ספר מדהים, שנשאר אתך הרבה לאחר סיום הקריאה ולא מרפה ממך. ספר שמשאיר אצלך חותם רציני כספר עוצמתי ביותר.
כשהתחלתי לקרוא לא יכולתי להפסיק, וממש צללתי לתוך הספר . מדובר ביצירת מופת מצמררת, על בני משפחה אכזריים, ועל היכולת לשרוד בחדר קטן וחשוך מבלי לצאת מדעתך. על אהבה של אחים, שנשמרת גם ברגעים נוראיים.
לעיטים קרובות הספר מעורר דמעה, לעיטים יזעזע את הקורא, אך תמיד ירגש ויעניין.
הספר עצמו מסופר מנקודת המבט של האחות קאת'י. והיא מספרת אותו ברגישות ובצורה מעניינת וחדה. בסיפורה היא מתארת את קורותיהם שלה ושל אחיה. החל ממותו של אב המשפחה האהוב, ועד ליציאה הסופית מעליית הגג.

חשוב לציין כמה נקודות חשובות:
-שהספר גם עובד לסרט מרתק, אך אין מה להשוות - הספר בהרבה יותר טוב.
-מכיוון שהספר מאוד ישן אי אפשר להשיגו ברשתות הספרים . אני השגתי אותו בסיפור חוזר.
-את הספר הזה לא הייתי ממליצה לילדים לקרוא, מדובר בסיפור די מפחיד ודי קשה לקריאה ולעיכול.
-מדובר הספר הראשון של סדרה יוצאת מן הכלל אך לדעתי הוא המשובח מבניהם.

ספר על הישרדות בתנאים לא אנושיים ולא פשוטים בכלל. על היכולת של ילדים חלשים להתמודד מול המבוגרים החזקים והנוראיים, ועל כוחה של אהבת אחים, ועל כמה שהתקווה יכולה להיות חזקה, ולהשפיע על מספר שנים לא פשוטות, שנים שבהם הילדות ושמחת הנעורים שמגיע לכל ילד ונער, בוזבזה בגלל תאווה מכוערת לכסף, וצימאון רעבתני לירושה ולפאר.

ממליצה בחום אך לא לבעלי לב חלש.
קריאה מהנה!
miss mimi

נתקלתי בספר באחד מביקוריי בסימניה והוא הזכיר לי נשכחות. הוא הציף זכרונות.
לכבודו חנכתי רשימת קריאה ונתתי לה את השם הדו משמעי ״שאלה של זמן״.
כל הספרים ברשימה הם ספרים שקראתי בילדותי או בנעוריי שהיו לפני שנים רבות, במאה הקודמת, (באלף הקודם בעצם. שיט! אני עד כדי כך עתיקה...) והסתקרנתי לגלות מה הזמן עשה להם, מה הזמן עשה לי. מכאן, שאלה של זמן. עם זאת, מדובר בספרים שלא בוער לי לקרוא, ולכן זו שאלה של זמן, זמן פנוי, מתי אקרא אותם.

לרגל חופשת הפסח, הספריה העירונית איפשרה לנו לשאול יותר ספרים מהרגיל. שלושה במקום שניים.
אז בחרתי לי ספרים ופניתי לדלפק הספרנים. ליד הדלפק ניצבת העגלה של הספרים שהוחזרו. ושם ראיתי אותם, את הפרחים בעליית הגג.
היו לי שני ספרים ביד, וביחד עם זה שבבית היו לי כבר שלושה. בכל זאת לקחתי את הפרחים והחלטתי להחליט בדלפק. כי אם היו שם, זה סימן. ואני אוהבת סימנים.
אבל לא הייתי צריכה להתלבט כי הספרנית הנחמדה השאילה לי גם אותו.

