בספרו "משא כומתה" (הוצאת ידיעות ספרים, 2009) תיאר ראש אכ"א לשעבר אלוף (מיל.) אלעזר שטרן, את מסלולו הצבאי באמצעות סיפורים ממהלך חייו ושירותו שבסופם שזר לקח, או תובנה מסוימת שלמד. כאשר ניגשתי לקרוא הספר הנחתי שכאדם חילוני אמצא את עצמי מתנגד לרוב מה שכתוב בספר, וגיליתי שלא כך הוא. לא רק שאני לא מתנגד אני גם מסכים. "היהדות שלי דמוקרטית והדמוקרטיה שלי יהודית" (עמוד 130), כתב. ואכן ערכיו של שטרן, כפי שהם עולים מן הספר הם הממלכתיות, חשיבות המאחד על המפלג, חשיבות השירות הצבאי, התרומה למדינה וכן סובלנות וסבלנות והרצון לקרב את האחר והשונה.
שטרן כתב שכנער התנגד לשירות במסגרת ישיבת הסדר משום שרצה "לשרת יחד עם ישראל. חשבתי שדווקא משום שכפת לנו מאופייה של המדינה, זו הזדמנות שאין לה מתחרים לפגוש גם אנשים שאינם מהקהילה שלנו" (עמוד 29). גם חברו של שטרן לישיבה, ישי בר (לימים אלוף גם כן), חשב כמוהו. "שנינו התגייסנו לצנחנים, שנינו לא הלכנו להסדר" (עמוד 29). בשנת 1974 התגייס שטרן והתנדב לצנחנים. הוא עבר הכשרה כלוחם, מפקד כיתה וקורס קציני חי"ר ולאחר מכן שירת כמפקד מחלקה. הכל בגדוד הצנחנים 890.
כסגן מפקד פלוגה לקח חלק בפשיטות על יעדי מחבלים בלבנון ולאחר מכן מונה למפקד פלוגת נובמבר 1978 בגדוד. כמ"פ תיאר שטרן לחייליו את מטרות מסלול ההכשרה: "שתי מטרות ניצבות לפנינו בהכשרתכם כלוחמים בצנחנים: המטרה הראשונה היא ללמד אתכם לפגוע במטרה, לתפוס מחסות כמו שצריך, לקום להסתער ושוב לפגוע באויב. המטרה השנייה היא ללמד אתכם לקום לזקנה באוטובוס. בבואנו להשיג מטרות אלו מתעוררת בעיה קטנה: מחסות וסלעים יש בשפע בשטחי האימונים שלנו, וגם תחמושת אינה חסרה, ולכן יכולים אנו להדגים לכם זאת. הבעיה היא שאוטובוסים יש פעם בשלושה שבועות וזקנות אין לנו בכלל, לכן תצטרכו להבין זאת מהתנהגותנו הכוללת" (עמוד 78), אמר. את ההגדרה הזו שמעתי לא פעם כששירתי בעצמי בצנחנים, שנים מאוחר יותר, ולא ידעתי את מקורה. אז ועתה דומני שקשה לנסח זאת טוב יותר.
כשגדוד הצנחנים היה בתעסוקה מבצעית בגזרת לבנון הוביל שטרן כוח מהפלוגה למרדף אחר חוליית מחבלים שובא לכפר חמאם. במוצב ביקרו אז אשתו לעתיד והוריה. בנם ואחיה, שהיה פקוד של שטרן כשהיה מ"מ, נהרג בתאונת אימונים, והם ביקשו לראות את המוצב שבו שירת בשעתו. למרות הביקור שטרן חתר למגע. בשלב מסוים התריע חייל בעמדת תצפית שהכוח שהוביל מצוי סמוך למחבלים. "הוא לא סיים את המשפט וחמישה מטרים לפני קם מחבל ג'ינג'י וכיוון את הקלצ'ניקוב שלו אלי. יריתי. אחד נפל. הם ירו. נשכבנו על הקרקע, היינו מעט מעליהם וזרקנו לעברם רימונים. חיימי ירה ררנ"ט, זרקתי עוד רימון, נתתי פקודת הסתערות והסתערנו" (עמוד 52), כתב. שלושה מחבלים הרגו אז שטרן וחייליו, מטווח קרוב.
"כשהייתי מ"פ בצנחנים הואשמתי לא פעם בכך שהחיילים שלי ביקורתיים מדי, על גבול החוצפה. כדוגמה הם סיפרו איך חייל שלי שאל פעם בשיחת סיכום ששבועית את מפקדו, מדוע באותו שבוע קרה שפעם אחת נכנס הסגל לחדר האוכל לפני החיילים. אמרתי למבקרים שאני גאה על כך שחיילי ראו בזה דבר חריג, וגם אם השאלה הזו גובלת בחוצפה, יש לנו עדיין מספיק חודשים במסלול כדי להטוות להם את הגבולות. אבל בו בזמן ידעתי שהטמעתי בהם כמפקדים לעתיד את חובת הדאגה לפקודיהם. ידעתי שאותו חייל ששאל לא יאכל לעולם לפני פקודים" (עמוד 95), כתב. דוגמה אישית היא ערך, והפקודים תמיד רואים.
