הרבה זמן שלא קראתי ספרים באנגלית, אז החלטתי לקרוא את הספר הזה בגרסתו באנגלית (במקרה היה לי אותו בבית)
הצלחתי לקרוא חצי ממנו, את החצי השני לא הצלחתי לקרוא מרב שעמום (זה לא קשור לכך שהספר באנגלית. יש ספרים שקראתי באותה רמת אנגלית שהצלחתי לסיים). בספר הזה סטפני מאייר לא יודעת כיצד להיות ממוקדת ולא יודעת להבדיל בין עיקר לטפל. כך שנוצר מצב שיש חלקים בספר מיותרים. חבל הספר יכל להיות יותר טוב אם סטפני הייתה יודעת כיצד להיות ממוקדת יותר.

לכו מכאן, אין כאן שום דבר מעניין בשבילכם. זאת לא קטילה. בקושי ביקורת, אפילו.
אהבתי את הספר הזה. הוא פנטזיה לא רעה בכלל. ברור שהיו לי דעות קדומות. לפרוטוקול, אני רוצה לציין שהספר הזה הרוויח אותן ביושר: כריכת פנטזיה-לנוער קלאסית של עין אחת (ירוקה, כתמיד), והשם סטפני מאייר מופיע למטה באותיות ברורות. אי אפשר להאשים אותי שציפיתי לגרוע מכל. הוא לא הגיע. אני רואה את סטפני מאייר יושבת מול העורך שלה עם כתב היד של דמדומים, והוא מסתכל בה במבט מורתי ואומר לה ברצינות: סטפני, כשאת רוצה את יכולה להגיע להרבה יותר מזה.
כי הנה, היא יכולה. היא כתבה ספר נוער עם דמויות לא פתטיות, ודיאלוגים טובים, ועלילה סבירה, וסוף טוב אך לא מעצבן. ואני אספיילר חופשי כי אתם לא תקראו כי אתם סנובים. (תקראו בכל זאת.)

הוא מספר על חייזרים טפילים. ועל משולש (מרובע?) אהבה - נורא קשה לספור, אתם יודעים. ועל מורדים אנושיים. ועוד כמה מוטיבים פחות מעוררי תיאבון. אבל בסך הכל הוא ספר טוב. הוא מבצע גרסת כיסוי מצוינת של שיר מוכר. לא משהו למצעד הלהיטים, אבל לגמרי בסדר לשמוע לבד באוזניות. ושלא יראו אתכם חלילה קוראים סטפני מאייר. (עכשיו אני תוהה אם אני רק משליכה עליכם את הסנוביזם הספרותי שלי. זה בסדר לקרוא סטפני מאייר, רוב האנשים לא חושבים שזה בוז לאינטליגנציה וגם סתם ככה שעמום.)
מבחינתי הדמויות הן שיאו של הספר. האמינות שלהן, ההתנהלות שלהן בסיטואציות הבנויות היטב, הליהוק המצוין לתפקידים -

בתפקיד הגיבורה-המקריבה-את-עצמה-למען-הכלל:
וואנדה, חייזרית טפילה. היא אלטרואיסטית מעבר לכל היגיון (צורך העלילה, אני מניחה) אבל בסך הכל היא דמות סבירה ואפשר לחבב אותה. (אם ממש מתעקשים.)
בהתחלת הסיפור היא מוחדרת לגוף אנושי העונה לשם מלאני. החייזרים האחרים רוצים לשמוע פרטים על המשפחה של מלאני, שמסתתרת מהם. אבל באופן מוזר, אין גישה לזכרונות - מלאני חוסמת אותם. היא עדיין שולטת איכשהו במוח שלה.
ההמשך צפוי: הגיבורה שלנו תתיידד עם מלאני, תאתר את שארית המשפחה שלה (דוד ודודה, בת דודה, אח וחבר) ותהפוך לחברה הכי טובה של כולם.
הסוף צפוי עוד יותר: היא תנסה למחוק את עצמה כדי לאפשר למלאני להתקיים, אבל החברים החדשים שלה יצילו אותה, ושתיהן יזכו לחיים, וכולם יחיו באושר (במערת מסתור תת קרקעית ובתת תזונה) עד עצם היום הזה.
(אז כן, הוא שטאנצי. וכן, אני אצחק עליו. אני בכל זאת אוהבת אותו. אם הוא גורם לי להשתוקק לסוף הקיטשי הזה, יש בו משהו.)
הכתיבה בגוף ראשון היא הנס של הספר הזה. היא גורמת לנו להזדהוּת טבעית עם הגיבורה, מה שכנראה לא היה קורה בלעדיה.

