מה תפקידם של הורים בתא משפחתי? מהו הורה טוב? מה מבדיל בין הורה טוב להורה לא מתפקד או בעל תפקיד לקוי? מי קובע מהי משפחה מאושרת או מתפקדת כשורה או משפחה אידיאלית? האם יש לכך קריטריונים מסויימים או מוסכמות חברתיות? לפי מה אנו שופטים משפחה מסוימת כנהדרת תומכת מאושרת ואחרת ככושלת?
כשקראתי את הספר של קתרין הריסון "הנשיקה" לא הפסקתי לשאול עצמי את השאלות האלו ויתרה מכך ירד עליי דכדוך ועצב עמוק
למקרא סיפור חייה ילדותה ונעוריה של הסופרת.
בגילוי לב מדהים ומזעזע קתרין אינה מסתירה מאיתנו את הדמויות הקרובות ביותר בעולמה ובליבה: משפחתה הגרעינית הקרובה. אם צעירה מדי אגואיסטית וקרה כלפי בתה.
אב נעדר עד שמלאו לקתרין 20 אביבים.
סבא וסבתא קשוחה ונירוטית שגידלו וחינכו אותה להתנכר לאביה.
אין לי מושג איך אני אנקה הילדה היחידה המפונקת והאהובה הייתי גדלה במסגרת משפחתית קשה ומוזרה כמו של קתרין,
אין לי מושג איך היה מתעצב אופיי או מה היו ההשלכות של חינוכי בידי סבא וסבתא או אם כמו של קתרין ויותר טוב שלא נתקלתי בהם מעולם.
אבל קתרין שרדה את נוקשותם וקרירותם של משפחתה כדי להיפגש בגיל מבוגר יחסית עם אביה הביולוגי המורחק.
ואז מתפתחת מערכת יחסים סבוכה בעייתית בלשון המעטה
ביניהם. כל אחד מתרגם את אהבתו האבודה זה לזו בצורה
פרברטית לחלוטין.
האם קתרין תצא ממערכות היחסים עם בני משפחתה מחוזקת או
חולה בנפשה. לכם הקוראים נשאר לברר.
ולי נותר לומר שהספר נכתב בכנות שובת לב, אומץ גדול של אישה צעירה לספר סיפור חיים כל כך קשה ועוד בשמה האמיתי.
וכל זאת בעדינות מופלאה והתחשבות בקורא המזועזע אבל מרותק לעלילה הלא תיאמן הזאת.
אישית שמחתי שאינני קתרין ומשפחתה לא משפחתי,
שילדותי היתה כה מוגנת, אולי יותר מדי, ולפעמים מה שלא הורג אותך כנראה מחשל אותך.
אני מקוה שזה לא ספוילר. רצוי ומעניין לקריאה בימי קיץ לוהטים אלו כמו מקלחת מים קרים על הראש.

ספר מטריד למדי עד כדי כך שסקלת דירוג נוסח טוב/לא טוב או מומלץ ולא מומלץ כמעט לא חלה עליו או לפחות מאבדת מהרלוונטיות שלה לנוכח הסיפור המוצג.
הסיפור המוצג (גילוי עריות) מקשה מאוד על מלאכת ההפרדה והפירוק שניתן לעשות בין עלילה לכתיבה. הכל מתערבב כאן כמו בעיסה דביקה אחת שמביאה לבחילה חסרת מנוחה, ללא קתרזיס.
ובכל זאת, התיאורים האלה נשמעים אמנם רע, אבל כטיבם גם דברים נוראיים מסוגלים לבלוע אותנו לעיתים.
מדובר בסך הכל בספר קצרצר בן כ200 עמודים, עד אמצעו בערך אכן נבלעתי. הכתיבה נעה בין חדירה מאלפת לנפשה של הגיבורה לבין יובש טכנוקרטי סתום ובאופן מוזר שניהם הולמים את הסיפור שכמעט אי אפשר להכיל אותו.
מבערך אמצע הספר, הרגשתי שהספר הרעיל הזה כבר חלחל אל דמי בכמות גדולה הרבה יותר מדי ולכן על אף רצוני לסיימו ולבלעו כמו בהתקף אכילה מטשטש חושים היה לי מאוד קשה. נאלצתי לבלוע את הרעילות שבו במנות קצובות, עד שכבר לא היה ברור לי מה עדיף. לקראת סוף הספר מגיעה איזו שהיא נחמה שמורידה אולי מעט מרעילותו, כך באופן מוזר אולי המסר הנוצרי שתחתו חותר הספר שב ומציף אותו.
הקריאה בו היא כמו מאורע נורא בזמן שקשה לנו להכיל שבכלל קרה לנו, הבעיה במעשים נוראיים שמנוסחים לכדי ספרות זה שלא פעם הם אוחזים באסתטיקה מהפנטת שמפילה אותנו. קשה לי לדמיין כיצד המציאות המתוארת הייתה חלק מחייה של מישהי. כך, על אף הנחמה, לא הצלחתי לשאוב מהספר איזה שהוא עידוד לנוכח ההתגברות על הקשיים, כפי שהפגינה קתרין הריסון.
חווית הקריאה בו די מורכבת, לעיתים מכאיבה, הכי מחרידה כאשר אנחנו כבר מתרגלים לסיטואציה המתוארת, ובכל זאת יש בו איזה שהוא כוח חיות סוחף.
הקריאה די קשה, עבורי היא הייתה מתגמלת, אבל אני לא בטוחה שאמליץ על הספר לכולן.

ספר שמצד אחד הוא מדהים מבחינת האומץ שבו, ומצד שני לעתים חשתי בחילה פיזית אמיתית בזמן שקראתי אותו. ספר שמעבר להתמודדות עם הנושא של גילוי עריות, בעיני התמודד עם נושא של השתעבדות מוחלטת לאדם אחר, והמחיר שהיא גובה.דבר שנראה לי מאוד רלוונטי בתקופתנו עם כל השרלטנים שמנהיגים כתות שבהן דורשים בסופו של דבר את הנשמה של החברים בכת. בתחילת הספר היו כמה רגעים שכמעט נשברתי ועזבתי, אך בסופו של דבר סיימתי אותו, ואני שמחה שהמשכתי. ספר שלא יעזוב אותי בזמן הקרוב. הוא גם מטריד וגם אמיתי כל כך, שחשוב לקרוא אותו. אני חושבת שכל מי שחווה אי פעם דבר דומה ל'איבוד של עצמך' יוכל מאוד להתרם מהספר.

מומלץ לקריאה , הספר מכשף אותך אתה לא יכול להתנתק כנראה שמבוסס על סיפור אמיתי של גילוי אריות בין אב לבת שלו