את הספר בין מרקש לירושלים קראתי באתר עוד בהתהוותו, עד שקיבלתי את הספר המוגמר מאת המחבר אברהם אוחנה-שלימים הפך לידידי היקר.

ספר על געגועים ועל חיים,
ספר על זיכרונות, ועל חברים ומשפחה.
ספר על מרוקו של אז.. וירושלים של אז..
כתוב בשפה עשירה אך עם זאת קולחת, שנונה ומצחיקה, מלאת שפע וניחוחות עם דמויות צבעוניות, מרתקות ומשעשעות.
וביטויים יפים – פנינים מלוא החופן שרק אברהם יכול לשזור. <3

נעמה לי הקריאה!
נעמה לי הכתיבה!
מובטחת לכם הנאה מרובה, נחת רוח וצחוק מתובלים בחכמה ובמוסר השכל.

דרך האהבה,
ספר שמספק בראשי פרקים את הדרך לריפוי עצמי בעזרת האהבה.
ספר הנותן ראייה רחבה על מכלול הנסיבות שאנו מספקים שיפעלו נגדנו.
ובעיקרם "נתיב הפחד" ו "נתיב האהבה".
בשזירת מילים נוגעות מדבר הספר על יכולות הטמונות בתוכנו-העצמה הפנימית
לקבלת האני העצמי ולשחרור משלמות...
שימוש בתבונה יוביל אתכם אל האהבה שרציתם ואל הדרך שבחרתם בראשית כל.
צרו באמנות את כל היפה- יצירת מופת אמנותית-אתכם! (:

הספר מספר את סיפורם של בעל ואישה, שחיי נישואיהם גם ככה על שרטון ובעקבות כך שנולד להם ילד מוגבל מוסיף לעלות על שרטון. האב לא מכיר בבן חלציו "הפגום", מתבייש, בעוד האמא מכירה בבנה, עוזבת את עבודתה כסופרת ומקדישה את חייה למענו-במסע יחידים אמיץ!
ליתר דיוק זהו סיפורה של אישה אחת אמיצה ומעוררת הערצה, סבינה. כבר בגיל שנה, משהו בהתפתחות ילדה היה מוזר לה, בוצעו בדיקות ונאמר לה שהכל תקין אבל הלב האימהי לא שעה לזאת, משהו הרגיש לה לא כשורה.
הבעל בשלו מיאן להקשיב למיני חששותיה והשערותיה וטען כי הילד בסדר גמור. וכך מרופא לרופא ממומחה למומחה היא התרוצצה לבדה! בחיפוש אחר מידע שישקיט מעט את חששה, שיסביר לה בבהירות את איטיות התפתחות בנה. לאף אחד לא היה מענה קונקרטי. לאף אחד לא היה מענה שירגיע כולם אמרו שהכל בסדר גם כשלה הדברים בפנים זעקו אחרת, האינטואיציה האימהית סירבה להרפות.
הזמנים חולפים ורק בהגיעו לגיל 3 כשאין שינוי במצבו ובהתפתחותו נאמר לה את אשר פחדה ממנו.
המומה וכועסת נשלחה לביתה עם זה המידע וכל השנים - שניסתה לומר, לצעוק בכל דרך אמרו לה "שהכל בסדר" !! הכעס והתסכול על סבל בנה העיקו עליה. סבינה כבר תשושה ומתוסכלת מטיפול בילדם הקט לבדה. ובאין שינוי במצבו מהרהרת באם לשולחו למוסד היא נקרעת בין העובדה שככה הוא, לא כמו כולם, לבין היותו בין חלציה "אבל הוא בני", היא אומרת מכירה בעובדה ומודה בעוד בעלה מסתגר, מכחיש, מתבייש- אינו רוצה להודות "בפגמו", במקום להבינה ולהושיט יד כולם: הוריה, אחיה ובעיקר בעלה מפנים לה עורף ובנוסף כועסים על גילוי לב זה, לשלוח את ילדה שלה למוסד?! איזה מן אמא היא? (לעזור הם לא מוכנים אבל להטיף זאת הם יודעים היטב).
הם לא מבינים את הקושי של להביט בפעוט שמרעיפים עליו אהבה ואין מצדו כל תגובה, כמה זה קשה לה להביט בעיניו הלוטשות מבט ריק. האם מבינים הם כמה זה קשה להביט בפעוט חסר הישע- בנה שלא יכול לומר מה כואב לו, מה הוא רוצה, הפעוט המקסים עם פלומת השיער הבלונדיני כאמו שחיבוקו בגופה נעדר-שתי זרועות קטנות שיעטפו חזרה.
הנחמה היחידה שלה שגורמת לה לחזור בה מהשטות שעליו חשבה מפציעה בשוכבו עליה מכורבל בין חיקיה, בין נשימה ונשימה שנושם כשהיא נעטפת בו- עוטפת אותו וחשה את חום גופו המרגיע של בנה הקט. עוד נחמה מגיעה ממקום לא צפוי בין הייאוש לתסכול יש תקווה בזרועות האהבה... את כל אשר חיפשה ההקשבה,ההבנה, המגע, החום, מצאה היא בחבילה אחת. דרק!
מה יהיה בסוף? אחרי שסיפרתי כמעט את כל הסיפור זאת תצטרכו לגלות לבד... :))
יש עוד קטע משיק על דרק וכניסתו לכלא, ההיכרות בין השניים וכו'.
אותי עניין יותר נושא המוגבלות וקבלתו השאלות שעולות מתוך כך ומתוך שם הספר-מחויבויות .
כשמו מדבר על מחויבויות האדם- מחויבות כלפי עצמו וכלפי משפחתו ומעמיד על הפרק שאלות כבדות-משקל על אמהות והחלטות הרות-גורל. עד כמה נעשה וניתן למען אלו שאנו אוהבים, צאצאינו, האם במחיר הכל? עד כמה באמת מחויב אדם לעצמו, למשפחתו- הורים המחויבים כלפי ילדיהם? מתי הוויתור העצמי נכון (יש בכלל דבר כזה נכון לא נכון?( זאת לא יצירת פאר ויש דברים שאינם אמינים כמו הפניית העורף, אבל משהו במרקם וברובד העמוק היה אמתי. ונוסף הקשרים הנרקמים בעקבות מחויבות זו ופורטים על מיתרי הרגש היו כל כך נוגעים ומקסימים.
אמהות תמיד תקשיבו לצו הלב ולאינטואיציה הפנימית שלכן. .