הזיכרון שלי לגבי עלילת הספר והפרטים הקטנים היה כללי ומעומעם. ילדים שנכלאו בעליית גג קטנה. מיניות. מעשים אסורים. קורי וג׳ורי.
אבל מה שזכרתי היטב זה דווקא את החוויה הכוללת של קריאת הספר, אז, לפני שלושים שנה בערך.
הספר נתפס כנועז, כפרי אסור, והיה אפילו פסאודו מחתרתי. אני מקווה שאני לא עושה דרמיטזיית יתר, אבל למיטב זכרוני היה לא נעים ללכת לספריה ולשאול את הספרנית אם יש לה את ״פרחים בעליית הגג״, כי ילדות טובות מבית טוב לא קוראות ספרים ״כאלה״.
היה מעין סוד גדול ומסתורי שריחף באוויר לגבי מה יש בספר הזה שעושה אותו שערורייתי. צריך היה לקרוא אותו כדי להבין על מה ולמה. מובן שנוצרה סקרנות טבעית שהולידה ציפיה ענקית לקרוא את הספר, והקריאה עצמה הייתה תחת לחץ מתון לסיים אותו כי היה צריך להעבירו הלאה. ואז הגיעה החלפת הרשמים הבלתי נמנעת עם החברות, אשר היו זהים: תדהמה, זעזוע, כעס, חוסר אונים. איזו סבתא מרשעת ואיזה ילדים מסכנים ולא יכול להיות שזה אמיתי. בזמני, עדיין לא השתמשו בביטוי המאוס והעצלני ״אין דברים כאלה״ אבל זו הייתה התחושה, והיא ביטאה גם פיקפוק וספקנות לגבי ההיתכנות של דבר כזה.

האחיזה בספר והעילעול הראשוני בו הצליחו ברגע להחזיר אותי לאחור. ההרגשה הייתה שונה. זהו ספר בכריכה קשה, דפיו עבים כמו בריסטול, קצת מצהיבים, הם נכרכו בתפירה ולא בהדבקה ויש דפים ריקים בתחילת הספר ובסופו. לא כמו הספרים היום. זה לא שהספר הוא יצירת מופת, אך איכשהו יש לו מין מכובדות כזו שאין לספרים של ימינו.
הספרים של פעם הודפסו בארץ, לא הוטבע עליהם ברקוד ומחיר בכריכה האחורית, הם נמכרו בחנויות ספרים קטנות ואינטימיות ובוודאי לא במבצעי ארבע במאה או 1+1.
עידן התמימות.
הנה כך:
נדפס בישראל
סודר במסדרה של הוצאת ״אור-עם״
מהדורה שנייה
תשנ״א - 1990

וכל ההתפייטות הנוסטלגית דלעיל היא עוד לפני שהתחלתי בכלל לקרוא את הספר.
וכשהתחלתי, לא יכולתי להפסיק.
גמעתי את הספר, נשאבתי, צללתי, נשביתי. גם בגלל קלות הקריאה וגם בגלל ההתרחשויות. אודה ולא אבוש שלחלוחית הציפה את עיניי כשקורי הקטן והמתוק מת.
מתברר ששלושים שנה זה המון, ומה שחשבתי שזכרתי היה גם לא הרבה וגם לא נכון. למשל, לא היו קורי וג׳ורי אלא קורי וקארי. ג׳ורי שייך לספרי ההמשך. שכחתי מהם.

כריסטופר, קאתי, והתאומים קורי וקארי הם ילדים במשפחה יפה, בלונדינית, נורמטיבית ומאושרת, עם הורים אוהבים ומאוהבים, אבא כריס ואמא קורין.
אבל סיפור על משפחה כל אמריקנית מושלמת הוא לא מעניין. משהו חייב לקרות. מישהו חייב למות.
אן דן די נו... האבא.
אז האבא נהרג בתאונת דרכים, והמשפחה היפה והבלונדינית כבר לא כל כך מאושרת, וזה מובן, אבל מתברר בהמשך שהיא גם לא נורמטיבית ומעולם לא הייתה.
כריס האבא וקורין האמא קשורים בקשר דם: אביה של קורין הוא האח של כריס מצד אביו. בקיצור: הוא חצי דוד שלה.
הוריה של קורין הם עשירים מופלגים ונוצרים אדוקים - עושרם מתחרה רק באדיקותם ולהיפך - והם נידו את בתם וחתנם לאחר נישואי התועבה ונישלו אותה מירושתה. אבל כשיש אהבה, מי צריך כסף?
אלא שהאהבה מתה, והאמא קורין לא יכלה לכלכל את ילדיה לאחר מות אביהם, וזהו האות לתחילתה של העלילה הראשית.
האם חוזרת לבית הוריה עם הזנב מקופל בין הרגליים ועם הילדים מוחבאים מתחת לשמלה, במטרה לזכות באהבתו של אביה מחדש. באהבתו ובכספי הירושה. אלא שלדידם של הוריה, ילדיה הם יצירי השטן ואסור שדבר קיומם יוודע. הסבתא ידעה על קיומם, אבל מי שחותם על הצ׳ק הוא הסבא, ויש להסתירם מפניו.
המטרה מקדשת את האמצעים, ולכן הילדים שהוחבאו מתחת לשמלה הועברו למחבוא קצת יותר מרווח, עליית הגג. שם הם עתידים להישאר עד שאמם תזכה באהבת אביה. עניין של יום-יומיים, שהפכו לשבוע-שבועיים, שהתארכו לחודש-חודשיים והיו למציאות חייהם במשך שנים.
ובעליית הגג מתרחשת עלילת הספר.