בתפקיד הקול בראש:
מלאני. היא חזקה, צינית, אגואיסטית, אנושית מאוד. אמינה. אם מישהו היה מדבר בתוך הראש שלי, ככה הוא היה נשמע.

בתפקיד בעל הבית השתגע:
ג'ב, הדוד של מלאני, מחליט ההחלטות במערת המסתור שאליה ייקח אותנו הסיפור. הוא קצת משוגע, קצת קונספירטור, לא צפוי בכלל. דמות טובה.
יש לו רובה. אני באמת לא מבינה בזה הרבה, אבל נדמה לי שלהצמיד רובה לרקה לא כל כך מועיל. רובה לטווח רחוק, אקדח לטווח קצר. לא?
לא משנה. רובה נראה יותר מאיים, וזה העיקר. חוץ מזה, מה היינו עושים בלי הנקישות המבשרות על טעינת הרובה או מה שזה לא יהיה.

בתפקיד נו באמת, סטפני!:
קייל. ההוא שינסה לרצוח את וואנדה, הגיבורה, בכל הזדמנות. כי היא חייזרית. ההוא שבסוף תהיה לו חברה חייזרית.
(למה תמיד בספרים הדעות הקדומות מתפוגגות מול המציאות? איכשהו מחוץ לספרים זה לא ממש עובד.ההיגיון מחייב שבכל ספר יהיה גם את ההוא שאף פעם לא יתפוס.)
רוצח, אידיוט, אבל עם חוש הומור. אני אוהבת את זה.

בתפקיד הדמות שמתחשק לרצוח:
ג'ארד, החבר של מלאני. הוא אידיוט, הוא תבניתי, הוא מגונן. הוא אדוארד קאלן. החוצה!
(אני באמת לא מבינה למה צריך אותו כאן. והוא מפריע לי לספור משולשי אהבה. אתם מבינים, מלאני מאוהבת בג'ארד; ג'ארד מאוהב במלאני אבל עוין את וואנדה כי היא השתלטה עליה; איאן אוהב את וואנדה, אבל היא תנסה כל הזמן להסביר לו שזה דווקא הגוף של מלאני שהוא אוהב; וואנדה אוהבת את איאן, אבל גם את ג'ארד, מכוח הזכרונות של מלאני והמשיכה הפיזית של הגוף המארח אליו. מי עם מי, כמה, למה; זה עושה לי בחילה.
האמת שגם להם.)

בתפקיד לא-גיבור-יקר-אל-תהרוג-את-עצמך, אם-לא-בשבילך-אז-בשבילי:
איאן. האח הצעיר של קייל, ודומה לו להפליא. ההבדל היחיד ביניהם הוא האף: של קייל נשבר כל כך הרבה פעמים שהוא עקום ללא תקנה. יש לו עיניים כחולות (ספיר, קובלט, עיני חצות... אני לא רוצה לשמוע יותר) והוא אירי. אין צורך לציין שהוא אהבת האמת של וואנדה. כן אציין שהוא נחמד. ממש. באופן חסר תקנה. הוא גם מראה גמישות מחשבתית ואפילו חוש הומור. והוא לא מאצ'ואיסט. הוא אפילו בוכה לפעמים, לכו תדעו. משהו לא בסדר עם הבחור הזה.
(סטפני מאייר סיפרה שאיאן לא היה אמור להיות נוכח כל כך בסיפור, אבל הדמות של ג'ארד עלתה לה על העצבים (הא!) ואיאן פשוט דרש להיכתב. עוד דעה קדומה מתנפצת: באמת חשבתי שהיא אוהבת את הגיבורים האידיוטיים שלה. היא לא אוהבת אותם. זה רק בשביל הכסף?)