"עושרו של אדם הוא המחשבות שבלבו."

לא רציתי לסיים ונאבקתי בין הרצון להמשיך ולקרוא לבין הרצון להניח ולמשוך את הסיום.
נהנתי מאוד לקרוא את הספר המתובל והמעודן כ"כ יפה, בפילוסופיית חיים חכמה ורבה- מקסים ונוגע!!
'אמנות ההקשבה לפעימות הלב', מספר על יוליה התרה בחיפוש אחר אביה בעקבות מכתב אהבה למי-מי. וכך מתגלים חייו של טין-ווין אביה של יוליה שחווה ילדות לא פשוטה,
ילדות של כאב, של נטישה ושל אובדן, אובדן כושר הראייה ואובדן האהבה-אהבת אם ולימים אח"כ(50 שנות גלות) אהבה של בינו לבינה.
ולא פחות על מי-מי הדמות החזקה שמפעימה את טין ווין, וחייה נקשרים בחייו, כמו חייו בחייה. הם משלימים זה את זו, היא הייתה לו עיניו והוא היה לה רגליה ויחד הם גילו עולם, תרו בשבילי קאלאו במסע גורלי משותף.
על כולם מנצחת בקול תרועה גדולה בפעימת הלב הפועם האהבה.
על העיוורון, על הנטישה, על הכאב,על האבידה ועל האמונה החזקה באמונה הטפלה.
על הכל היא מנצחת בשקט בשקט בקול רמה בתוך הלב פנימה. ויחד עמה גם הפחד.
אהבה מתי היא מתחילה?
איך היא מתחילה ועיקר איך היא מסתיימת.
האכזריות שבנטישה ובאובדן הצמיחה טוב אפילו טוב מאוד, אבל חזרה ולקחה לקראת האמצע שוב את הטוב, ולקראת הסוף חזרה באיחוד נשמות כשהעשן מיתמר ומסתלסל יחד.
דמויות רבות בסיפור המסגרת, מספרים את סיפור חייהם ונשזרים ונקשרים הם לחייו של טין ווין. בעזרת סיפורם הוא מחיה ומפעים את חייו שלו במסע חיים חדש..
סו-קאי ואו-מיי ועיקר מי- מי, ילדה שנולדה עם פגם ברגליה ועל אף זאת, הוריה רצו אותה על אף נכותה, בשונה מטין ווין שהוריו האמינו לאסטרולוג ופחדו כי על ראשו של ילד זה אכן רובצת קללה.
כאשר הסימנים החלו להופיע, כגון המחלות והמיתות של החיות שבביתם ואף שכניהם שחלו, איששו אלה את חששותיהם כי באמת קללה רובצת על ראש בנם עד בלי די ותביא היא עמה עוד אסונות על הילד וסובביו.
מי-מי וטין ווין שונים בהתייחסותם לחיים ולעולם ושונה התייחסות האנשים אליהם. בהכירו אותה ישתנה תפיסת עולמו ובנהירת האהבה ידמה לה, בעזרת מי-מי מפתח טין-ווין את חושיו האחרים אוזניו ועיקר לומד הוא לפתוח את הלב.
"כל קול הסתיר מגוון צורות ביטוי, ואותו הדבר היה נכון גם לפעימת הלב. גם אם הפעימות הללו מעולם לא היו זהות, הפעימות חשפו רבות על גוף ונפש. והשתנו עם הזמן או לפי המצב." הצלילים שהשמיעו בני האדם נעשו לו סוג של מצפן שהוביל אותו על פני עולם הרגשות האנושיים. מפעים ומרתק!!