ואם אחזור לשאלה של הזמן שפתחה את הסקירה, אז הספר שנקרא דרך עיניה של אישה מפוכחת וצינית בת (גיל כלשהו) ובת זמננו הוא לא אותו הספר שנקרא דרך עיניה של נערה בת 15 זכה ותמה בשנות השמונים של המאה הקודמת.
הכל יחסי.
אחרי שלומדים על נטשה קמפוש, נערה אוסטרית אמיתית שנכלאה במרתף אמיתי, לפתע עליית הגג נראית מרווחת יותר ונוראית פחות.

אין כל ספק שהספר יקבל ממני ציון מעולה, חמישה כוכביא.

כוכב ראשון, כי אני זוכרת לו חסד נעורים (חסר נעורים במקרה של כריסטופר וקארי).

כוכב שני, בזכות העברית המשובחת, המליצית, העשירה ולצערי הכמעט נשכחת של המתרגמת נורית פלד שלדעתי עשתה עבודת תרגום מופלאה (לו הספר היה מתורגם כיום, אני בטוחה שחינו היה סר בעיניי).

כוכב שלישי, כי הסופרת הצליחה למלא 333 עמודים שרובם מתרחשים בעליית הגג ומתארים סדר יום חדגוני למדי מבלי לשעמם, לייגע, לטרחן, להתפתל או לחזור על תיאורים והתרחשויות. בכתיבתה היא הצליחה להכניס אותי לעליית הגג מבלי שארגיש כלואה.

כוכב רביעי, כי בסיום הקריאה גיגלתי את הספר וגיליתי שנעשו לו שני עיבודים קולנועיים. הראשון בשנת 1987 והשני ממש לאחרונה, בתחילת 2014. הסרט משנת 1987 נמצא ביוטיוב במלואו, וצפיתי בו. העיבוד הוא מן הגרועים שראיתי אי פעם, בכל מובן אפשרי. פרטי העלילה שונו ללא היכר, השחקנים לא הולמים את הדמויות בספר, התפאורה איומה, המשחק מלודרמטי ולא משכנע ולא הייתה שום העברת רגשות. הכישלון הויזואלי מעצים אף יותר את כוחן ויופיין של המילים הכתובות.

כוכב חמישי, תודות לציטוט הבא: ״חלום זה עתיד היה ללוותני שנים רבות, ולהנעים את ימיי. הוא נתן לי שלווה, והקנה לי ידיעה שלא הייתה לי קודם. אנשים אינם מתים לעולם. הם פשוט הולכים למקום יותר טוב, ומחכים שם לאהוביהם שעתידים להצטרף אליהם. ואז הם שבים לעולם, באותה דרך שבה הגיעו אליו בפעם הראשונה.״ עמ׳ 306

הספר הוא גילטי פלז׳ר, ולפעמים זה מה שצריך.


קישור לצפיה בסרט. לא מומלץ בעליל.
http://youtu.be/7jOk_XKnlOk

קראתי את כל הסדרה. הספרים קשים לקריאה ונוגעים בנושאים כאובים, אך אי אפשר להניח מהיד. עלילה עצובה, מרגשת וסוחפת.