בתפקיד הדמות שמתחשק לחבק:
ג'יימי. האח הצעיר של מלאני, הידיד הראשון של וואנדה. אי אפשר שלא לאהוב אותו. ילד מקסים. ברגע ההוא בספר שהוא שכב שם וגסס רציתי להכניס למאייר סטירה. היא כנראה נבהלה והחזירה אותו לחיים. מזל.

ואני. בתפקיד זאת שלא כתבה יותר מדי זמן וקשה לה למצוא את המילים. אהבתי את הספר הזה. הוא כתוב היטב, הוא מעניין, הוא מעורר הזדהות. אני פשוט אגנוב את כל העותקים שלו ואמחק בטיפקס את שם הסופרת. עד שהמזימה תצא לפועל, לכו לקרוא.

טוב, כן.
די מביך לכתוב ביקורת על הספר הזה.
בהתחשב בעובדה שלספר הקודם של סטפאני מאייר, מביך לקרוא "ספר".
מאייר הרוויחה ביושר את עיקום האף שלנו מול הספרים שלה.
ואם פשוט להגיד "דמדומים" לא מהווה הסבר מספיק, אז נזכיר לכם שהגברת ניסתה עוד לסחוט את בועת ההצלחה הזו, ולהוציא לאור גרסה נוספת של דמדומים, הפעם מנקודת המבט הגברית של אחד מקודקודי משולש האהבה של הספר המקורי.
טיוטה של הספר שדלפה לרשת מנעה את הוצאתו לאור ולכן לעולם לא נדע האם תכננו לשווק אותו יחד עם שקיות הקאה, או שמא אלו היו אמורות להגיע בנפרד.

אבל אושייה סימנייתית בעלת טעם משובח המליצה והסקרנות גברה עלי.
מתנצלת בפנייך מראש.
מאייר מקדישה את הספר לאמא שלה שלימדה אותה ש"אהבה היא החלק הטוב ביותר בכל סיפור".
זהו כמובן ייפוי ספרותי של המסר המקורי של מאמא מאייר, שבטח היה יותר בסגנון של "משולש אהבה הוא החלק ההכרחי ביותר בכל סיפור ששאוף להיות רב מכר לבני נוער".
אוקיי, המסר המקורי שלה בטח לא היה כל כך פוליטיקלי קורקט.
לבנות נוער.

ב"גוף מארח" משתלטים חייזרים על כדור הארץ.
דמיינתם יצורים מפלצתיים, כלי נשק מתוחכמים, פיצוצים ואקשן?
יופי.
עכשיו תמחקו הכל.
מדובר בגזע חייזרי מנומס במיוחד, הקורא לעצמו "נפשות".
הם מנומסים, אדיבים, הוגנים וישרים ויש להם רק חסרון אחד: הם חייבים גוף מארח כדי לשרוד.
הם עוברים על פני הגלקסיה וכובשים כוכב אחר כוכב ע"י השתלטות על גופם של דייריו.
ההצדקה שלהם להשתלטות על כדור הארץ פשוטה: בני האדם הם אלימים, אימפולסיביים, מסוגלים לאכזריות.
מהרגע שבו הם משתלטים על גופם של בני האדם - הופך כדור הארץ למקום שליו ורגוע, הרפואה קופצת בבת אחת שמונים צעדים קדימה (איך הצליח גזע חייזרי בעל מבנה גוף של תולעת, שאינו מסוגל לחיות ללא גוף מארח, לייסד רפואה כל כך מתקדמת וללמוד כיצד להשתלט על גופם של בני האדם? עזבו אתכם מפרטים. תגידו, באתם לכאן כדי לחפש מד"ב או רומנטיקה?
אה, מד"ב?
טוב. לכו).
החיים יפים על פני כדור הארץ לאחר ההשתלטות.
הם די דומים לחיים שהיו פה קודם, כי הנפשות, משום מה, אוהבות לחיות בדיוק כמו שחיו הגופים המארחים שלהן, חוץ מאלימות ופשע וכאלה.
אה, וגם הטלויזיה הפכה להיות נורא משעממת.
ועוד חסרון אחד קטן - בני אדם שמשום מה אינם מעוניינים בהשתלטות הזו על גופם נרדפים וניצודים ע"י הנפשות הכה סולדות מאלימות.