אני רוצה לצטט ציטוט שהזכיר לי אדם מיוחד ואיש יקר.
"היכולות מילים להיות בעלות כנפיים? האם הן יכולות לרחף באוויר כמו פרפרים? האם הן יכולות לסחוף אותנו , לשאת אותנו אל עולם אחר? האם הן יכולות לגרום להן להזדעדע כמו איתני טבע המרעידים את האדמה?
האם הן יכולות לפתוח את אחרוני חדרי נפשנו החשאיים? ( בעיניי כן, הו בהחלט כן!) איני יודע אם מילים לבדן מסוגלות לעשות זאת, אבל עם הקול האנושי הן יכולות, יוליה, ולאביך היה ביום ההוא קול שכמותו יש לנו אולי רק פעם בחיים.
הוא לא סיפר, הוא שר, ואף שהוא לחש, לא היה אדם אחד בבית-התה הזה שדמעות לא עלו בעיניו לשמע צליל קולו בלבד. עד מהרה נוצר סיפור מהמשפטים שלו, ומהסיפור נוצרו חיים שהתגלו בכל הכוח והמאגיה שלהם. " עמ' 11.
המשפט הנ"ל הזכיר לי שני אנשים מיוחדים, האחד איש ידוע יוסי בנאי ז"ל שבקולו הערב התנגנו מילים ויצרו הן חיים. והשני פחות ידוע, א.ב.ש , ז"א ידוע הוא בחוג מצומצם אולם עוד ייודע הוא ונודע לעולם..
וגם "בחוסר קולו" יצר הוא חיים, בקולמוס כתיבת מילותיו יצר סיפורים ושירים יפים עד מאוד , ובסיפוריו היפים אני דמיינתי את קולו הערב.
ועוד מספר ציטוטים שהעלו הם גם בי אותם סימני שאלות שנשאלות רוב הזמן, שאלות הנותרות ומשאירות שובל לא מענה.
על כעס הנטישה:
"..אפילו ממרחק של שעות אחדות לא יכולתי לראותו בו את אבי. אבל מה זה יכול להביע? מה אנחנו יודעים על ההורים שלנו? מה הם יודעים עלינו?ואם אנחנו לא ממש מכירים את האנשים המלווים אותנו מאז שנולדנו, לא אנחנו אותם, ולא הם אותנו- מה אנחנו בכלל יודעים על הזולת?אם כך, האם אני חייבת להאמין שאפשר לייחס להם כל דבר, ואפילו את המעשה הנתעב ביותר? על מי או על מה, על אילו אמיתות אפשר לסמוך? האם קיים אדם שבו אני בוטחת ללא סייג? היכול להיות אדם כזה?" עמ' 97.
על העיוורון/ על החיים:
"מדוע אינך יכול לראות?"
"מי טוען שאינני יכול לראות?"
"סו-קאי. היא אומרת שאתה עיוור."
"אני?עיוור? לפני שנים רבות אבד לי מאור עיני, זו אמת.
אבל איני עיוור. אני רק רואה בצורה אחרת. המהותי הוא בחזקת בלתי נראה בעיניים."
"איברי החושים שלנו אוהבים להטעות אותנו, והעיניים הן מתעתעות ביותר. הן מפתות אותנו לבטוח בהן יתר על המידה. אנחנו מאמינים שאנחנו רואים את העולם הסובב אותנו, אבל מה שאנחנו קולטים הוא רק השכבה העליונה. אנחנו חייבים ללמוד לתפוס את מהות הדברים,את עיקרם, ובזאת העיניים הן יותר בגדר מכשול. הן מסיחות את דעתנו, אנחנו מניחים להן לסנוור אותנו. זה הסומך יותר מידי על עיניו מזניח את חושיו האחרים, ואיני מתכוון רק לאוזניים או לאף. אני מדבר על אותו איבר ששוכן בתוכנו(עם כל פעימת לב נבראים חיים) ושבשבילו אין לנו שם. נכנה אותו מצפן הלב שלנו." עוד ציטוט שהזכיר לי את אברהם ואת שירו הנפלא "פגישה עיוורת".
