****


אחת הקלישאות החבוטות ביותר היא שספר הוא כמו סוג של מראה, שמשקפת אזור מסויים אצל הקורא. כדרכן של קלישאות, גם זו כנראה מדוייקת למדי. כמעט כל ספר (בייחוד אם הוא טוב) מאיר אצלי תחושה או מחשבה שכבר היתה קיימת ואולי לא ידעתי איך, או שלא היה לי כוח או זמן להביע אותה במילים. נדמה לי שזו דווקא אחד התכונות המופלאות שיש בספרים. דרך הסיפור אתה מבין את החיים יותר טוב. הם גורמים לך, באופן לא דידקטי, לחשוב על דברים קטנים ובלתי משמעותיים אבל גם על מושגים גדולים כמו אמת, אהבה, חברות, מוסר או חמלה. את כל זה הם מצליחים לעשות - אצלנו בראש. קולנוע, למשל, הוא מדיום הרבה יותר ישיר ומיידי. אנחנו רואים בעיניים, שומעים את הצלילים ולא צריכים לדמיין שום דבר. בספרים, הכול מעורפל ונתון לפרשנות. אנחנו ״נאלצים״ ממש להשתמש ביכולת המאובקת והנזנחת שלנו להשתמש בדמיון כדי לשער איך נראים הגיבורים או מה זה ״אולם נשפים״ או ״זקן מריר״ או ״לא העזתי להגיד לה שאני אוהב אותה״.
אז מה אני רוצה להגיד, בעצם? אולי ש״התרסקות״ זה לא ספר מוצלח במיוחד. כרגיל אצל סופרים מבוגרים שכותבים ״כמו ילדים״ הוא לא מרגיש אמין למרות שהוא משתמש במילים שנשמעות נכונות, הוא שטוח למדי ואין בו תובנות משמעותיות והסיפור שלו, למרות שהוא על ״החיים״ והוא לא איזה סיפור מתח אלא רק סיפור התבגרות של נער שמכניס את החברה שלו להיריון, לא יגרום לאף אחד לרוץ לחפש את הטישואים או לכל רגש משמעותי דומה.
אבל איכשהוא, הוא גרם לי לחשוב. על דבר שלא חשבתי עליו ממש כבר זמן מה אבל הוא תמיד מקנן אצלי בקורטקס - ״גורל״, והאח התאום הצולע שלו - ״ייעוד״. האם קיים אצלי רגע מסויים או ארוע מסויים שחרץ את עתידי להיות מי שאני? האם הייתי משנה את זה אילו ניתנה לי ההזדמנות? אם, נגיד, לא הייתי מתחתן עם אשתי, או לא נוסע לחו״ל, או לא לומד בבצלאל או לא מוריד את הכיפה, החיים שלי היו, מה? יותר טובים? יותר רעים? אני כל כך סקרן לדעת מה קורה ביקום המקביל הזה שבו חתמתי קבע או התחתנתי עם נפאלית וניהלתי מאפייה בפוקרה.
אז מה הייעוד שלי? מתי הוא נקבע? איך משנים מה?
כי אם תרשו לי ווידוי קטן, אז אני אומר שאני פוחד. אני פוחד שאני עושה איכשהו איזה משהו, מתחיל לגלגל מבלי דעת איזה כדורון שלג קטנטן שיטיל אותי לרצפה בעוד עשרים ושתיים שנים. שיש פה איזו טעות שאני פשוט לא רואה וכשאראה את ההילוך החוזר אלפות את ראשי ואזעק לטלוויזיה, תסתכל, יא אהבל! תסתכל!!
ואם לפרוט את זה לפרוטות יותר ספציפיות, מה אני חייב לעשות עכשיו כדי שיהיה לי טוב? אולי להחליף מקצוע. אולי להתחיל לאכול יותר בריא. לעשות כושר. להפגין. לקנות מתנות לכולם. לאהוב את אשתי עוד יותר. להתנדב. לתרום. להרבות טוב בעולם.
קיבינימאט, אפילו לצחצח שיניים כמו שצריך אני לא מצליח.


****

לא הפסקתי לצחוק. זה ספר על נושא מאד רציני, כמו שרק הריון בגיל 16 יכול להיות, שניק
הורנבי משתדל לקחת אותו ממש לא ברצינות.
קטעי שיחה של גיבור הספר עם נער קצת אטום בשם רביט הפילו אותי מצחוק, כך גם קטעים
מוזרים של הזנקות לעתיד כשהוא לא מבין מימינו ומשמאלו.
מעבר לצחוק יש גם קטעים קצת משמימים, אבל בכללי חמוד וקליל, ועונה על השיטה שלי: אחרי
ספר כבד בא ספר קליל, שיטת הקורנס והגזר.
מה שנקרא ספר בסדר למי שלא לוקחים הכל מאד ברצינות.

באתי לספר בלי הרבה ציפיות וטוב שכך.
ספר שטחי שמנסה להראות לנו מציאות של ילד מתבגר באנגליה. מנסה ולא ממש מצליח.
למעט פרק 14 שהצליח להצחיק אותי מאד - והוא הפרק היחידי שאני גם יכול להזדהות איתו כאבא לשתי בנות שהיה עם אשתו בחדר לידה - שאר הספר מיותר.
סיימתי אותו רק כי התחלתי ולא משום סיבה אחרת.
אפשר לעבור לספר הבא...

ספר סתמי ומוזר, וחבל. מאוד התרגשתי לקראת הספר, בגלל שאהבתי מאוד את "ארוכה הדרך למטה" של ניק הורנבי, אבל הוא אכזב ובגדול. הספר כתוב בשפה מעצבנת וכנראה מופנה לקבוצה בלתי נודעת של מתבגרים מטומטמים. כל מה שאני יודעת זה שאני לא רוצה ולא מתכוונת להיות אחת מהם..

ספר נחמד.
העלילה עצמה מאוד מעניינת והסיפור מאוד מרגש.
אבל משהו פה השתבש, ממש כמו בסיפור עצמו.
אני לא יודע אם זה התרגום או העלילה, אבל הרבה פעמים פשוט התעצבנתי תוך כדי הקריאה. אני לא מבין למה היה צריך להוסיף "חחחח" בכל מיני משפטים, הרי זו לא שיחה במסנג'ר. (חחחח). יש הרבה קטעים "חופרים" בספר.

אבל, כמו שאמרתי, הסיפור עצמו מרגש מאוד ומעניין.

קריאה מהנה

ספר יפה.. מנוסח מאוד יפה ומעניין לקרוא אותו..
אבל הבילוי שלו בעתיד דיי הרס..
נהנתי לקרוא אותו ואני מוכנה לקרוא אפילו בפעם ה 100..
ממליצה ..

ספר קצת סתמי ומוזר.
יכל להיות הרבה יותר ממה שהוא.
סביר ולא יותר.