חייזרית אחת מוכשרת וחזקה באופן יוצא מן הכלל מושתלת בגופה של בת אנוש מוכשרת וחזקה באופן יוצא מן הכלל. כל כך חזקה, עד שהיא מסרבת להתפנות מהגוף שלה, שנכבש ע"י החייזרית המנומסת, ולוחשת לה תוך הראש הערות ציניות, הזרות כל כך לנפשה העדינה.
אז כן, היתה כאן פלטפורמה לדיון על הקשר בין גוף לנפש, עד כמה הגוף מגדיר אותנו, מה זה בעצם "אני" וכאלה. היה אפשר גם לדון על הטבע האנושי על חסרונותיו ויתרונותיו, אבל עזבו אתכם. אנחנו כאן בשביל הרומנטיקה הגאומטרית (משלושים וריבועי אהבה).
הדיון על הקשר בין גוף לנפש מתמצה בתיאור תשוקתה של מלאני/וודנה (בת האנוש והחייזרית בהתאמה) לג'ארד, מושא אהבתה של מלאני עוד מתקופת היותה אנושית, סצנות קנאה פנימיות המתרחשות כולן בגופה של מלאני/וונדה, ומגע גופני (מינורי, מאייר עדיין מורמונית) מסעיר ומבלבל, כי תכלס - די מבלבל להיות שתי נשים בגוף אחד.
והטבע האנושי?
אה, תשמעו, זה די נחמד שאין אלימות והכל, אבל רק בני אדם מסוגלים באמת להרגיש לעומק, ויותר כיף להיות נאהב בזכות עצמך מאשר בזכות זה שכולם מסביב פשוט נדיבים ואוהבים, נכון?
יופי.
הדיון נסגר.

נראה שמאייר לקחה ללב את הביקורת על גיבורת דמדומים הפאסיבית והמעצבנת, ולכן יצרה עכשיו גיבורה אקטיבית, אמיצה ואלטרואיסטית. ומעצבנת.
אוי, כמה מעצבנת.

וברקע, ברקע מרחפת עוד בעיה שהופיעה כבר בדמדומים.
השילוב בין ארוטיקה ואלימות.
קשה להימנע מהתחושה שפוטנציאל האלימות הצפון בדמויות הגבריות, בדמדומים כמו כאן, הוא חלק ממוקד המשיכה שלהם.
בדמדומים, פוטנציאל האלימות נבע ממשיכתו הכרונית של אדוארד לדמה של בלה. כאן, הכעס האלים של הגברים המרכזיים בחייהן של מלאני/וונדה על גזע החייזרים השתלטן והמנומס המיוצג ע"י וונדה.
מלאני/וונדה נחבטת, נחנקת, מדממת ומצולקת (איזה מזל שלחייזרים יש טכנולוגיה רפואית מפותחת כל כך! עד סף הספר כל הצלקות יעלמו ומלאני תחזור להיות יפהפיה. תודו שדאגתם) בידי הדמויות הגבריות המרכיבות את המרובע הרומנטי, עד לסוף הטוב.
הגברים, מצדם, יתייסרו ויתחרטו, כמובן, כשיבינו כמה טעו ביחסם אליה.
כמה שכל זה רומנטי.