ועוד ציטוט אחד אחרון אני מבטיחה :)
"האם את מאמינה באהבה?"
"את צוחקת. כמה יפה את. אני מתכוון לזה ברצינות. האם את מאמינה באהבה,יוליה?"
"מובן מאליו שאיני מדבר על אותו פרץ תשוקה שאנו חושבים של ייפסק כל ימי חיינו, זה הגורם לנו לעשות ולומר דברים שעליהם אנו מתחרטים אחר כך, זה הרוצה לגרום לנו להאמין שאנו לא יכולים לחיות בלי אדם מסוים, זה הגורם לנו לרעוד מרוב פחד מעצם המחשבה שאנו עלולים לאבד את האדם הזה. זה רגש ההופך אותנו עניים יותר ולא מעשיר אותנו, כי אנו רוצים להחזיק בזה שאין ביכולתנו להחזיק בו, כי אנו רוצים להיצמד אל זה שאין ביכולתנו להיצמד אליו. איני מתכוון גם למשיכה גופנית או לאהבה העצמית, הטפילה זה הנהנה כל כך להתחפש לאהבה אלטרואיסטית. לא, אני מדבר על האהבה ההופכת את העיוורים לרואים. על האהבה החזקה יותר מהפחד. אני מדבר על האהבה המפיחה היגיון בחיים, שאינה מצייתת לחוקי הניוון, שגורמת לנו לגדול ואינה מכירה גבולות. אני מדבר על ניצחון האדם על האנוכיות ועל המוות." - כשקראתי את שורות אלה נזכרתי בש. בחורה מקסימה ואוהבת אוי כמה שהיא אוהבת שורות אלה מאפיינים אותה. היא מאמינה באהבה במלוא מובן המילה.. הרבה מאיתנו מאמינים בה אבל כמו שאמר או-בה היא מתעתעת ואין הוא מתכוון לתשוקה שבאה יחד איתה אלא לאהבה נטו, וש. שלי היקרה נתנה את מרבית חייה לזו האמונה- האמונה באהבה. גם כשהיא הגישה לה את הלחי השנייה ואחר כך הפנתה לה את כל גבה היא המשיכה להאמין...ונסחפה ונחשפה.. אהבה הזו היא שמעוורת וכפי שהיא עושה זאת, היא זו גם שתשיב לנו את הראייה. מעוורת את הרואים והופכת את הרואים לעיוורים כזו היא אהבה!!!!
יש יגידו שצריך כישרון רב עוצמה כדי להכיל הקשבה, הקשבה עמוקה שבאה מתוך פעימת הלב שלך והקשבה לפעימת לבו של אחר ובעצם כשמבינים זה לא באמת קשה ולא מצריך כישרון לאמנות ההקשבה לפעימות הלב.
רק התכוונות, אמונה באהבה, ועיקר-עיקר לא לפחד כלל!!
עכשיו ששש... תקשיבו ללב שלכם בתחושה .. בשקט או ברעש(המולת האדם, המולת הדם הרוגש) גם מתוך הרעש הגדול ניתן אט-אט להקשיב לפעימה.
מתי עשיתם זאת לאחרונה? הנה זה הרגע...הקשיבו איך הוא פועם, פעימות קצובות. אתם מאזינים לו ? אחרי כל השנים שהפיח בכם חיים והפעים כל רגע בחייכם. בכל פעימה ופעימה מתנגנת לה מלודיית אהבה.
המשיכו להאזין ולחוש, האזנה מלאה בתחושה ותגלו גם את הלא מובן מאליו.. אינכם זקוקים לסטטוסקופ אף לא לאוזנכם גם מי שאבדה שמיעתו לעניות דעתי יכול להאזין(לחוש) מתוך הלב ומתוך חושיו האחרים בתחושה.
צריך להרגיש ולעורר את חושינו האחרים.
שתהיה לכם לכולכם בפעימת הלב הפועם קריאה נעימה והאזנה נעימה עוד יותר :)

