אמור להיות קל יותר להתחבר!), ומעל הכל - קל לקרוא אותו. הוא זורם ומצליח לגרום לחיוך להפציע על פניכם המעוקמות מחמת הרדידות.
לא כל ספר נוער צריך להיות בעל מוסר השכל או כחוויה פילוסופית מעמיקה אל נבכי נפשך: גרג הוא לא אן שרלי, פוליאנה, פרודו או ונדי. מצד שני, האופן הקליל בו הוא מנוסח גם מאפשר אחר כך למתוח עליו ביקורות נוקבות, אז עדיין אפשר ללמוד ממנו משהו, גם אם בדיעבד.
חצי מספרי הנוער של ימינו מפגרים אף יותר מהסדרה המצליחה, ולא לחינם, של ג'ף קיני: "דמדומים", "Shiver", Hush Hush", וכו'. ובכל זאת לסדרות אלה יש בסיס מעריצות נרחב שייתכן ואוהב אותן רק מתוך לחץ חברתי, בלי להבחין באמת במשמעויות של הסיפור. כאן, הקוראת משוחררת מכל זה: היא פשוט נהנית.
אני סבורה שכל הנוער שקרא ואז אמר "לא נהנתי כי הספר כל כך רדוד" ברובו סתם מתנשא: אני מודה, נהניתי משום שהוא ברמה נמוכה. לא צריך להתבייש ליהנות מזה וכן - צריך להגיע ל"יומנו של חנון", ככל ספר, בגישה טובה וחיובית ופשוט ליהנות.
