בגיל 15 בערך התחלתי להביע עניין בנצרות.
המורה שלי להיסטוריה חרג קצת מהחומר הכללי אותו נהוג היה ללמד בחטיבת הביניים וסיפר בהרחבה אודות הברית החדשה ומסעותיו של ישו.
הוא הביא מביתו ספרי אמנות עבי כרך ונתן לנו לדפדף בהם בעודו מתאר לנו את הכריזמה של האיש והשפעתו על סובביו.
הסתקרנתי מאוד משליח האלוהים ובפרט לאחר שראיתיו מככב בתמונות וציורים אירופאים: יפה, ארוך שיער ובעל עיניים מיוסרות, הבעה שמימית נסוכה על פניו גם כשסבל.
הייתי הולכת לסטימצקי לדפדף בכרכי האמנות, לספריית המתנ"ס לדלות חומר נוסף על חייו. מבלה שעות ב-"טאואר רקורדס" ורוכשת מוסיקה כנסייתית מדמי הכיס שלי.
זה שיגע את אבי. הוא היה בטוח שאני בדרך לשנות את דתי ולא עזרו הסבריי לגבי סקרנותי הבלתי נדלית, מבחינתו היא הייתה זאת שהרגה את החתול והנה גם אני פוסעת בעקבותיה, קרבן מועד. אוטוטו אעשן חשיש ואצטרף לכת השטן.
היו לי ריבים אתו וויכוחים בערך עד שהתגייסתי לצבא, הכרתי בחור קתולי והגולל נסתם מבחינתי. הוריי ניסו לעשות קצת שרירים, להביא את נימוק ה – "הוא לא משלנו" אך בחירתי נעשתה מתוך אותה עקשנות שבה התברכתי תמיד, מתוך ידיעה שאוכל להתמודד היטב עם בחירותי בחיים ואמנם אני מתמידה בדרכי אך למרות הכל לא התנצרתי או ירדתי לתרבות רעה.
הסקרנות שבי היא הדבר הכי טוב שקרה לי, היא חוברת לאינטואיציה באופן קבוע ויחד הן בלתי ניתנות לעצירה.
קל להבין אנשים כאשר עוקבים אחר דפוסי ההתנהגות שלהם, נהירות דרכיהם במיוחד אם במקרה הם גם סופרים.

כך קרה שהבנתי באופן מושלם את עמוס עוז.
חשבתי שהצלחתי לפענח אותו דרך "מיכאל שלי" אך מספר זה אספתי אך כמה תכונות בודדות: רגישות ונהי.
את הזעם העצור, הקנאה, הטינה, החולשה והיכולת לשסף אדם באמצעות מילים משוננות בלבד ליקטתי בהערצה מקופסה שחורה.
אם חשקה נפשכם להבין את המושג "אש קרה" אפנה אתכם לסופר הנכבד הזה.
הוא משתולל בעדינות, הורג ברכות, מתייסר בערך כמו ישו על הצלב ועושה זאת בפומביות, בזירה, כמו גלדיאטור פצוע המסתער על יריב עצום פי שניים מגודלו.

העלילה מורכבת ממכתבים ומברקים אשר בהם מככבים ארבע דמויות ראשיות:
ד"ר אלכסנדר גדעון, אילנה גרושתו, בעלה הנוכחי מישל, בנם המשותף של אלכס ואילנה, בועז ועורך דינו של גדעון: מאנפרד זקהיים.
הם מתכתבים ביניהם ועפ"י איגרותיהם מתפתחת העלילה.
לו ניתן היה להתאים שיר לסיפור הספציפי הזה הייתי בוחרת בווידוי של אלכסנדר פן.
נישואיהם של אלכס ואילנה היו רעים לתפארת, אהבתם: עניה וסוררת.
הם התגרשו בסערה, כעס ונקמה.
גדעון עזב את ישראל וגרושתו נישאה בשנית למישל שהיה אדם שונה מאוד מבעלה הראשון: מוצא מזרחי, נמוך קומה וירא שמים. משבץ בדיבורו פסוקים מהתנ"ך ומאמין בבניית הארץ וביהדותו מעל לכל.
יש להם בת משותפת, יפעת אך חייה עמו אינם שלמים. היא מתגעגעת באופן נואש לבעלה הראשון, האשכנזי בעל העיניים האפורות. הגאה, המולקה והנסקד.
שאינו יודע לאהוב. היא כותבת לו מכתבים יפהפיים, מיוסרים אפופים געגועים ליחסים הביזריים, המעוותים שהיו ביניהם ואילו הוא משיב לה בקרירותו האופיינית, באופן כמעט פלגמטי ומשתמט.
בעלה מישל, מנסה להגן על משפחתו ולהרחיק מהם את האיש שהורס בשיטתיות כל חלקה טובה בקן הקטן שטרח לבנות להם אך הקרקע הולכת ונשמטת מידיו, מאלצת אותו לבחור בדבר היחיד, הטהור שנותר שלו ועמו הוא נותר בסוף הסיפור.

ביצירה זו מביע עוז דעות פוליטיות שונות: שמאל וימין קיצוני. רוחש טינה לפנטיות ואובססיבי עד כדי הערצה לנצרות וכל סממניה.
כשקוראים את הרומן הזה אפשר להבין בקלות את השאר: ישנם סימנים גלויים מהיכן מגיע הזעם, מהיכן באה הדעתנות הזאת שליוותה אותו כל חייו.
ומותר לחשוב שהיה ממורמר, מתוסכל ובודד במערכה ושאולי השלים עם עצמו לעת זקנה אך בעיקר מדהים בעיני איך ניתב את כל הרגשות הללו במרוכז ליצירת מופת אחת שמסבירה את האיש שהיה.

חזק