"כשאדם מתאהב נחשף לפניו ממד חדש לגמרי של חייו."

הרומאן 'חמניות', מספר את שנותיו האחרונות של הצייר ההולנדי וינסנט ואך גוך. הרומן מסופר מפיה של ראשל, יצאנית מארל שניהלה מערכת יחסים עם "הצייר המשוגע", שאט-אט הפכה לאהבה עמוקה.

סיפור אהבתם נשזר בתלאות חייו ובנפשו הרדופה. סיפור כואב המלא בטירוף אהבה ובאמנות.
אנני מבינה גדולה באמנות ובעצם אנני מבינה בכלל, אף באהבה אנני מבינה. אולם הצבעים הנשפכים בתיאורי הציורים, הצבעים המתמוללים ונמזגים סיפרו סיפור קסום ונפלא של נחישות ועוצם כוחה של אהבה. ללכת שבי אחר הרצון להתמששות ולהצלחה, חרך המפלות, חרף האילוצים, חרף התיסכול.
מאחורי כל צבע תוסס ומתנוסס ושלא תוסס ומתנוסס עומדת מחשבה עמוקה ונפש שהומה, המייה רכה וזועקת, המייה נוגה גלויה ונסתרת.
"מרפסת בית הקפה בלילה" , "ליל כוכבים." ועוד - מאחורי כל צבע קודר וחודר מסתתרים ונגלים נבכי לבו. פחדיו/תיסכוליו/משאלת לבו/ מאוויו והרצון העז בהצלחה ובפירסום.
האזנתי בקשב רב למנגינת הסיפור הכה נוגה שסופר על ידי(מעיניי) ראשל ולא פחות דרך ציוריו של וינסנט.(הו חייו של אומן שלא מוערך כראוי נצבט לי הלב).
בצניף מכחולו טיילתי בירוק(בכחול) שבשמיים ובצהוב החיטה שבבתי החווה שלמרגלות עיניו.. טיילתי בין ציורי הנופים, אוסף של רישומים וקווים, ציורי הדיוקנאות, צרור פרחים ועוד...
ובעיקר עשו לי הם את הקריאה למהנה הו הטבע, שירת הטבע בציוריו, שירת החיים-שירת חייו.

הסיפור מהול בעצב.. עצב על כך שנרדף מעצם היותו סהרורי, "האיש המוזר", "האיש המשוגע"- איש רדוף ועצוב!
דמיינתי את וינסנט מצייר את ציוריו כשמבט עצב עוטף את פניו ועיניו מביטות אל עבר העבר סוקר את נפשו בציוריו אך גם בשמחה על כך שברגעיו האחרונים שנותר לבדו חווה הוא רגעי אור יקרי ערך על כך שיצא הוא מן החשיכה של הרדיפה.

יש שתמצאו הימרחות... לחלקכם תהייה זו הימרחות מלאה ומייגעת, אני מצאתי בה הימרחות מעניינת ומסקרנת(יש דבר כזה?!:). והרי כל הדברים המיוחדים נמרחים-ונמשכים.
אין יותר נמרחת ממנה,
אין יותר מלאה ממנה,
אהבה.
גם כשייגעים אנו מאיתה, קסומה היא.