ב"ה
וואו איזה ספר!
עב כרס אבל הרגיש לי דקיק.
תמהיל עשיר ומדוייק של מתח ובדיוני.
קצב מהיר.

טוב, ספר מושלם. לא קרוב לשלמות- מושלם. זה הכתיבה היפהפיה, זה העלילה המקורית, אלו הדמויות שאי אפשר שלא לחבב. זו סטפאני מאייר המדהימה.
לכתוב על הספר ביקורת, זה להוריד את ערכו לספר רגיל.
הוא סוחף בטרוף, לא יצא לי מהראש יומיים אחר כך, ועד היום כשאני נזכרת בו, עולה בי תחושה ענוגה של געגוע.
משפטים ציניים ועמוסים בפסיכולוגיה עמוקה. תאורי רגשות עזים ומקוריים. זרימה נהדרת של עלילה, מבנה מעולה של התקדמות הסיפור.
וכל כך קל להזדהות עם גיבורת הסיפור! למרות שהיא חיזר נטול צורה אנושית.
ולאהוב את מי שהיא אוהבת, ולתעב את האויבים שלה, ולהקרע עם הקונפליקטים. וואו, אני יכולה לכתוב עליו לנצח.
לקרוא אותו, דחוף! אם כי, מסתבר שרבים יתיאשו בגלל ההתחלה, עד שקולטים את הרעיון, צריך להתעמק הרבה, ולדפדף שוב ושוב אחורה. אבל אחר כך- המאמץ שווה בגדול!

אני אוהב את הספר.

"לא, אתה לא. אסור לך לאהוב אותו"

זאת הדעה שלי, וחוץ מזה, הגוף כבר לא שייך לך, הוא שייך לי.

"אבל אני משפיע עליך"

אבל אתה לא יכול להשפיע עליי בנוגע לדעה שלי לגבי הספר המדהים הזה: הוא מרגש, קצת רומנטי,
יש בו מטען פסיכולוגי חכם ביותר אשר לא יניח לך, הוא סוחף, מלא באקשן ודמויות טובות ואהובות.
ואני ממליץ לך לקרוא אותו.


"אנחה"

יש לי ערמה קטנה של ספרים שעומדת ומחכה לי על השולחן. שבעה ספרים, אם אני לא טועה. שבעה ספרים שעוד לא הספקתי לקרוא.
המדפים שלי מתמלאים לאט מדי, נוספים להם פחות ספרים מאשר אלה שמצטרפים לרשימת "הספרים שאני רוצה לקרוא". ולמרות כל זאת, למרות שזה מציק לי, בחרתי לדחות את קריאת הספר הבא ולקרוא מחדש חצי מהספר "גוף מארח".
לקחו לי כמעט חודשיים לגמור את הספר, בגלל שקראתי אותו בעיקר לפני השינה או בבוקר לפני בית הספר. כבר מההתחלה ידעתי את רוב העלילה (ראיתי את הסרט קודם. טעות איומה, אבל אני מניחה שבלעדיו בכלל לא הייתי מבקשת לקנות את הספר ואולי אפילו הייתי נהנית מהחוויה פחות, פשוט כי הספר הרבה יותר טוב מהסרט- יותר ממה שציפיתי שיהיה- ולא חשבתי שאוהב משהו שהגיע מהיוצרת של "דמדומים") אז לא הייתי יותר מדי מופתעת במהלך הפרקים הראשונים, אבל העלילה עדיין הייתה מרתקת והדמויות היו אפילו יותר עמוקות ומגוונות משהיו בסרט.

