הספר "לאחות את הקרעים" מבוסס על סיפור אמיתי,כפי שסופר על ידי חפציבה גולדברג למחברת שושנה ויג."{ציטוט מאחרית דבר}.
הייתי רוצה לפתוח את חוות דעתי על הספר: "לאחות את הקרעים" בקטעים מצוטטים מתוך מכתבה של הנכדה {אינני יודעת את גילה},לסבתה חפציבה,המופיע בפרק הסיום ונקרא: "מכתב מנכדתי"
"סבתא'לה היקרה"
"את יודעת, אני גם עצובה וגם שמחה.אני עצובה על מסלול החיים המזוויע שעברת.אני כבר יכולה להגדיר את חייך מגילי הצעיר, כמסלול חיים מאוד פתלתל ומאוד מאכזב,אבל סבתי היקרה,סבתא חפצי.....כעת אני גם מבינה: את אצילת נפש.
עוד יבוא יום ויעשו מן הספר שלך סרט .את תשבי בהקרנת הבכורה על הכורסה האדומה בשורה הראשונה.אני אחזיק את ידך.
כל בני השפחה יהיו בהקרנת הבכורה.גם הילדים שלך וגם הנכדים שלך.אולי אני מקדימה את המאוחר,קודם סבתא'לה נערוך לספר הזה מסיבה.נחבק אותך וננשק אותך על אומץ ליבך.
אני גאה בך,סבתא שלי!"
כשהספר:"לאחות את הקרעים" הובא לידיעתי לראשונה,לא ידעתי הרבה במה מדובר, מלבד שגיבורת הספר גדלה בואדי סאליב ועבורי{כילידת חיפה,וואדי סאליב} זה הספיק להתעניין ולרצות לקרוא אותו.לא ידעתי שאחשף תוך כדי קריאה לדמות וסיפור שזכור לי במעורפל, והיה מפורסם באותה התקופה.יותר זכור ומוכר לאחותי הגדולה אישית עד היום.ואחשף לתקופה ארוכה,עצובה בלשון המעטה,מזוויעה,מחרידה,מצמררת והכי חשובה ומשפיעה בחייה של חפציבה "גיבורת הסיפור" שהתרחשה בשכונת ואדי סאליב בחיפה.
אני עדיין מחפשת את המילים לתאר את האכזריות,את הזוועות שעברה,רק אומר שחפציבה עברה את כל סוגי ההתעללויות:
מילולית,פיזית,מינית,כלכלית וההתעללות הכי קשה לכל אדם היא הנפשית. תצטרכו לקרוא בכדי להבין.ויחד עם זאת להביא גם לקורא את ההבנה והחמלה הבלתי נדלים שלה לכל מי שפגע בה.והייתי מעזה ואומרת אף את תמימותה שלא התפתחה לכדי התפכחות מכורח הנסיבות.אסביר למה כוונתי:אני מרגישה שהילדה הקטנה שבתוכה,נשארה ילדה כפי שרק ילדה קטנה יכולה להיות תמימה.והיא עדיין קיימת,ולא יצאה לגמרי החוצה,אני מאמינה שזו תוצאה של ההתעללות הנפשית שציינתי למעלה.
לא אעשה לכם ספויילר{מילה שלמדתי את משמעותה לאחרונה},
זהו סיפורה של חפציבה שבמשך שלושים שנה רשמה על הרי דפים את קורות חייה הקשים ואת סבלה הבלתי ניתן להאמין ולעכל, כילדה-בת להגדרתה,שהחלו בדימנט עיר הולדתה במרוקו,והמשיכו בעלייתם לארץ ,בנדודם, עד שהגיעו לחיפה שכונת ואדי סאליב,שכונת מצוקה ועוני מחריד של שנות השישים והשבעים.
לכל אורך ילדותה,נערותה ובגרותה המאוחרת,לא מוותרת חפציבה על אהבה,לה היא עורגת בנימי נפשה בשעות הארוכות,בימים החמים,בלילות הקרים הכי קשים, לאהבת המשפחה,אהבת גבר.
ובעיקר אי אפשר שלא להתפעל ולהשתומם נוכח האופטימיות שמלווה אותה עד היום.אכן,בעיניי זו אשה אמיצה ואצילת נפש,כדברי נכדתה.
לי הפריעו שני דברים בקריאת הספר: 1- הרבה תיאורים חזרו על עצמם,מה שגרם לי לדלג מידי פעם על קטעים מסוימים בכדי להגיע לעיקר הסיפור,ולפי המלצות של הרבה קוראים :לא להתייאש ולתת צ'אנס-אכן הקשבתי והמשכתי עד סופו המרתק.
ו-2:חייבת להיות נאמנה לעצמי ועקרונותי: הייתה שם הכללה גורפת לגבי בנות למשפחות יוצאות צפון אפריקה,כנחותות ולא שוות ערך,לבנים במשפחה ותפקידן הסתכם בלשרת את הגברים.
אני בהחלט יכולה להבין את חפציבה מהיכן זה בא,כאחת שחוותה סבל נוראי.אבל,עם כל האמפתיה לסבלה, קשה לי עם הכללה גורפת בכל נושא בכלל ובנושא הזה בפרט,בכל מקום בעולם וחייבת לצאת להגנת כל הבנות שחיו ועדיין חיות באותם תנאים ולא חוו-חוות קיפוח, או נחיתות בשל היותן בנות מול אחיהם הבנים. אני רוצה לעצור את הנצחת דיכוי הנשים,בעדה המרוקאית,ובכל העדות.
זהו סיפור של ניצחון הרוח על הגוף פשוטו כמשמעו.
אומץ של חפציבה שהעזה לחשוף את סיפורה הקשה,ולצאת בראש מורם עם שמה המלא ולא להסתתר מאחורי שם בדוי.חשיפה שלא כל אחד שסבל היה מסוגל.עמדה בגבורה בכל תעצומות הנפש אליהן נדרשה.ועל כך אני שולחת לה מכאן:
חפציבה יקרה:
"מאחלת לך את כל הטוב שבעולם,
יש לך את כל הסיבות בעולם להיות גאה! ראשית בעצמך.גאה
בילדייך, בנכדייך המקסימים ובאהבתם אלייך.
גאה באישך,משה שאהב ותמך לאורך כל הדרך.
מגיע לך להגיע אל המנוחה והנחלה"
ליז:
אסיים מציטוטה של חפציבה על גב הספר:
"אם לשני בנים ובת,סבתא גאה לחמישה נכדים שאני כל כך אוהבת .מזה עשרים ושמונה שנים מלווה אותי איש מקסים,בן זוגי האיש היקר שלי משה בעלי,הפיח בי חיים יפים,חיים שלא הכרתי בעבר.אני אומרת:
לו הכרתי אותו בעבר, לא היה צריך לאחות את הקרעים"
מומלץ בחום.קריאה מהנה:}
ליז:}
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