סיפור כואב על מחירה של הגאונות שאנו לא יודעים להעריכה נכון בזמנה.

העבדות שלא הותירה מן הגוף ומן הנפש ולקחה מהם הכל..
בלא זהות ובלא כל אדמיות: לא פנים, לא שם, לא אנשים כלל,לא הותירה מהם דבר גם את חוטי הנפש הדקים קרעה עד דק.
את הספר חֶמדֵת לא תכננתי לקרוא, הוא אף לא היה ברשימת הספרים שאני רוצה לקרוא. בשיטוטי בספרייה הגדולה אחר רשימת ספרים נתקלתי בספר, השם שהתנוסס בצידי הספר חֶמדֵת משך את תשומת-ליבי.קראתי את גב הספר והתחלחלתי, עם זאת לקחתי את הספר משהו בו משך אותי ודרש שאקרא בו.
למען ההגינות אומר שאחר שעשה דרכו מן הספרייה ישב הוא מס' ימים על המדף, אני מודה שבתחילה היה לי קשה לקרוא אותו ולא בבחינת האומץ הנדרש, כן גם זה דרוש. הקושי שלי נבע מהסיפור שלא היה לי ברור, לא הבנתי חלקים מהעלילה, הצורה הלא מובנת בלבלה אותי נוסף לכך, הסיפור המשיק שישנו, סיפור רוחות הרפאים שנשזר בעלילה הראשית לא הקלו עליי - הותשתי והחזרתיו למדף ושוב לקחתיו כי איך אפשר לוותר על ספר שיש בו פיסת היסטוריה.. התיישבתי מכריחה עצמי לקרוא,ספל קפה ביד,שעת לילה מאוחרת...חייבת להבין את פיסת ההיסטוריה המזעזעת ה 'עבדות'. (האמת לא כ"כ הצלחתי להבין את האנושות ובכללה האדם הלבן שנהג כמו שנהג כפי שלא אוכל להבין לעולם את השואה ומרצחיה). קראתי לאט-לאט בהתחשב בזה שחזרתי שוב אחורה לדפים הקודמים שהותירו אותי עם סימני שאלות שהלכו ונהיו נהירים ככל שהתקדמתי בסיפור, בקצב הזה התחברו לי הדברים הצלחתי להבין, לקח לי זמן כי ההבנה שלי מגיעה תמיד מאוחר וחוץ מזה לאן אני ממהרת. ושוב היה לי קשה אבל הפעם הייתה זו הברוטאליות והמחשבה שהסיפור הנוכחי שאמנם לא מציאותי אבל לא רחוק מהמציאות, מקרים כאלה קרו ובמקרים מהסוג הזה חיי אדם נרמסו עד עפר המחשבה הזו הכאיבה לי ברמה האישית.

הזנזונת המכונה חיים לימדה את ה"צבעוניים", ובמילה הגסה "כושים" לכאוב את גורלם, לא לאהוב, לקחה את אמונתם באדם ובעיקר לימדה אותם לשמר את הזיכרונות והפחדים.
בשירתם למדו לכאוב את גורלם, את העצב, את הכאב, את חוסר הבושה של החיים.. שרו וניגנו את עצמם ואת בני עמם, ביכו קשות את מותם שלהם.- "במחול השלשלת (הכאב) שרו על בתי-עלמין ועל אחיות שמתו כבר, ועל אדונים וגברות, על פרדות וכלבים ועל חוסר הבושה של החיים. והם הכו, בנשים על שיָדעוּ אותן ולא יְדעוּ עוד לעולם, על הילדים שהיו פעם אותם ילדים לבלי שוב. את הבוס הרגו פעמים כֹה רבות, הרגו כליל שלבסוף נאלצו להקימו לתחייה כדי לפשוט מחדש את עורו. שרו שירי אהבה לאדון מוות .. יותר מכל הרגו את הזנזונת הזאת המכונה חים, על שסידרה אותם. על שהטעתה אותם לחשוב שהזריחה הבאה שווה את המאמץ, שפעימת זמן נוספת תשנה סוף-סוף הכל. רק כשתמות יהיו בטוחים. אלה שהצליחו –ששרדו שם די שנים לחבל בה, להשחית אותה, ואולי אף לקבור אותה השגיחו על האחרים שעוד היו אחוזים בה בחיבוקה המגרה, שעוד חרדו והביטו קדימה וזכרו והביטו לאחור."

