רקע: אגדות המהאבהארטא, האפוס ההודי שהתרחש לפי הכתובים ההינדיים בעידן השלישי של האדם, ככל הנראה בין שנת 6000 ל-5000 לפנה"ס, עידן שבו עדיין הצטלבו חיי בני האדם וחיי האלים.
לב הסיפור עוסק ביריבות בין שני ענפים בשושלת קורו - הפאנדווים והקאורווים.
מדובר במערך שלם של גיבורים שמייצגים מחד מידות טובות, ומאידך חטאים בלתי נסלחים המונעים בעיקר מרגשות נקמה, תשוקה וכעס או מגורל שנגזר מראש ומוביל אותם למצבי הקיצון שלהם.
המחברת מתארת בדברי הפתיחה לספר כי כילדה הודית גדלה על אגדות המהאבהארטא ואהבה אותן, אך חשה חוסר שביעות רצון מתאורי הנשים.
הנשים הופיעו תמיד כדמויות מוצללות שמחשבותיהן ומניעיהן אינם ברורים, ותפקידיהן כפופים לאבות או לבעלים, לאחים או לבנים.
לדבריה, היא החליטה לכתוב ספר שיעמיד את הנשים בחזית ויחשוף את הסיפור הסמוי שעומד מאחורי מעללי הגברים.
עד כאן ההקדמה.

הספר אכן מתואר מנקודת מבט נשית, כפי שרואה את הדברים פאנצ`אלי המספרת (הידועה גם כדראופדי), בתו של המלך דרופדה שנישאה לחמישה גברים בעת ובעונה אחת.
אני חייבת לציין שלמעט מספר עניינים שאפרט להלן, לא חשתי כי הנשים אכן בולטות או מובילות וכי מניעיהן ברורים, או כי הן זוכות למעמד אחר מזה המסורתי והמוכר.
פאנצ`אלי עצמה, שחושפת את מחשבותיה ותחושותיה ביחס לרוב ההתרחשויות לאורך העלילה, נותרת דמות שטוחה למדי שלמעט תיאורי רגשות בסיסיים, לא מובנים עד הסוף מניעיה, וזאת למרות שדמותה היא הדוברת החל מימי ילדותה המוקדמים ועד יומה האחרון.
אל דאגה, אין כאן ספוילרים, כי כבר בתחילת הספר מובהר פחות או יותר מה עומד להתרחש בסיומו.
ובכן, החוזק הנשי התבטא כך:
בסרבנות של הנסיכה פאנצ`לי, עוד בהיותה ילדה, להתנהג כאחת הבנות והתעקשותה לדעת את רזי ניהול הממלכה לא פחות טוב מאחיה התאום.
בהחלטה שלה לצאת לגלות עם חמשת בעליה ולהשאיר את ילדיה מאחור.
בזכות שניתנה לה לצפות במלחמה הגדולה באופן שבו אף אישה לפניה לא זכתה.
ביוזמה שלה להקים חצר נשים לאחר המלחמה ולתת להן כלים להתגבר על הקשיים שחוו בעקבות אובדנן.
ולבסוף, בהחלטתה ללכת שוב אחרי בעליה למסע אחרון שנשים לא אמורות לצאת לשכמותו.

אז כן, פאנצ`אלי היתה מעט שונה מדימוי הנסיכה הקלאסית, בהיותה עקשנית, חזקה ואינדיבידואליסטית יחסית.
אך מעבר לכך, מצאתי אותה עדיין כדמות נשית סטריאוטיפית למדי.
היא מצייתת להחלטות הגברים והמבוגרים ממנה, היא איננה מורדת באיש בשום שלב, היא מעוררת טינה בקרב נשים אחרות ובדרך כלל בזה להן, היא קנאית, היא חושקת בארמון מושלם שיהיה לה לבית, היא לומדת את רזי הבישול (גם אם בחוסר חשק), קשיי החיים הופכים אותה לממורמרת וזעפנית והיא חווה אהבה נכזבת ובלתי ניתנת למימוש.
גם דמויות הנשים האחרות סטראוטיפיות עד כאב, או שהן חכמות, חזקות ורעות, או שהן טפשות, חלשות ויפות, החלוקה הידועה.

פאנצ`לי חושפת את רגשותיהם של הגברים בעלילה, את מה שמייחד אותם ומניע אותם, אך בסופו של דבר הסיפור אמנם מלא בהרפתקאות והתרחשויות, אך נטול רבדים נוספים.
הקריאה זרמה, העלילה סוחפת וכתובה היטב, מה גם שלא הכרתי לפני כן את האפוס ההודי ומצאתי אותו מיוחד ומעניין, אך עדיין סיימתי את הספר מעט מאוכזבת.
אולי כי דברי ההקדמה של המחברת גרמו לי לצפות למשהו שונה.

אוסיף הפעם רק ציטוט אחד, כי הוא מסביר משהו שקשור במוות, וכי נגע ללבי:
"בדיוק כשם שאנו משליכים בגדים בלויים ולובשים חדשים, כשמגיע הזמן, משליכה הנשמה את הגוף ומוצאת לה גוף חדש כדי לגבש את הקארמה שלו. על כן החכמים אינם מתאבלים לא על החיים ולא על המתים". (קרישנה מופיע בחלום של פאנצ`לי ומסביר לה את סוד החיים והמוות).

ביקורות, צילומים ושאר ירקות אני כותבת גם כאן:
http://www.tapuz.co.il/blog/userblog.asp?foldername=shavrirshnia