נוגע ללב, מרשים ומרטיט את המקומות העמוקים בנפש שלא ידעת שקיימים בהם.
הרגשתי הכול. הכמיהה, הרצון העז, ההשתוקקות, ההתחננות שלא לומר התאווה לצאת החוצה. ארבעה ילדים נקרעים מחייהם היפים בבית גדול במשפחה נהדרת לאחר מות אביהם האהוב והיקר, ונשלחים לגור בבית אחוזה עצום בגודלו עם סבתא מרושעת ומרירה מעל לכל דמיון, סב שמראהו החיצוני מתעתע בכולם ואם ששוקעת ביגונה –וליתר דיוק, בבילויה –כדי לגלות שלא אכפת לה מילדיה. כל אחת מהדמויות חשובה, אף לא אחת מיותרת. כל אחת שונה מרעותה וכל אחת יקרה ללב באופן זה או אחר, או שלא יקרה בכלל.
אתם לא תצחקו בספר, אולי אף תבכו. זוהי טרגדיה נוראית: ילדים שלא יוצאים לאוויר העולם במשך קרוב לארבע שנים, חיים בבדידות ובשקט בחדר יחיד עם עליית גג פתוחה מעט אחת. ילדים, אשר זה עתה קברו את אביהם ועתה מצופה מהם לשוב לרחם אימם ולחיות שם, להתבגר ולהתפתח שם ולצפות למותו של אדם שככל הנראה לא ימות לעולם, ושחרורם תלוי בו. אלא שברבות הימים (השבועות, החודשים, השנים) הם מבינים שדבר לא יוכל לשחררם מכלאם הנפשי, הנוראי, העגמומי.
דבר לא יוכל להשיב להם את שנות נעוריהם האבודות ואת החיים המלאים והיפים שהיו יכולים לחוות במלא אונם וכוחם. אתם תשנאו אותם, לא תמצאו אהבה בליבכם לשיגיונותיהם ולחלומותיהם של שני תאומים רכים, אח בוגר והמספרת, האחות השנייה והפסיבית (וזה דבר שלא אהבתי לגבי קאתי, למרות הכול).
כך הם נכנסו.
במהלך, הם למדו כל כך הרבה. הם בכו וצחקו ונתקפו בשיגעונות, הם ברחו ורבו וריכלו וצעקו. הם חיו בתוך קופסה קטנה ומבודדת ללא קשר עם העולם החיצון פרט לאישה יפהפייה ומפוזרת שמזדרזת להלעיטם בדורונים, אישה הטוענת שהיא אימם, לנוכח טרגדיות משפחתיות וקנאות דתית.
מנין לכם לדעת כיצד ייצאו? האם בחולי או בבריאות, בפריחה או בקמילה, בשמחה או בעצב, והחשוב מכל, והאיום מכל – על שתי רגליים איתנות, חלושות או חלילה על אלונקה? האם ייצאו בכלל, או שנגזר עליהם להישאר בחדרם זה עד סוף ימיהם?
אין לי מילים לתאר את הספר. אוכל רק לומר שהכתיבה היא לא יצירת מופת ספרותית, אפילו לא קרוב. אבל אוויליים מכל הם האנשים התרים אחרי ספרים "איכותיים" רק על מנת להתפאר בעובדה ש"כן, קראתי את זה ואת זה". זהו סיפור, מעל לכול – אנושי. והוא האנושי והמרטיט ביותר שקראתי עד כה, והאמינו לי שעיניים אלה ראו הרבה מראות ברוחי.

אתם לא תתחרטו, הם כן.

האמת זה סוג הספרים שלא יודעים איך להתחיל לכתוב ביקורת עליו.
זה בהחלט ספר שקשה לעיקול.
ארבעה ילדים פרחים שאימם וסבתם מחליטים לנעול אותם בחדר צמוד לעליית הגג.
וכך מתחיל סיפור מצמרר וכואב ,על ילדים שמגדלים את עצמם,קלועים שנים בתוך מקום עלוב,ועם מינימום תזונה.
והכל בגלל ירושה ואהבת בצע של אימם .
בהחלט הספר שמתאר המון קוח סבל,וקוח הישרדות.
הוא נותן לקורא קצת נקודת מבט אחרת על החיים.
מצד אחד העלילה מרתקת וצד שני מקוממת וקשה לעיקול.
רק האופטימיות של היילדים נתנה להם קוח והניעה אותם לחיות ולהיאחז בחיים.
ספר שנכתב לפני עשרים שנה מרתק וקשה באותה מידה.