פחדו לאהוב אהבה שבינו לבינה ואהבה של אם את ילדיה : "מסוכן חשב פול די, מסוכן מאוד. שאישה, לשעבר שיפחה, תאהב משהו עד כדי כך, זה מסוכן, בעיקר אם מה שהחליטה לאהוב זה את ילדיה. הכי טוב ידע זה לאהוב קצת, כך שביום ששוברים לו את המפרקת או מכניסים אותו לשק פגרים קשור לאבן, אז אולי נשאר לך קצת בשביל הבא."
"גברים ונשים הועברו ממקום למקום כאילו היו כלי דמקה. כל מי שבֵּיבְּי סאגֵס הכירה,שלא לומר אהבה ולא ברח או נתלה על עץ- הושכר, הושאל, נקנה, הוחזר, אוחסן, מושכן, הוגרל, נגנב או נעצר אלה כולם ככולם התגלמות נבזיותם של החיים.. ואת הילד הזה(הַאל-בנה) לא יכלה לאהוב, ואת השאר לא רצתה לאהוב. אהבת אם אינה נטולת דאגות היא רצחנית!! ייקח הָאֶל את מי שייקח היא אמרה. והוא לקח, והוא לקח, והוא לקח ואז נתן לה את הַאל, אשר נתן לה חופש כשלחופש כבר לא הייתה שום משמעות."

"יש דברים שהולכים עוברים,
יש דברים שפשוט נשארים.
יש דברים ששוכחים,
יש דברים שאף פעם לא."

הסיפור מרתק וציורי מאוד אך לא קל.מהנה זה לא יהיה!

אומנם איני נשואה ואין לי ילדים, אך יש לי אחיינים והרבה!
אחדים מהם טיפחתי-לא אגזול מכם ה-אמהות את תחושת האימהות. כי אני לא חוויתי אימהות, אבל כן אני יכולה להבין אתכן, אני יודעת מה זה לקום באמצע הלילה כשהתינוק הרך מיילל וצווח חוויתי זאת על בשרי ואני יודעת מה זה לילות בלי שינה ולקום לחתל וללטף ולהרגיע וגזים וכו' .. כן, כן זה לא אותו דבר , לא הנקתי בפירוש לא! לא חוויתי את הגודש הזה בשדיים ולא התפטמתי והרחבתי את גופי!(בלי לפגוע כמובן בכל אותן נשים שהעלו קילו גרם אחד או שניים, ועל אלה שיותר לא אדבר וחוץ מזה שמותר להן, הן בהיריון ואני לא צינית!)
את המכתבים השזורים באמצע לא כ"כ אהבתי וגם לא את השמות "הנסיך" ו"הנסיכה".
משהו בספר לא הכי זרם לי, היה קצת מסורבל. עם כי כתוב בכנות אמיתית.
ההמלצה היא בחצי פה לא נהניתי מכך ממש.. היו חלקים שהזדהיתי עמם והכריכה נוסף לשם הספר המתנוסס קנו אותי.

"האהבה תמיד סבלנית ונדיבה, היא לעולם אינה מקנאת, האהבה לא תתפאר ולא תתנשא, היא אף-פעם לא תנהג בגסות או תהיה אנוכית. היא אינה נעלבת ואינה שומרת טינה. האהבה לא תהנה מחטאים של האחרים אבל תשמח בדרכי-אמת. היא תמיד מוכנה לסלוח, לתת אמון, לקוות ולהחזיק מעמד בפני הבאות." – האומנם כזו היא?! קשה לי להאמין לזאת באופן כללי.. בימנו אנו בודדים הם האנשים שמסמלים את זו התגלמות האהבה ונושאים אותה בגאון. ואילו כאן בסיפור אהבה בלתי נשכח, היא אכן כזאת טהורה ושלמה, כליל השלמות אינה מתרברבת ואמיתית כ"כ, בדיוק כהתגלמות אהבתה של ג'יימי. התרגשתי מאוד.. התרגשתי עד דמעות ... התעצבתי על רוע הלב (אוח הגיל הזה), כאבתי את ההשפלה כשהתחוור לי מה הסתתר מאחורי הפרגוד, כעסתי ושמחתי בו זמנית, ישנו הומור רך ששזור במידה בין הדפים אשר גרם לי להעלות מידי פעם חיוך אך בעיקר בכיתי !!