כשפיקד על בה"ד 1 דרש מצוערי הקורס להיות מסוגלים להסביר את גאוותם ביהדותם במשך 20 דקות לפחות. הנשיא ויצמן שביקר בשעתו בבסיס שאל אותו מדוע דרש זאת. "יש לנו פה גם קצינים בדווים וגם קצינים דרוזים שאנחנו חייבים בכבודם, וגם בהכרת מורשתם. אבל מעל כל זה אני מאמין שקצין יהודי שלא ירצה להגיד 'אני גאה להיות יהודי', ושידע להסביר את סיבת גאוותו לפקודיו במשך 20 דקות לפחות, לא ינצח במלחמה. ולא איכפת לי איך הוא יסביר. האחד יאמר, 'אני מתפלל שלוש פעמים ביום, אוכל כשר, צם ביום כיפור.' האחר יאמר, 'אני לא מתפלל שלוש פעמים ביום, אוכל לא כשר, אבל צם ביום כיפור'. השלישי יאמר, 'אני לא מתפלל, לא אוכל כשר, לא צם ביום כיפור אבל אני מרגיש יהודי בכך שאני חי במדינת ישראל, או מפני שסבא שלי בא לכאן מהשואה.' לא איכפת לי מה ההסבר שלו, אבל שירצה להגיד 'אני גאה להיות יהודי.' לא ירצה להגיד את זה? לא ידע להסביר? לא ינצח במלחמה!" (עמוד 75), השיב.
בעת ששטרן כיהן בתפקיד הוא יזם קמפיין כנגד השתמטות משירות צבאי, קידם בקיאות בשירה ובזמר עבריים, דחף לקליטת נערי מקא"ם ביחידות קרביות ועסק רבות, תחום שבניגוד למי שצמח ביחידות העלית הוא הכיר היטב משירותו בלבנון ובשטחים. זכור לי היטב כיצד בקורס המ"כים שוחחנו באוהל אודות "שולפי החרב ושומריה", איגרת שכתב לזכר שכתב לזכר אביהוא יעקב, מ"פ בגולני שנהרג בשכם, אשר עסקה במוסר לחימה נוכח האינתיפאדה השנייה. "חוסננו המוסרי", כתב אז שטרן, "שגם אם בטווח הקצר גובה מאתנו מחיר דמים יקר, שומר על אפיינו כעם, ובטווח הארוך מחזק את התנהגותו הערכית – פרטים כיחידה, כצבא ואף כחברה". הוא זכה לקיתונות של ביקורת על כל צעד ושעל, אבל אי־אפשר היה להתעלם ממנו. כמו צועריו כשהיה מפקד בה"ד 1, מי ששירת בצבא (במיוחד בקרבי) בתקופה שהיה קח"ר, זוכר את שטרן.
שטרן ידע לכתוב והספר לא מתאפיין בכתיבה הצבאית היבשה והמעייפת. לצד הסוגיות המרתקות בהן דן המחבר (חינוך, ממלכתיות, ההתנתקות, פיקוד, דת ומדינה ועוד) הוא הוסיף לא מעט הומור עצמי ותיבל בסיפורים על מפגשים מעניינים עם דמויות בלטות בהוויה הישראלית. לא בכדי הופיע בכריכה האחורית ציטוט של הרמטכ"ל בעת פרסום הספר, רא"ל גבי אשכנזי, שציין שמצא את הספר "מרתק, לא הנחתי את הספר מידיי, אני בטוח שיקראו ויחזרו ויקראו את הספר החשוב הזה".
מנגד, שטרן בספרו לא הצליח להימלט מהמלכודת שבה נפלו לא מעט מפקדים בכירים בספרי הזיכרונות שכתבו על שירותם והמערכות שעליהן פיקדו. ספרים אלו ניתן לסווג לשלושה קטגוריות. הראשונה, הקטגוריה הראשונה (שתחתיה נופל, למשל, ספרו של אלוף מיל. אליעזר שקדי) היא, כמאמר מפקד בכיר בצה"ל, הקטגוריה "כמה טוב הייתי". הקטגוריה השנייה, שתחתיה מצוי ספרו של שטרן היא "תמיד צדקתי". את הספרים שנופלים תחת אחת משתי הקטגוריות אלו מומלץ לקרוא בזהירות ועם "קורטוב של מלח". הקטגוריה השלישית היא זו של ספרים שהמחבר תיאר בהם את האירועים כהווייתם, פחות או יותר (ספרים של אלוף מיל. גיורא איילנד והגנרל ויליאם סלים למשל הם כאלה).
למרות זאת, מדובר בספר מרתק לקריאה עם מסרים חשובים. בספר תיאר שטרן כי כאשר התלבט האם להאריך את שירות הקבע, נהג לומר כי הסיכוי שיחליט להאריך את השירות יהיה "גבוה יותר לאחר ביקור ב"יד ושם" מאשר לאחר ביקור בכותל" (עמוד 31). המסר הזה נשאר נכון, גם נוכח אתגרי המאה ה־21.