לכל הורה קיים הרגע הזה. הרגע בו הילדים מתבגרים, ואז אתה עומד ומתפלל שלא יעשו את הדברים שעשית כשהיית בגיל שלהם, כי רק אתה יודע כמה זה גרוע ולא מומלץ. אז הספר הזה הוא דוגמה יפה לרגע כזה. קראתי כשהייתי בתיכון. בטח קראתי. מי לא? ועכשיו כשילדי מתבגרים, אני רק מקווה שלא יגיע לידיהם. סאגה איומה ונוראה על גילוי עריות, על סטיות שעוברות בירושה ובתורשה מדור לדור. מין מוח מעוות שיצר, והורים שלא היה להם מושג מה בדיוק הילדים שלהם קוראים. יכול להיות שיש היום מתחרים מוצלחים לסוגה הזאת בדיוק. גם אותם אני מקווה שהילדים שלי לא יקראו, ואם כן - שיידעו לזרוק בזמן.

ספר סוחף , מרגש , מרתק ומדהים . קשה לתאר את כל הרגשות שעברו בי בזמן הקריאה הראשונה של הספר הזה כשהייתי בת 12 . הספר הזה , כולל הדמויות המדהימות (קתי , כריס , קארי וקורי ) , נחרט בליבי , מאז גיל 12 קראתי אותו יותר מ3 פעמים ולא הייתי מסוגלת לעזוב את הספר המדהים והעוצמתי הזה . אני יודעת שאת סדרת הפרחים של וי.ס.אנדרוס , ובעיקר את ״פרחים בעליית הגג״ , לעולם לא אשכח . ממליצה בחום לכל המתלבטים למיניהם לקרא את הספר הזה , ואתם לא תצטערו לרגע . העולם שיפתח בפניכם כאשר תתחילו לקרא את סדרת הפרחים , ישנה אתכם ואת גישתכם לכל החיים שלכם ולסביבה הסובבת אתכם . אני גם בטוחה שלאחר הקריאה של הסדרה הזאת , יהיה בכם דחף להמשיך לקרא ולקרא את כל שאר ספרייה של וי.ס.אנדרוס ותאמינו לי שתתאהבו ביכולת הכתיבה המיוחדת והסוחפת והמרגשת שלה .

החוויה הראשונית שלי מספר זה הייתה בזמן שעוד שהייתי ילדה קטנה.
זהו זמן מלחמת המפרץ. אני זוכרת את הלחצים והפחדים מהסביבה והשעמום של ההמתנה בחדר.
אני זוכרת שאחותי הגיעה עם ספר והתחילה להקריא לנו ואותי יושבת קשובה ומהופנטת. .
זהו זיכרון מתוק של געגעוע ישן. אני זוכרת שכל פעם, ציפיתי בכליון עיניים שלרגע שאשב אקשיב ואצפה להמשך...עוד ועוד מהספר הראשון, כמובן שלא איחרו להגיע בזריזות השניים לאחריו. נשארתי מרותקת ומלאת ציפייה ורצון לעוד.
קראתי את הספר שוב ומאז מספר פעמים ותמיד בשקיקה, כאילו שאינני יודעת מה הלאה. עד היום לא אוכל לשכוח וכמו כן עדיין סדרת הספרים האהובה עלי. חייבת לציין שזהו הספר שגרם לי להתעניין בעוד ועוד ספרים רבים
ספר/ספרים נפלאים שמרתקים אותך מההתחלה ועד הסוף
פשוט ספר חובה!

ספר קשה.
התיאורים בו מעוררים צמרמורות, הדרך שבה בסופו של הסיפור. אני ניצבתי בהלם, כועסת על הסופרת , כועסת על הדמויות ומתעבת את הספר בכל כוחי.וחושבת שזה לא הוגן! שלא ככה צריך להסתיים הסיפור, שהם צריכים לנקום! שזה לא יכול להסתיים ככה [לא יכולתי להביא את עצמי לקרוא את ההמשך ] .
הזוועה.
אבל בסופו של דבר, אחרי שהצלחתי [בקושי רב ] להחניק את הכעס ואת הרצון שלי שינקמו ..
הספר טוב. הוא אנושי ועל-אנושי ,אכזרי ומלא בתמימות ובתקווה, שמתנפצת במחי יד.
גילוי עריות , רצח, כאב אובדן, ובעיקר אובדן התמימות הכה מאפיינת את הדמויות הצעירות.
ספר קשה.