יש בכלל אנשים כג'יימי סאליבן המלאת טוב לב, המאמינה ההדוקה והתמימה?
ג'ימי שמאמינה שלא-לוהים יש תוכנית משלו לה, וכל תוכנית שנקרת בדרכה זוהי תוכניתו, היא מקבלת זאת באהבה רבה ומצדיקה את הדין ומדוע דווקא היא נענשת על לא עוול בכפה? איך העולם שלעתים כה לא הוגן מתנהל? על פי מה?
ואדון לאנדון קרטר שבתחילה הצטייר כחסר רגישות וחסר אחריות ולבסוף הפך את הפור ונהפך לאדם רגיש עד כאב ולאוהב מעומק הלב.

כפי שנכתב בתחילת הספר : "בהתחלה תחייכו, ואחר-כך תבכו- אל תגידו של הוזהרתם." אכן בראש מורכן אני מודה ומתוודה שכך היה, לי זה קרה. סיפור אהבה בלתי נשכח-אכן כשמו-כן הוא.
וכדי להיות כנה עם עצמי אף שאהבתי את הספר הקליל שהעביר בי רגשות כפי שציינתי לעיל, בסרט העוצמות היו פי כמה, אבל זה לא גורע, לכו תקראו, תטיילו בין הדפים באהבה הישנה היא ששמורה לכם איפשהו בתא הזיכרון, התאהבו שוב ושוב ושוב במקור החיים ה-א-ה-ב-ה !

את הספר גרגויל קראתי תיכף ומיד בזכות ביקורתה והמלצתה של חברה בסימניה 'הקיסרית – הגדולה' כינויה. התאהבתי בביקורת שנכתבה ביד אומן והרטיטה את רגש הסקרנות, אצתי-רצתי לספרייה בכדי להשאילו ולהתחיל לקוראו, אז ראשית תודה ל 'קיסרית- הגדולה' :) וכעת אשזור מהתרשמותי מן הספר,
" נדמה כי התאונות באילמותן הרבה אורבת לתמימים בדיוק כמו האהבה." כך מתחיל הספר בסיפור רגעי התאונה המחרידה. ובהרהוריי השהות בדמדומי ההזיה בעולמות המעורפלים גווע הוא ברוח התודעה הנכוחה. " נק' איזון בין האוויר לבין האדמה, בין עפר למרומים ריחוף אל השלמות, הרגע שבין שינה לנפילה. רגע שבין התקיימות בעולם הזה לבין השקיעה בחלומות, גם הרגע שבו התעופפתי אל מעבר לקצה הסתיים בנחיתה כואבת בקרקע המודעות."
קראתיו באווירה אחרת בעודי יושבת לעת ערב(שישי) מול נרות השבת המרצדים, רוח ערב מלטפת חדרה מבעד לחלון הפתוח התנגנה בי ואפפה אותי בחום נוסף לחום נרות השבת, נסחפתי מראשית התאונה המחרידה אשר לא השאירה ממנו אדם כי אם רפש דם ועד סופו המפתיע.
בין תהפוכות וגורלות החיים, בין מרוצי-הזמן ותקופות שאבדו- קראתי בשקיקה בעיניים מזוגגות אשר טיילו בין הכאב והאהבה, בין הזיכרון ובין השכחה, טבלו בים הקסם המכשף של מציאות ודמיון, ריחפתי בעולמות מענגים.
סיפור על אומץ אהבה לשחרורו של לב אובד כדי שגוף ונפש יתלכדו, סיפור המסופר בחן, בשנינות ובהומור עצמי שחור.

"כי עזה כמוות אהבה, קשה כשאול קנאה,
המוות מפריד את הנפש מן הגוף,
ואולם האהבה מפרידה את הנפש מן הדברים כולם."

ממליצה בחום לכל הנשמות שרוצות לטבול בסיעור שמיימי ולכל אותם לבבות- האנשים אשר רוצות לתור במסעות האמיצים- מסע של לב אבירים (לא לבעלי לב חלש)! מומלץ!!
ושוב תודה לקיסרית הגדולה (את באמת גדולה