היו לי רגשות מעורבים בקשר לוואנדה, בעיקר בהתחלה. היה לי קשה להבין איך ההשתלטות על גוף אחר יכול להיראות לה- לנפש שוחרת שלום- כמו דבר מוסרי. מלאני צדקה- הם רוצחים גזע שלם ואז מהללים את עצמם בשם כך. הם מוחקים אותם, ולוקחים מהם לא רק את השליטה על הגוף אלא גם את כל הזיכרונות שלהם, ורודפים אחרי כל אהוביהם. הם גונבים מיצורים תבונתיים את חיים, ואפילו לא מבינים עד כמה המעשה הזה נוראי. לדעתי לא התייחסו מספיק לנושא הזה בספר. השאלות שנשאלו היו בקשר לטבע בני האדם והשאלה מה היא אנושיות, אבל בקושי הזכירו את מלאני הכלואה בתוך גופה, נאבקת לצאת החוצה כשהיא מרגישה כאילו היא הולכת ונשכחת מצד ג'ארד ואחיה. איאן אפילו הציע לוואנדה להפסיק לנסות ולהחזיר אותה כשהיא השתתקה בטענה שאולי ככה יהיה לה נוח יותר בגוף שהיא גנבה, וגם זה הפתיע אותי. למה כל כך קשה לו להבין את הצד של מלאני? למה הוא לא רואה עד כמה זה לא הוגן להעניק את הגוף שלה לוואנדה, את הזיכרונות שלה, את המשפחה שלה?

כשאני חושבת על זה, הבעיה הגדולה ביותר שהייתה עם הספר הייתה איאן. בגלל האובססיה שלו לגבי וואנדה, הוא כבר לא ראה את כל השאר. לא את מלאני, או ג'ארד, או אחיו, או כל בן אדם אחר שנותר. הוא התייחס לוואנדה בתור אדם חלש שמקריב מעצמו יותר מדי, אבל היא הרבה יותר חזקה ממה שהוא חושב וההקרבה שלה היא רצונית לחלוטין. היא רצתה להציל את ג'יימי. את האח הקטן שלמדה לאהוב, האח הקטן שאהבה בדיוק כמו מלאני. גם אפשרות המוות שלו הייתה כלום בשביל איאן. ברור שמותר לו לאהוב את וואנדה, אבל חוסר האכפתיות שלו פשוט מגוחך. הוא לא יכול להתעלם מכל העולם לטובתה של וואנדה. זה לא מעשי או אפילו הגיוני.
הוא המשיך להטיף לג'ארד כל הזמן כשבעצם ג'ארד צדק. ולאיאן לא הייתה שום זכות על וואנדה בדיוק כמו שלוואנדה לא הייתה זכות על הגוף של מלאני.

אחח. אני לא יכולה להכחיש את העובדה שהספר הזה היה מעצבן אותי. אבל אם אני אתעלם מאותם פרטים קטנים ומטרידים, אי אפשר שלא להודות בעובדה שהספר הזה טוב. למרות השבריריות של וואנדה והתסכול בשל השנאה הבלתי נגמרת כלפיה, ואפילו השעמום שהגיע מפעם לפעם, באמת נהניתי מהספר. לא אותו מדע בדיוני שאני מצפה לו (בלי קשר לסיפורים ההזויים של הכוכבים המאוכלסים השונים, זה היה מטופש לחלוטין. לכל אותם התוהים- דובים עם מפרקים כפולים שמפסלים בקרח ודולפינים ששוחים באוויר. אני לא מאמינה שזה באמת כתוב שם), לא היה שום אקשן ולא היו שום הסברים מסובכים לגבי טכנולוגיה חייזרית, אבל אני מוכנה להסתפק בזה. גם ניתוח המין האנושי היה מעניין.

גוף מארח, הוא ספר שמי שלא מעריך אותו- לא מבין אותו. יש בו הכל: כתיבה יפהפיה, עמוקה, שנונה ומקורית. לסטפאני יש כשרון מושלם,לתאר רגשות בחדות ויופי כזה, שבהכרח הקורא יחוש כך גם הוא. הדמויות מעניינות, המשפטים משעשעים וציניים. יש לה רגש, הבנה פסיכולוגית דקה, ורעיונות יצירתיים. אולי הרעיון עצמו קיים, אבל "עלוקות מוח" הן מושג ידוע, כמו קוסמים ומכשפות. היא השתמשה ברעיון מוכר, אבל עשתה בו שימוש נפלא. כשהנפש- היא גיבורת הסיפור. אני מצדיעה לה- היא נהדרת. ודרך אגב, מישהו יודע אם השמועה שייכתב ספר "המחפשת", נכונה?

וואו. אין מילים.
הספר האהוב עליי. בטוח.
בהתחלה הפריע לי שסטפני מאייר כתבה עוד ספר, שלא קשור לדמדומים, ולכך קראתי אותו רק.. טוב, לפני כמה חודשים (אמצע 2013). לא יודעת להסביר למה זה הפריע.. אולי כי הרגשתי שהיא קצת 'נוטשת' את אדוארד ובלה..
אני חושבת שקראתי את הספר בדיוק בזמן המתאים בשבילי לקרוא אותו, כי לא נראלי שהייתי מבינה אותו ממש לעומק אם הייתי קוראת אותו כשיצא.
כשסיימתי אותו בפעם הראשונה, הייתי כל כך.. קשה לתאר.. - אני חושבת שרובכם מבינים את סערת הרגשות בעמודים האחרונים.. - ופשוט פתחתי אותו מההתחלה, והתחלתי אותו שוב. כן. בפעם השניה. (ישנתי באמצע, כי סיימתי אותו בלילה.. אבל דבר ראשון שעשיתי ביום המחרת שהיה - למזלי - שבת, היה לפתוח את הספר, ולקרוא אותו שוב..)וכמו בפעם הראשונה, העלילה הסוחפת, הדמויות שלא יכולתי שלא להתחבר אליהן, והסיפור שפשוט לא יפסיק לשעמם - משכו אותי.
אהבתי מאוד שהסיפור מסופר מנקודת המבט של נוודת, החייזרית. מצאתי את עצמי מביטה במשפטים מסויימים - כשביקרה את האנושות, כשתיארה את מעשינו כ'מפלצות', כשראתה אותנו, כפי שלפעמים, אנו באמת נראים מהחוץ - ולא יכולתי שלא להבין את כוונתה.
כשראיתי כיצד היא רואה את העולם, את הטוב שבו - רק את הטוב - הבנתי מה יש לנו פה. איזה יופי, אילו דברים!
היא דיברה המון על איזון. היא תהתה אם יש את כל הרוע והכעס בעולם הזה, כדי שיהיה גם יופי וטוב. והבנתי שאולי זה באמת כך.. העומק שהגיעה אליו נוודת בראיית האנושות, הדהים אותי. וכשסיימתי את הספר בפעם השנייה.. עברתי לשלישית..
הוא פשוט לא נמאס עליי! למרות אורכו, שהיה מרתיע לא מעטים, אני פותחת אותו שוב ושוב, ונהנית מכל עמוד עמוד..
אני לא חושבת שהצלחתי להעביר לגמרי את התחושות שאני מקבלת במהלך קריאת הספר, והגעגועים אליו (כן, געגועים) כשאני מסיימת.. תצטרכו לראות בעצמכם..
אני אישית לא חושבת שאפשר לדרג ספר שכזה מתחת להגדרת 'ספר מעולה'. אם כן.. כנראה לא הבנתם את עומקו, ואת משמעותו האמתית..
אני חושבת שעברו בסביבות החמישה חודשים מאז שקיבלתי את הספר, ואני עכשיו קרובה לסיומו בפעם הרביעית..
חברה שלי ביקשה אותו ממני, כך שפעם חמישית לא תהיה בקרוב.. אולי בעוד כמה שבועות:)
ספר יפיפה, מדהים, מופלא וגאוני! מומלץ בחום אם אתם אוהבים ספר שהוא יותר מסתם ספר להעברת הזמן.. (ומי רוצה כאלה, תגידו לי?!)
הוא לא יעזוב אתכם גם אם כבר תדעו אותו בע''פ.. (ואני מודה שיש כמה קטעים שאני יודעת להשלים..)
תהנו:)
תאמינו לי שההנאה פה מובטחת..